נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > טורים > כולנו נכי שואה
9 לאפריל 2010
כולנו נכי שואה
יואב איתיאל, 09/04/2010 - 08:37
בלי הניצולים ההולכים אט אט לעולמם נותרה לנו המשימה הקשה להעביר את המסר לדור הבא. לפעמים, ואני מודה שבשנים האחרונות בתדירות פחותה, אני מתעורר בלילה בזיעה קרה מחלום שחוזר על עצמו ובו חיילי אס אס נאצים מופיעים בקצה הרחוב בו גדלתי ואני נתקף בפחד איום ומשתק. נולדתי בארץ, כשמדינת ישראל היתה כבר בת עשר, שלוש עשרה שנה לאחר ששוחרר מחנה אושוויץ בידי הצבא האדום. איך זה שאותי תוקפים סיוטי לילה הקשורים בשואה?
כולנו נכי שואה
כנראה שגם הדור שלנו סובל מאיזו נכות שואה, בלי שהיינו שם.

<a href=’inner.asp?page=28&search_str=<a href=’inner.asp?page=28&search_str=יואב איתיאל’><font color=#772222><b>יואב איתיאל</b></font></a>’><font color=#772222><b><a href=’inner.asp?page=28&search_str=יואב איתיאל’><font color=#772222><b>יואב איתיאל</b></font></a></b></font></a>לפעמים, ואני מודה שבשנים האחרונות בתדירות פחותה, אני מתעורר בלילה בזיעה קרה מחלום שחוזר על עצמו ובו חיילי אס אס נאצים מופיעים בקצה הרחוב בו גדלתי ואני נתקף בפחד איום ומשתק.

נולדתי בארץ, כשמדינת ישראל היתה כבר בת עשר, שלוש עשרה שנה לאחר ששוחרר מחנה אושוויץ בידי הצבא האדום. איך זה שאותי תוקפים סיוטי לילה הקשורים בשואה?

הרחוב הזה בו עשיתי את שנות ילדותי המאושרת, הוא אחד הרחובות הקטנים שעל הכרמל. גרנו בבית מספר 12, הבית האחרון ברחוב שבכל צד שלו ששה בתים בלבד. אבל גם ברחוב כה קטן היתה תזכורת מתמדת לשואה שעברנו.

בבית אחד, היתה אמא של חבר טוב שלי, ניצולת שואה, צורחת מן הגג תוך שהיא פושטת את בגדיה בטירוף. בבית אחר, היינו זוכים למתנות קטנות שהושלכו לנו ע"י השכנה מן המרפסת שלה. מין דרך להשיג קירבה לילדים שהיא עצמה לא זכתה ללדת. הרחם שלה נכרתה ע"י ד"ר מנגלה עצמו, כך סופר לי לכשהתבגרתי, במסגרת אחד הניסויים השטניים שלו.

בקומה השנייה של הבית בו גר חברי הטוב ביותר, התגורר "האיש בלי הרגל", ניצול שואה אחר שהיה מדדה על קביים, שעקר את מרצפות הדירה שלו וריפד אותה בחול כדי להקל את החיים על תריסר החתולים שהתגוררו עמו. בלילות הארוכים של שנת הלימודים הראשונה שלי בטכניון הייתי רואה אותו יוצא על הקביים שלו לגינת הבית ושומע אותו מקלל וזועק במבטא כבד "אין אלוהים".

אמא אחת שאני מכיר נתקפת היסטריה כשהיא רואה עכבר, המזכיר לה את אלה שהיו מתחרים באסירים על פירורי האוכל ומכרסמים גם בסובבים אותה כשהניחו ראש מותש על איזה דרגש מזוהם.

זו היתה ילדותי. ילדותו של מי שכבר נולד על חוף מבטחים, מוקף בצללים אנושיים של מי שעברו את התופת. זו היתה ילדותנו, בני הדור שלי. אצל חלק מאיתנו אסור היה להשאיר אוכל בצלחת, רבים מאיתנו למדו ש"לחם לא זורקים", אצל לא אחד מחבריי שמעתי על אגירת מזון "שיהיה, לכל מקרה". על ילדים בני דורי עוד הטילו איסורים שונים שנועדו "לשמור עליהם".

והיה אבא, ז"ל, שהוא הקשר הקרוב ביותר שלי לשואה, ושלא דיבר עליה. אחרי שנפטר מצאנו מכתב שלו שמספר על איך נזרק למרתף, רעב ללחם, לקה בדלקת פרקים שגרמה לו למום בלתי הפיך בלב, ושהסביר את אישפוזיו החוזרים ברמב"ם ובתל השומר לאורך כל ילדותי.

מאבא שלי, יעקב ("כושי"), שמעתי את ה"לפני" ו"האחרי" מה שעבר עליו בגטו. שמעתי כיצד הגיעו הגרמנים לביתם, קשרו את סבא שלי בשרשרת למלונת הכלב ושברו את שינייו בבעיטת מגף. שמעתי כיצד חזרו בתום המלחמה לבית, כדי למצוא שם את השכנים שתפסו אותו ושגירשו אותם בקריאות שעבורם, בניגוד לגרמנים, המלחמה עוד לא הסתיימה.

על מה קרה בשנות ילדותו של אבא בין גיל 9 לבין גיל 13 לא שמעתי דבר. היכן חגג את בר המצווה, אם בכלל, איננו יודעים. בינתיים הוא הלך לעולמו יחד עם מיליוני ניצולי שואה אחרים. מה בדיוק קרה לכל השכנים שלי בדרך לרחוב בו גדלתי כבר לא נדע כנראה לעולם. לא שאלנו. אולי התביישנו.

כנראה שגם הדור שלנו סובל מאיזו נכות שואה, בלי שהיינו שם. מהילדים שלנו זה נחסך במידה רבה, אבל בלי מרבית העדויות החיות נותרה לנו המשימה הקשה להעביר את המסר גם לבני דורו של בני, יעקב יבדל"א, הקרוי על שם הסבא שלו, ושיחגוג בר מצווה בשבוע הבא.

סופשבוע רגוע לכם,

יואב איתיאל
המו"ל

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
התבלין הסודי- עמותת "מועד" פותחת שולחן
השר לבטחון פנים חנך את יחידת השיטור העירוני בפ"ח כרכור
המדור של לימור - שנה טובה?

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }