נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > טורים > חלם חיה וקיימת
23 לינואר 2007
חלם חיה וקיימת
ערן בן זאב, 23/01/2007 -
לפעמים אתה נתקל בדברים המקפיצים אותך, באופן בלתי צפוי לחלוטין. יום אחד התהלכתי לי במושבה כדי לחפש לי דבר מה, הגעתי לחנות קטנה במרכז המושבה ובתוכה אישה נחמדה בשם סיגל מלכה.
היא סיפרה לי שלפני כמה זמן חזרו היא ומשפחתה מטיול בת מצווה לתאילנד, "בעלי הפתיע את כולנו" היא אומרת בחיוך מריר, "ואני החלטתי להיות ישרה וכנראה שעשיתי טעות".... מעשה שהיה כך היה: לפני שנסעו היא ומשפחתה לטיול המרגש בתאילנד, הרימה סיגל טלפון לבית הספר החקלאי שם לומדות שתי בנותיה, התגובה בה נתקלה מוזרה במקצת, "את לא יכולה ליטול את החוק לידייך" אמרו לה, "אבל", הקשתה סיגל "אנחנו לא יכולים לבטל את הנסיעה כי הכרטיסים כבר נרכשו והבנות יפסידו כמה ימי לימודים." אמרה ועשתה, כמובן שטיול בת המצווה יצא לדרכו, ו"כשנגיע לגשר נעבור אותו", חשבה משפחת מלכה.
אולם, לא תאמינו, כשחזרו הבנות מן הטיול, והגיעו לבית הספר, התבקשו הבנות ללכת הביתה, כי אינן "ראויות" ללמוד בבית הספר, אחרי שהפסידו מספר ימי לימודים.
אז מה המסר שבית הספר רוצה להעביר לתלמידיו במקרה הנ"ל?
אולי שמוטב לשקר? אולי שהתקדים ירתיע את כל שאר ההורים שמחליטים להפתיע את ילדיהם? או שהחוק היבש חשוב יותר מכל שמחה שהיא?!
לי אין מושג, מה שאני הצלחתי להבין מהסיפור שהעיר חלם חיה וקיימת, והיא נמצאת כאן ליד הבית.
 
נשים מאז ולעולם
 
פעם מזמן, הרבה לפני שהגעתי לפרדס חנה, עוד הרבה לפני שהגעתי לעולם, בעצם הרבה לפני שהעולם בכלל הגיע לאן שהוא, בקיצור בשנת 1937 הייתה כאן חבורה של "ייקים" שמאוד רצו להיות חקלאים.
נשותיהם לעומת זאת רצו איזה מקום שאפשר יהיה לפטפט בו מעט, ואם אפשר גם לתפור איזה צעיף או שמלה. או אז, נאספו להם תרומות, ממרגוט קלאוזנר למשל, שהפרוטה הייתה מצויה בכיסה ותרמה אלף לירות תמימות לבניית המעון, ועוד תרומות שהצטברו והוחלט לבנות בפרדס חנה את מעון ויצ"ו, שישמש כמעון לילדים ביום. בערב, יהיו בו קורסים לעברית, ואפילו לקרמיקה, וגם איזה מקום מפגש לנשים שבתי קפה לא היו הצד החזק שלהן. כמובן שהטלוויזיה הייתה אז בגדר חלום עבורן, לא כל שכן המחשב והדי.וי.די, אז מה עושים למלא את שעות הפנאי?! בדיוק לשם כך הוקם המעון והחל לפעול לרווחת התושבות.
לימים, כשהקדמה כבר הייתה מנת חלקנו, הוזנח המקום מאוד, ולא היה בו שימוש כלל, כל זה נכון עד לפני 8 שנים לערך כשאישה מקסימה בשם שמחה גור - הורוביץ החלה לנהל את ה"מועדון", (המירכאות נכנסו בגלל שזה לא היה דומה אז לכלום). מקום מוזנח ללא פעילות כלל ועיקר, אבל כאז כן עתה, שוב החלו תרומות לזרום לכיוון המועדון הישן נושן, והגברת שמחה, כשמה כן היא, הכניסה למקום שמחה וגם תוכן. המועדון הקטן החל לשמש כמחלקה לנשים חד הוריות, שמאותו רגע חל מפנה של ממש בחייהן. הן יצאו לטיולים מאורגנים, והפעילויות התוססות של המקום, הכניסו בהן רוח של עשייה ושל חברה. במהלך שבע שנים הנשים האלה הקפידו להיפגש וראו כי טוב.
אך בזה לא הסתפקה הגברת שמחה גור, לקחה היא נשים טובות נוספות שרצו לתרום כמו עמליה בר עוז, וכמו תלמה לוי הפעילה גם בבית ראשונים, נשים ששאפו להיות חלק מן העשייה המבורכת, והרחיבו את המעגל ופתחו באותו מקום עצמו גם מועדון לנערות. הנערות שמחו להיפגש פעם בשבוע, או אפילו פעמיים וכך החלו להם סדנאות תיאטרון, ולימוד מסיכות, והמקום הפך לשוקק חיים, ועדיין לא הגענו לעשייה המתרחשת במקום הנחמד והסימפטי הזה בימים אלה ממש.
אני עצמי הגעתי באחד הבקרים למקום כדי להבין מה קורה שם היום וזכיתי להכיר חבורה של נשים דוברות רוסית, הבאות לשם פעם בשבוע כדי ללמוד עברית, אמנם התענוג עולה להן דמי חבר של 10 שקלים שלמים בשנה. אבל תשאלו אותן ותבינו שחיים חדשים נתגלו להן מאז החלו לבקר במועדון ויצ"ו, והן פשוט מאושרות בחלקן, הן גילו זו את זו, הגיעו כדי ללמוד את השפה, ומצאו את המלוכה.....
משיחה איתן הבינותי באילו נשים מדובר, כל אחת מהן היא מהנדסת, או רופאה, או במקרה הגרוע מורה, וכשהגיעו לכאן הכל השתנה. שפה לא הייתה להן, וכך איבדו את עבודתן, כמו גם את שמחת החיים שלהן. בסיור מקרי שערכה שמחה בפרדס חנה הזמינה אותן לבית ויצ"ו והן הפכו לחלק ממשפחה שלא מוותרת על שום מפגש. גם אם זה כרוך בהליכה רגלית מקצה המושבה ועד לקצה השני שלה. או כמו שהן היטיבו לבטא זאת: "פעם היינו מחכות למות, היום אנחנו מחכות ליום שני". בזכות המועדון הן עשו היכרות עם הארץ כולה, יצאו לטיולים, לומדות עברית, נפגשו עם ילדי פנימיות והחלו סורגות להם כובעים, ואף יצרו עימם קשרים מאוד מרגשים. פתאום הפכו מאלה שאין בהן שום שמחת חיים ושום צורך, לפעילות ולשמחות, ולכל אחת מהן היסטוריה עבת כרס, לכל אחת יש "תיק" על גבה. מן המעט ששמעתי, אפשר בקלות להבחין, אילו חיים היו להן ואיזה עצב הן סוחבות איתן מאז ימי ברית המועצות. ימים בהם האנטישמיות חגגה, והעצב והמסתור היו מנת חלקן היום יומית, אם באוקראינה, אם בליטא, אם בלטביה. בויצ"ו הן הגיעו לעולם שיש בו מכנה משותף, לעולם שיש בו הבנה ואהבה, ולפתע פתאום נשים שהיו עריריות ולא שייכות, הפכו לחלק ממשפחה שראשיתה ב- 1937 ופרותיה נקטפים על ידן בחדווה ברוסית, בעברית רצוצה, ועם לב שחזר לפעום.
 
לידים:
 
אז מה המסר שבית הספר רוצה להעביר לתלמידיו במקרה הנ"ל?
אולי שמוטב לשקר? אולי שהתקדים ירתיע את כל שאר ההורים שמחליטים להפתיע את ילדיהם? או שהחוק היבש חשוב יותר מכל שמחה שהיא?!
 
המועדון הקטן החל לשמש כמחלקה לנשים חד הוריות, שמאותו רגע חל מפנה של ממש בחייהן. הן יצאו לטיולים מאורגנים, והפעילויות התוססות של המקום, הכניסו בהן רוח של עשייה ושל חברה.
 
אבל תשאלו אותן ותבינו שחיים חדשים נתגלו להן מאז החלו לבקר במועדון ויצ"ו, והן פשוט מאושרות בחלקן, הן גילו זו את זו, הגיעו כדי ללמוד את השפה, ומצאו את המלוכה.....
 
והן הפכו לחלק ממשפחה שלא מוותרת על שום מפגש. גם אם זה כרוך בהליכה רגלית מקצה המושבה ועד לקצה השני שלה. או כמו שהן היטיבו לבטא זאת: "פעם היינו מחכות למות, היום אנחנו מחכות ליום שני"
 
בויצ"ו הן הגיעו לעולם שיש בו מכנה משותף, לעולם שיש בו הבנה ואהבה, ולפתע פתאום נשים שהיו עריריות ולא שייכות, הפכו לחלק ממשפחה שראשיתה ב- 1937 ופרותיה נקטפים על ידן בחדווה ברוסית, בעברית רצוצה, ועם לב שחזר לפעום.
 
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }