נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > חדשות > החלטה בעניין חוק התכנון והבנייה התשכ"ה – 1965, - מול - חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים
28 לפברואר 2010
החלטה בעניין חוק התכנון והבנייה התשכ"ה – 1965, - מול - חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים
מערכת מגזין המושבות, 28/02/2010 - 14:39
ביום 22/1/09 ניתן למשיב היתר על פי חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965, לביצוע עבודות בניה טעונות היתר, בקרקע שבבעלותו, הידועה כחלקה 57, גוש 10398, מאדמות ג’סר א-זרקא (להלן: "המקרקעין"). מר עמאש סבר לתומו שניתן סוף סוף להתחיל בבנייה. או אז, ביום בהיר אחד, נחקר כחשוד ותחת אזהרה בגין חשד לביצוע עבירה בניגוד לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח – 1998 (להלן: "חוק הגנים ושמורות טבע").

בפני כב’ השופט דאוד מאזן

המבקשת
הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים

נגד

המשיב
אחמד עמאש


החלטה


מר אחמד עמאש, אזרח שומר חוק.

ביום 22/1/09 ניתן למשיב היתר על פי חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה – 1965, לביצוע עבודות בניה טעונות היתר, בקרקע שבבעלותו, הידועה כחלקה 57, גוש 10398, מאדמות ג’סר א-זרקא (להלן: "המקרקעין").

מר עמאש סבר לתומו שניתן סוף סוף להתחיל בבנייה. או אז, ביום בהיר אחד, נחקר כחשוד ותחת אזהרה בגין חשד לביצוע עבירה בניגוד לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח – 1998 (להלן: "חוק הגנים ושמורות טבע").

אם כך, כיצד הפך אותו אזרח שומר חוק בין לילה, כשבידיו היתר כדת וכדין, לחשוד בביצוע עבירה פלילית, בניגוד לחוק הגנים ושמורות טבע וכיצד, בסופו של יום, אזרח תמים, המחזיק בידיו היתר כדין מרשויות המדינה, בו זמנית חשוד בביצוע עבירה פלילית. מצב זה היה ויתברר שהוא נכון, הוא האבסורד בהתגלמותו.

על הכפילות של דיני התכנון והבנייה, במתחמים ששולט בהם חוק הגנים ושמורת טבע, אדון בבקשה המונחת בפני.

הבקשה:-

הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים הגישה לבית המשפט תובענה למתן צו מניעה קבוע וצו עשה, האוסר על המשיב לבצע במקרקעין פעולות בנייה ו/או כל פעולה אחרת, אשר יש בה לסכל את ייעוד המקרקעין כשמורת טבע ובכלל זה חישוף הקרקע, הכשרת שטח, פגיעה בתשתית הקרקע, חציבה, גידור, הקמת משטחי חנייה, ריצוף, הקמה או הצבה של מבנים, עקירת צומח ונטיעה, הכל בהתאם לסעיף 25 (א) לחוק הגנים ושמורות טבע.


בד בבד, הוגשה בקשה על ידי המבקשת בהליך זמני, במסגרתו עתרה בפני המבקשת לאסור על המשיב, בצו זמני, לנקוט בפעולות שציינתי לעיל, במקרקעין.

צו זמני במעמד צד אחד ניתן על ידי ביום 26/4/09. במסגרת אותו צו הוריתי למשיב להימנע מכל פעולת בנייה ולהשיב את המצב במקרקעין לקדמותו.

המשיב הגיש בקשה לבטל את צו המניעה הזמני, קיימתי דיון וניסיתי להביא את הצדדים לידי פתרון הולם בנסיבות העניין, כך שתבוצע בכל זאת בנייה, בהתאם להיתר, בכפוף לשינויים שיידרשו על ידי הרשות.

לצערי, הצדדים לא השכילו להגיע לעמק השווה ובנסיבות אלה לא נותרה לי ברירה, אלא לצלול למימי הבקשה והסכסוך בין הצדדים.

העובדות הצריכות לעניין:-

המשיב, תושב ג’סר א-זארקא והבעלים של המקרקעין.

ביום 22/1/09 קיבל המשיב היתר בנייה ובמסגרתו הותר לו לבנות במקרקעין על פי התכניות שאושרו: פארק, משטחים מרוצפים בשטח 1514 מ"ר, משטח חניה בשטח 1310 מ"ר, ביתן שומר בשטח 8.0 מ"ר, משטח מרוצף מקורה בפרגולה בשטח 190 מ"ר, מבנה לשירותים וקיוסק בשטח 16.0 מ"ר וגדר באורך 234 מ"א.

המבקשת הינה רשות סטטוטורית המופקדת מכוח חוק הגנים ושמורות הטבע, על ניהול שמורות הטבע והגנים הלאומיים בישראל, על הטיפול בכל ענייניהם וכן על הגנת ערכי הטבע המוגנים, בכל רחבי הארץ.

אין מחלוקת בין הצדדים שהמקרקעין שבבעלות המשיב לא מוכרזים כשמורת טבע. המחלוקת בין הצדדים היא האם המקרקעין שבבעלותו הם במסגרת תכנית המייעדת את המקרקעין כשמורת טבע נחל תנינים, לפי תכנית מתאר מקומית מס’ ש-377.

האם הוכח לכאורה שקרקע שבבעלות המשיב מיועדת כשמורת טבע?

המבקשת הציגה לתיק בית המשפט תעודת עובד ציבור, לפיה המקום שמיועד להקמת הפארק במקרקעין שבבעלות המשיב, נמצא בתחום המיועד כשמורת טבע, במסגרת נחל תנינים, הרחבה 2, המאושרת מתוקף תכנית מתאר מקומית ש-377, שפורסמה בילקוט הפרסומים מספר 4440 מיום 8/9/1996.

בנוסף, הוגשה, בתמיכה בבקשה למתן צו זמני, חוות דעת מטעם המומחה, בן רוזנברג, מרשות הטבע והגנים, לפיה מתאר ששמורת טבע נחל תנינים היא שמורה המשתרעת על כ- 340 דונם, מתוכם 266 דונם מוכרזים כשמורת טבע ו- 74 דונם, אושרו כשמורת טבע בתכנית ש-377. עוד מוסיף המומחה ומציין, השמורה כלואה בין כביש 2 במזרח וקיבוץ מעגן מיכאל בצפון. המומחה מוסיף ומציין שאדמות הכפר ז’סר א-זרקא, הם בצד הדרומי של השמורה.

היתר הבנייה, כך התייחס המומחה, כלל אפשרות הקמת פארק, הכולל משטחים מרוצפים, שטחי חניה, ביתן שומר, מבנה שירותים, קיוסק, פרגולה וגדר (חוות דעת זו תואמת את היתר הבנייה ואת התשריט שעל בסיסו ניתן היתר בנייה, ת/1 ות/2).

על פי חוות הדעת, קיים חשש של ממש להמשך ביצוע העבודות על ידי המשיב, יגרום לכרסום בשמורה, יגביר זיהום של רעש ותאורה על המערכת האקולוגית, יפגע במרקם העדין והעשיר הקיים בשמורה, יגרום לפגיעה פיזית בשטח, יפגע במכלול מחצבות הכורכר ובכך יסוכל ייעודו של השטח כשמורת טבע לכשיוכרז השטח הנוסף, כשמורת טבע.

ממכלול הנתונים שהובאו בפני, ניתן לקבוע, לכאורה, שהמבקשת הוכיחה זכות לכאורה, לפיה המקרקעין שבבעלות המשיב, על פיהם התכוון לפעול למימוש היתר הבנייה, נמצא בתחום תכנית ש-377, במסגרת קרקע המיועדת להיות שמורת טבע. הדבר נתמך בהודעה שפורסמה בדבר תכנית מתאר בילקוט הפרסומים מיום 8/9/1996 ולפיה, השטח הכלול בחלקה 57 גוש 10398, שהם המקרקעין נשוא ענייננו כאן, מיועד לשטח לשמורת טבע ושימור החי, הצומח והדומם, במצבם הטבעי, וכן מיועד לפיתוח שירותים וחניונים לקליטת קהל ויצירת אזור חיץ בין שטחים מבונים.

על פי מכלול הנתונים שהובאו בפני, אכן קיימת זכות לכאורה.

על התחרות בין סעיף 25(א) לחוק, לבין חוק התכנון והבנייה:-

יחסי הגומלין בין דיני התכנון והבנייה לבין ההוראות המיוחדות בדבר גנים לאומיים, ידעו עליות ומורדות.

במסגרת ע"א 233/85 רשות שמורת הטבע נ’ קיבוץ בית אורן פ"ד לט 748, נידונה השאלה ביחס להוראת סעיף 158 לחוק התכנון והבנייה (שבינתיים בוטלה) לבין תקנה 18 לתקנות שמורות הטבע (סדרים והתנהגות) תשל"ט – 1979, שגם היא אינה בתוקף; תחרות הדומה עד מאוד לתחרות הקיימת בענייננו, בין דיני התכנון והבנייה לבין הוראת סעיף 25 (א) לחוק הגנים ושמורות טבע.

בית המשפט, מפי כב’ השופט שלמה לוין, ציין כי חוק התכנון והבנייה כולל מודלים שונים של הוראות, המתייחסות ליחסי הגומלין בין מתן היתרים לפי חוק התכנון והבנייה, לבין מתן היתרים על ידי גופים ספציפיים, שאינם נמנים עם הוועדה המקומית או הוועדה המחוזית.

מוסדות התכנון, כך קבע בית המשפט, מופקדים גם על שמירתם של ערכי נוף וטבע ובית המשפט שם הגיע למסקנה שסעיף 158, לחוק התכנון והבנייה, אינו מייתר את תקנה 18, והיא תחול בכל עניין שחוק התכנון והבנייה אינו חל עליו. מכאן, בית המשפט יישב את הסתירה שהייתה קיימת, אך בית המשפט הגיע גם למסקנה שכוחו של ההיתר גובר על הסמכות של רשות הטבע והגנים מכוח אותה תקנה.

סעיף 158 כבר אינו קיים בספר החוקים, כך אותם תקנות; לאחר מכן חוקק חוק גנים לאומיים, שמורת טבע – 1992, שגם הוא איננו בתוקף היום ובענייננו חל חוק הגנים הלאומיים ורשות הטבע – 1998, והשאלה שנשאלת כעת בפני, מה יחסי הגומלין בין הוראות חוק הגנים ושמורות טבע, לבין חוק התכנון והבנייה.

האם אלה דינים המשלימים אחד את השני, בדומה לפסיקת כב’ השופט לוין, כאמור לעיל, או שבפנינו שתי מערכות דינים החיים אלה בצד אלה, ולמעשה נזקק האזרח, המבקש לבנות בשטח המיועד לשמורת טבע, לקבל, הלכה למעשה, שני היתרים. האחד, על פי חוק התכנון והבנייה והנוסף, בדמות אישור לפעולות, על ידי רשות הטבע והגנים.

סעיף 25(א) לחוק הגנים ושמורת טבע קובע:

"משאושרה תכנית בדבר ייעודו של שטח כגן לאומי או כשמורת טבע, לא תעשה באותו שטח פעולת בניה או כל פעולה אחרת שיש בה, לדעת הרשות, כדי לסכל את ייעודו של השטח כגן לאומי או כשמורת טבע, אלא באישור הרשות, כל עוד לא בוטל ייעודו כאמור".

כבר עתה אציין, שהוראת סעיף 25 (א) היא הוראה כוללנית, בכל הקשור לאותן פעולות אחרות שיש בהן כדי לסכל את ייעודו של הקרקע כגן לאומי; המחוקק משאיר בלשון החוק שיקול דעת רחב ביותר לטעמי אף מעבר לנדרש, בקביעת איזה פעולות הם תחת המונח " פעולה אחרת" דומני ששיקול דעת זה כפוף לביקורת השיפוטית.

אין מקום להרחיב בעניין זה משום שאיני נדרש לו בעובדות שהובאו בפני, שכן חלה ,בענייננו, ההוראה המפורשת "… לא תעשה באותו שטח פעולת בנייה…", בצל חלופה זו אדון בבקשה המונחת לפתחי, שכן אין חולק בין הצדדים כי כוונת המשיב לנקוט בפעולות בנייה המנויות בהיתר הבנייה שניתן לו (ת/2).

משכך, ולאור הנתונים שדנתי בהם עד עתה, ניתן לקבוע שיש תחולה לסעיף 25 לחוק, שכן המקרקעין נשוא ענייננו, כלולים תחת תכנית שאושרה והמייעדת את המקרקעין כשמורת טבע ובנוסף הוכח בפני, שהפעולות שהמשיב מתכוון לפעול במקרקעין שבבעלותו, הן פעולות בנייה.

זאת ועוד, אין חולק כי רשות הטבע והגנים לא נתנה כל אישור לנקוט בפעולות הבנייה, אלא הוכח בפני ההיפך, שהרשות מתנגדת בתוקף לפעולות הבנייה ואף הגישה התנגדות מפורטת לוועדת התכנון והבנייה.

מכאן מסקנתי, שסעיף 25 חל במקרנו זה.

כדי לבחון את יחסי הגומלין בין חוק הגנים ושמורות הטבע לבין חוק התכנון והבנייה, עלינו לבחון מה תכליתו של חוק הגנים ושמורות הטבע.

עלינו להסתכל על החוק ממעוף הציפור, לא בדומה לדג במים אשר רואה אך ורק את סביבתו, ואילו הנשר בשמים ידע מנין יבוא הנהר ולאן ילך ( כלשונו הציורית של השופט בדימוס מישאל חשין) , ואנו נבקש לשחות כדג ולראות כנשר.

לעניין תכליתו של החוק הגנים ושמורת הטבע, אין לי אלא להיתלות באילנו הגבוה של כב’ השופט יצחק עמית, בע"פ (חיפה) עובדיה רני נ’ מדינת ישראל, הרשות ושמורת הטבע, לפיו:

"תו לתו יוצרים מילה, והמילים מצטרפות לסעיף, סעיף מידבק לסעיף, ואלו יוצרים פרק, והפרקים נקבצים זה ליד זה, ויוצרים את השלם, הוא חוק הגנים הלאומיים. די לעיין בכותרות הפרקים, על מנת לעמוד על תכליתו של החוק. ומהי תכליתו של החוק? אלו הם היעדים, המטרות, האינטרסים והערכים אשר החוק בא להגשים.
פרק ראשון, שכותרתו "פרשנות" כולל סעיף אחד בלבד והוא סעיף ההגדרות, העוסק בעיקר בגופים ובאתרים הנזכרים בחוק, כמו "גן לאומי" "שמורת טבע" "אתר לאומי" "אתר עתיקות" "אתר הנצחה" וכיו"ב.

פרק שני, שכותרתו "המועצה לגנים לאומיים, שמורות טבע ואתרים לאומיים" עוסק בהרכב המועצה, תפקידיה, הקמת הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים, עובדי הרשות וכיו"ב. מכאן, מדלג המחוקק, ככל הנראה בטעות, לפרק רביעי שכותרתו "גן לאומי ושמורת טבע". הפרק החמישי, שהוא החשוב לענייננו, כותרתו "ערכי טבע מוגנים" והוא כולל סעיף מהותי אחד, הוא סעיף 33 אותו הזכרנו לעיל. פרק שישי עניינו ב"אתרים לאומיים" ופרק שביעי עוסק ב"אתרי הנצחה". פרק שמיני עוסק ב"עונשין וסמכויות אכיפה", והפרק התשיעי והאחרון כולל הוראות שונות.

ממעוף הציפור, נראה כי החוק עוסק בשמירת הטבע, הנוף והמורשת בשטח המדינה. זו תכליתו של החוק והגיונו".

על פי דברי ההסבר של הצעת החוק, מניעת הפעולות נועדה על מנת להגן על שטח שטרם הוכרז כשמורת טבע, אך נועד להיות מוכרז ככזה ושטחים אלה נותרים חשופים וחסרי הגנה למול פעולות בנייה או פעולות אחרות, הגורמות לפגיעה והשחתה של ערכי הטבע והנוף ומהווים סיכול לשימורם עד להכרזה.

אם כך בפני חקיקה ראשית בעלת אותו מעמד, החוק הגנים ושמורת הטבע חוקק לאחר חוק התכנון והבנייה, ומבחינת דיני פרשנות, חוק מאוחר גובר על חוק קודם וחוק ספציפי גובר על חוק כללי, אלה כללי הפרשנות שמעצבים את יחסי הגומלין בין שני הדינים.

מאז פרשת קיבוץ בית אורן הנ"ל, הרבה מים זרמו לכנרת, בכל הקשור להאדרת ערכי הטבע והצורך הלאומי לשמר ערכים אלו, לשם כך ניתנו הכלים לרשות הטבע והגנים לשמור על שמורת טבע ועל קרקע המיועדת להיכלל בעתיד כשמורת טבע.

לטעמי, המקרקעין, שהיא בבעלות המשיב, כפופה לשתי מערכות דינים, האחד: זה הדין הכללי של חוק התכנון והבנייה המחייב בעל מקרקעין לקבל היתר בנייה מאת רשויות התכנון והבנייה. אותם מקרקעין, כפופים למערכת דינים נוספת, שהינו דין ספציפי, החל על שמורות טבע או על שטחים שמיועדים להיות שמורת טבע וזאת מכוח חוק הגנים הלאומיים ושמורות טבע.

אין סתירה ולא אמורה להיות סתירה בין שני החוקים האלו, רק עדיף, בבוא העת, להסדיר את יחסי הגומלין ביניהם, כדי לא להימצא במצב שבו נמצא המשיב, שמבחינתו, עשה את כל המוטל עליו על מנת לבנות כדת וכדין, אך באותה נשימה, הוא חשוד בביצוע עבירה פלילית.

ראוי, במקרים כאלה, כאשר יש תחולה לסעיף 25 (א) לחוק הגנים ושמורת טבע, לא לתת היתר בלי הסכמת רשות הטבע והגנים, על מנת למנוע את הכפילות, שנדרש אדם לקבל הן היתר מאת רשויות התכנון והבנייה והן אישור מאת שמורות הטבע והגנים.

אזרחים תמימים, שאינם בקיאים בנפתלי החוק, עשויים להיות במצב סבוך, עת שמחזיקים בידיהם היתר בנייה כדין ובאותה נשימה הם עלולים להיות במצב של עבריינים בפוטנציה. מצב זה אמנם לא ראוי, אך במצב הנוכחי וכל עוד לא תוקן חוק התכנון והבנייה, הפרשנות המתבקשת היא הפרשנות שמדובר בשתי מערכות מצטברות ולא חופפות ואין מתן היתר על פי חוק התכנון והבנייה, מוציא מכלל תחולה את סעיף 25(א) לחוק הגנים ושמורות הטבע.

מדובר בשתי סמכויות נפרדות, עצמאיות ותכלית כל סמכות, היא תכלית עצמאית ונפרדת. לנגד עיני מוסדות התכנון, עומדים יעדים הקבועים בחוק, בין היתר, שמירה על ערכי טבע, אך רשות שמורות הטבע והגנים היא סמכות נפרדת ועצמאית וכל תכליתה היא לשמור על ערכי טבע.

חוות דעתו של היועמ"ש שצורפה לבקשה, דנה במקרה בו השטח מוכרז כשמורת טבע, ועל פי חוות דעתו, כי כל פעולה הטעונה היתר על פי חוק התכנון, בשטח גן לאומי או שמורת טבע, טעון גם היתר מרשות הגנים ושמורת טבע. במקרנו, אין תכולה של אותה חוות דעת, בשים לב לעובדה שמדובר בשטח שטרם הוכרז כשמורת טבע, אלא הוא מיועד להיות שמורת טבע ובמקרה זה, המחוקק מצא לנכון לתת לרשות כלים להתמודד עם מצבים בהם העדר הכרזת השטח כשמורת טבע ועד לשלב שבו תוכרז בפועל כשמורת טבע, תישאר המקרקעין בדמותה הנוכחית ולשמר את ערכי הטבע שבתוכה, כדי שיהיה מקום או טעם להכריז עליה בבוא העת, כשמורת טבע.

אם לא יהיו בידי הרשות לשמירת הטבע והגנים את הכלים המנויים בסעיף 25 (א), הרי בקלות ניתן לסכל את ייעוד הקרקע כקרקע המיועדת להפוך לשמורת טבע, לקרקע רגילה, על ידי פעולות בנייה או פעולות אחרות, שיביאו, הלכה למעשה, לסיכול מטרת ייעוד הקרקע כשמורת טבע עתידית. פרשנות אחרת, לפיה אין סמכות לרשות הטבע והגנים, תביא למצב שבו עמדנו לפני חקיקת סעיף 25 (א) לחוק, ולפיה, קרקע מסוג זה אין לה כל הגנה ולא ניתן לשמור את ערכי הטבע הקיימים בה ולמעשה, אין כל כלים לשמר את הקרקע למקרה שבו תוכרז בפועל כשמורת טבע.


נראה לי שההיגיון מאחורי עמדת היועמ"ש ניתן להחילו, גם על מקרה שבו הקרקע עדיין לא הוכרזה כשמורת טבע בפועל, אלא רק ייעודה, על פי התכניות המופקדות, הוא ייעוד של שמורת טבע.

מכאן, מסקנתי שמדובר במערכות דינים כפולות, אין אחת מוציאה את השנייה, המשיב נדרש לצורך בנייה במקרקעין, הן היתר בנייה כדת וכדין והן אישור מאת רשות הטבע והגנים.

בסיכום המצב עד עתה, אציין, כי המבקשת הוכיחה בפני זכות לכאורה בדבר תחולת סעיף 25(א) לחוק גנים ושמורות טבע על החלקה נשוא הבקשה.

עוד הוכח, לכאורה, שלא נתקבל אישור מאת רשות הטבע והגנים ועוד הוכח בפני, שהמשיב התכוון לפעול על פי ת/2 ולבצע פעולות בנייה, במקום המיועד להיות שמורת טבע.

יחד עם זאת, במסגרת הדיון בתביעה העיקרית, אבחן סירוב הרשות אם הוא עומד במתחם הסבירות לאור העובדה שתוכנית ש-377 מאפשרת פיתוח שירותים וחניונים לקליטת קהל ויצירת אזור חיץ בין שטחים מבונים.

טענת השיהוי:-

אין בידי לקבל את טענת השיהוי שהועלתה על ידי המשיב. לאור מסקנתי שמדובר בשתי מערכות דינים נפרדות, קבלת היתר בנייה אין משמעה אישור לפעול ללא קבלת היתר ו/או אישור מאת הרשות לשמורת הטבע והגנים, הבקשה הוגשה בסמוך מאוד לגילוי עבודות הבנייה בהתאם להיתר, וכתגובה אל אתר, הוגשה הבקשה למתן צו מניעה זמני.

על כן, מועד ביצוע הפעולות הוא המועד הרלבנטי ולא מועד קבלת ההיתר ומשכך, דין טענת השיהוי, להידחות.

טענת המניעות:-

מאחר וקבעתי באופן עקרוני כי מדובר בשתי מערכות דינים, שאין האחת סותרת את השנייה, לא מנועה רשות הטבע והגנים לפעול במסלולים מקבילים. המסלול הראשון, הגשת התנגדות על פי חוק התכנון והבנייה והמסלול הנוסף, הוא המסלול של הפעלת הסמכויות המוקנות לה בדין.

הגשת התנגדות על ידה למוסדות התכנון והבנייה, לא יוצרת כלל ועיקר כל מניעות להפעלת הסמכויות המוקנות לה בדין, לרבות סעיף 25 (א). מכאן, אני דוחה את טענת המניעות.

טענת חוסר תום לב:-

המשיב טען כי המבקשת נהגה בחוסר תום לב וחוסר ניכיון כפיים בעת שהיא ממשיכה ומכנה את פעולות הבנייה כהקמת פארק שעשועים, גם לאחר שקיבלה את התכניות וכי בסך הכל מדובר על עבודה מצומצמת של גידור מגרש והצבת תא עץ ועמדת שומר.

גם טיעון זה, אין בידי לקבל. היתר הבנייה ברור, נהיר והוא כולל את הפעולות המנויות. גם ממסמך ת/2 ניתן לראות שיש זהות בין הפעולות המנויות בהיתר ויש להתעלם בכלל מהמונח פארק שעשועים ולהסתכל על מהות פעולות הבנייה שהמשיב מעוניין לבצע, בתוך שטח המוגדר כשטח המיועד להיות שמורת טבע.

מאזן הנוחיות:-

המבקשת, מטבע הדברים טוענת, כי אם יאושרו תכניות הבנייה בהתאם להיתר, יגרם נזק בלתי הפיך לשמורה ואם לא יינתן הצו, יגרמו נזקים והרס ואף יסוכל ייעוד הקרקע כשמורת טבע. הכל כאמור בחוות הדעת שהוגשה על ידי שמורת הטבע.

מאידך ובצדק רב טוען המשיב, כי מדובר בזכות קניינית ואין לפגוע בה והוא מצויד בהיתר כדת וכדין.

שבתי ועיינתי בחוות הדעת שהוגשה לי, המומחה שחתום עליה לא נחקר ובמאזן הכולל של שיקולי הצדק והנוחיות, נראה לי, לאור הצורך בהגנה על ערכי הטבע, המשך פעולות הבנייה במקום, יביאו לפגיעה בערכי הטבע הקיימים באזור, יפגע במרקם העשיר הקיים בשמורה, יפגע במחצבות הכורכר הקיימות, יפגע בגידול הצמחים הייחודיים הקיימים, ועל כן, אני סבור כי בנסיבות העניין, מאזן הנוחיות נוטה, בצורה ברורה, לטובת המבקשת.

הסדרה כוללת עם המועצה המקומית:-

שמעתי מפי המבקשת שהיא לא מתנגדת לכל בנייה, אך בשל העובדה כי קרקעות היישוב ביישוב ג’סר א-זארקא גובלות בשמורה, היא מבקשת להגיע להסדרה כוללת עם המועצה, מאשר להתחיל להתמודד עם רצונות הבעלים של הקרקעות הגובלות בשמורה, נראה לי כי יש היגיון רב בעמדה זו, המבקשת להסדיר באופן עקרוני את הפעולות המוכרות בגבולות התוחמים את השמורה, ולא להותיר את הדבר לרעיונות של בעלי הקרקע, וראוי שתהיה הסדרה כוללת ולא התמודדות פרטנית עם בעלים כזה או אחר מבעלי המקרקעין התוחמים את השמורה.

התוצאה:-

לאור כל האמור לעיל, ניתן בזאת צו מניעה זמני, האוסר על המשיב לבצע במקרקעין כל פעולת בנייה או פעילות אחרת, לרבות חישוף הקרקע, הכשרת השטח, הקמת גדר, או כל פעולה אחרת, ללא רשות מראש של שמורת הטבע והגנים.

הצו יעמוד בתוקפו עד למתן פס"ד בתיק האזרחי.

במסגרת הדיון בתובענה, אדון, בין היתר, בשאלה האם סירוב המבקשת לכל תכנית בנייה הוא סירוב כדין, בשים לב גם לתכנית החלה, שפורסמה בילקוט הפרסומים, המאפשרת גם בנייה במקום ואין להותיר את האזרח התמים תלוי תלות מוחלטת בכל גחמה של הרשות, אלא יש לפקח על סירוב הרשות, שיהיה סירוב סביר, הגון, תוך שקיפות מלאה.

המגמה החדשה בדיני תכנון ובנייה היא מגמה של שקיפות, שיתוף בעלי המקרקעין בתכניות ודמוקרטיזציה בהליכי התכנון וכתוצאה מכך ולאור החלטתי, רשות הטבע והגנים הינה רשות תכנונית מיוחדת במקרקעין המוכרזים או המיועדים להיות שמורות טבע, מכאן אותם עקרונות החלים על מוסדות התכנון, נראה לי שיש להחיל אותם גם על רשות התכנון הספציפית, הנקראת רשות הטבע והגנים, אך באלה אדון במסגרת ההליך הסופי.

בנסיבות העניין ולאור השאלות המשפטיות שעלו במסגרת הדיון ובשים לב לתום ליבו של המשיב, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ט’ אדר תש"ע, 23 פברואר 2010, בהעדר הצדדים.




אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
מאסטרו טלויזיה חוגג 80
שר החקלאות אלון שוסטר בביקור בחוף הכרמל
עוצרים את שרשרת ההדבקה

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }