נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > טורים > רוצים לחטוף?
23 לינואר 2007
רוצים לחטוף?
, 23/01/2007 -
אתמול בעת ששוטטתי להנאתי לעת ערב בסופר, בין הירקות לבין הקורנפלקס, שמעתי קול גרגור רם ומאיים מאחת העגלות שליידי. הצצה חטופה ומבוהלת בעגלה חשפה אמא זועמת החושפת את שיניה המחודדות לעבר בנה הקט העסוק עד מעל הראש בבעיטת פחיות שימורים חופשית לכל צד ועבר. ראיתי איך האמא החביבה הולכת ומתמלאת זעם בסגנון חופשי, בעוד בנה מתרגל את המשחק הידוע: "שגע את אביך ואת אמך והבך אותם עד אימה בכל צורה ודרך." משחק חביב. אני כתבתי אותו פעם. המשחק, בכל אופן, עבד מצוין ובאמת בשלב מסוים, קפצה האמא ובמבטא אמריקאי אוורירי שאלה את בנה בטון מפחיד ביותר אם היא רוצה לחטוף. דממה קלה השתררה לרגע בין הגבינות לזיתים, ולמרות שהקהל כולו ניסה לבלוע את הצפרדע בשקט, היא קפצה לנו בגרון עוד דקות ארוכות. הזאטוט לא ענה, למרות שלדעתי, הוא בכלל לא רצה לחטוף. האמא, לעומתו, לא הרפתה. היא זינקה לעברו באיום וניסחה את ההצעה מחדש. אולי עונש? רוצה הביתה לעונש?
אבל לא. גם את זה הוא לא רצה. וכאן עברה האם לפסים יותר חינוכיים... "רוצה לעשות בושות? הא? זה מה שאתה רוצה? רוצה שכולם פה יחשבו שאתה תינוק? רוצה מוצץ וחיתול? רוצה? רוצה? רוצה שיזרקו אותנו מהסופר???"
נראה לי שגם את כל אלה הוא לא רצה.
נראה לי שהוא רצה חיבוק אבל זה לא היה בתפריט של אותו ערב. והתפריט היה סגור להצעות. הוא לא עשה מזה שום דרמה, הקטן, אלא המשיך הלאה למשחק הנקרא: "סתום וספור את הרצפות של הסופר". הקהל שב לזרימה האיטית בין המדפים ורק בשורות הקרובות למופע נשמע עדיין מלמול אישי של האם המותשת מודיעה באחריות שבאמריקה לא היו מתנהגים ככה. בשום אופן. כאן, זה כנראה קשור למזג האוויר...
למרות שמעולם לא הצעתי לילדיי לחטוף וגם לא הצעתי להם עונש בבית אני לא מנסה פה להתחסד.
אז נכון שאני בהחלט לא אוהבת את זה, אני לא חושבת שזה נכון, אני חושבת שזה הורס במקום לבנות, אבל גם אני שוכחת את הדרך הרבה פעמים.
הצרה עם גידול ילדים היא שאין כאן שום מדריך הפעלה. שום הוראות. אין קלטת וידאו מדגימה. צריך כל הזמן להיות ערניים, יצירתיים, חכמים, קשובים וכמה אפשר לעשות את זה באינטנסיביות של היום יום. לכולנו נפלטת מדיי פעם איזו אמירה אומללה שנשבענו לא להגיד כשנהייה גדולים. איזה טון מנוול שקופץ ומסתער על הקטנים האלה כמו נחשול שאין להם מפלט ממנו. ואין דרך לחסום את זה הרמטי, כי מסתבר, למרות הכל, שאנחנו רק, אבל רק בני אדם.
לפעמים אני ממש רואה את זה בא. רואה איך הוויכוח הטיפשי הזה הולך לצבור תאוצה ולהתגלגל במדרון ה"אין שום דרך שזה ייגמר טוב" ואני יכולה לעצור אותו בתחילת הדרך. אני יודעת איך לעקוף, איך לפרק, איך לרפד ואני לא עושה את זה. אני נגררת לתוך הכדור ויחד איתם מתגלגלת למטה ונהנית לדפוק את הראש במדרון התלול. סתם. מתוך האינרציה, מכוח המשיכה, מתוך עייפות מתמשכת ואולי פשוט כי גם אני נשארתי קצת ילדה. כי גם אני רוצה לפעמים קצת לריב. להוציא עשן. וכמה קל לרדת לרמה הזאת וקצת להתנגח. כמה פעמים תפסתי את עצמי צורחת על חבורת הילדים הפרטית שלי: "שקט"!!! ומקבלת את התשובה ההגיונית היחידה: "את שקט אמא...", או צורחת עליהם שיפסיקו מיד עם הריבים הטיפשיים שלהם ובאותה נשימה מתווכחת עם בעלי בטונים אימתניים על זה שנמאס מהריבים של הילדים.
כמה פעמים זרקתי את הנעליים בסלון ושאגתי עליהם לסדר את הנעליים שלהם במקום (שעד לרגע זה לא ברור עדיין מהו). כמה פעמים רק רציתי חיבוק ובמקום זה שלפתי קוצים ושיחקתי באם כל המשחקים, המכונה: "הציקי ככל יכולתך לבעלך, בשביל לבדוק מתי הוא מאבד את שלוותו הנצחית ונכנס לג’ננה שאת בטוח תצטערי עליה אחר כך..."
כילדה, מעולם לא שאלו אותי אם אני רוצה לחטוף ומאז שאני עומדת על דעתי גם מעולם לא רציתי. אני לא מכירה ילד שרוצה. הם בהחלט מוכנים לחטוף אבל רק וופלים או צעצועים של ילדים אחרים. הם רוצים לאכול, לשחק, לקבל את מלוא תשומת הלב האפשרית, לקפוץ לאחים שלהם על הראש, לזרוק דברים באוויר ולהפריח בועות סבון. הם רוצים המון דברים. הם רוצים הכל. הם רוצים להיות ילדים ואחר כך לגדול. הם רוצים שיאהבו אותם הכי חזק בעולם, הם רוצים שיציבו להם גבולות ברורים ויחזיקו אותם חזק, הם רוצים את מה שאנחנו רוצים אבל הרבה יותר בכוח. יותר בלהט. בתמימות גדולה ומתוך תחושה אמיתית שמגיע להם הכל. והכל, לעניות דעתי הבלתי מלומדת בכלל, זה לא כולל החטפות. לא באמריקה ולא כאן. לא ליד הוודקה ולא ליד הג’חנון. לא בגלל שאנחנו יותר חזקים ולא למרות זה.
מיד כשסיימה האמא העייפה את הקניות וארזה הכל בשקיות היא אספה את הילד הקטן אל חיקה החמים בחיבוק מצופה במעיל ויצאה אל הקור הגדול בדרך לבית החם עם הרבה כוונות טובות. היא אוהבת את הילד שלה לא פחות ממני.
ברגע שהגעתי הביתה לא יכולתי יותר להתאפק ומתוך ניסיון כנה להרגיע את הצפרדע שעדיין לא הצלחתי לבלוע או להקיא, שאלתי את כל בני משפחתי בקול: טוב, אז... מי רוצה לחטוף? אף אחד לא אמר "אני" ורק התינוק גרגר משהו בשפה שנשמעת כמו טרום הולנדית יגוסלבית, אבל אני כמעט לגמרי בטוחה שגם הוא לא אמר: "רוצה".
אז במקום זה, פשוט הגשתי מרק חם. אני לא יכולה להיות בטוחה לגמרי שאת זה הם כן רצו, אבל איך שהו זה נראה לי יותר לעניין.
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }