נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > טורים > על חיידקים, תקלות ופטנט נגד פקחים
1 לספטמבר 2007
על חיידקים, תקלות ופטנט נגד פקחים
, 01/09/2007 -
חיידקים ובורקסים
 
יש חיידקים האחראים לתסיסת היין. ויש להם בני משפחה המשנים לחלב את הצורה. ויש כאלה אחרים, המשנים לנו את הצורה כשהם תוקפים אותנו. והנה לאחרונה, התפרסם מחקר המעביר מאיתנו את האחריות להמצאת המידה של דאבל אקסטרה לארג’. אז אם נאמין למחקר הזה רבותי, זה לא הבורקסים והשוקולד! האשם כולו הוא בזן מיוחד של חיידקים הגורמים להשמנה. אנחנו לא משמינים. החיידקים משמינים אותנו. וכמו כל דבר בחיים, יש כאלה שיש להם את זה וכאלה שנולדו מיותמים מהם. איך לא חשבנו על זה קודם? זה מסביר למשל למה אני, רק מהריח שעולה מהקונדיטוריה הסמוכה נאלץ לפתוח בדיאטה המושתתת על מים מינרליים וחסה וירטואלית באינטרנט, ואילו חברי דודי, גם אחרי שמונה סופגניות יכול לעלות על המשקל ועדיין לראות את הכתובת "נא לעלות עם שתי הרגליים."
 
הראש מסתחרר רק מלחשוב איזה אפשרויות נפתחו בפנינו מתוצאות המחקר הזה. אם אוכל לדוגמא, לנקז ממני חלק מהחיידקים המתפיחים האלה, הייתי מעביר אותם לעץ הקלמנטינות שלי שמתעקש כבר עשרים שנה לתת לי פירות בגודל של ענבים שנבצרו מכרם לא מוצלח במיוחד. בכלל, אני מתחיל להבין למה יש בטבע ירקות כמו גזר בעובי של עפרון כשמולו צומחת לתפארת דלעת שיש לה את זה. תארו לכם שיבוא יום ונוכל להזריק כמה חיידקים כאלה לעגבניות שרי. איזה סנדוויצ’ים נוכל להכין! חלק נוסף מאותם חיידקים מנוולים ולא אנושיים הייתי תורם בכיף לאחת המלצריות שאני מכיר שהיא כל כך רזה, שהאוויר שיוצא מן המזגן מספיק חזק כדי להפיל אותה. רעיונות נוספים עולים לי בראש אבל לא אספר לכם כי אני מתכוון לעשות מזה הרבה כסף שיאפשר לי פעם לקנות מלתחה של בגדים בכל המידות האפשריות כדי שאוכל להשתמש בהם בהתאם לכמות החיידקים המנפחים בגופי.
 
בולעני זיכרון בים המלח
 
את סוף השבוע האחרון בילינו בים המלח. העומס בבית המלון היה כל כך גדול שאת המפתח קיבלנו רק בשעה ארבע אחה"צ. העליתי את המזוודות אבל בפתח החדר חיכתה לי הפתעה לא נעימה: חדר מלוכלך ואי סדר שהותירו שם קודמנו, ושכנראה באו עם כל שמונת ילדיהם. ירדתי בחמת זעם ללובי וחזרתי עם החדרנית. מה שלא ידעתי הוא שאשתי הספיקה בינתיים לתלות את בגדיה בארון ולרדת עם חברתה ללובי כך שעניתי בשלילה לשאלת החדרנית אם הבגדים בארון, הם שלנו. התוצאה: כל בגדינו המגוהצים והנקיים נכנסו בידיה הזריזות של החדרנית הלחוצה לתוך שק ניילון שחור שעשה דרכו מאוחר יותר למחסן במרתף המלון. לארוחת הערב כבר איחרתי. איך יכולתי להגיע בזמן אם הייתי עסוק במשך שעתיים בגיהוץ?  
 
בסוף הארוחה בשעה מאוחרת יחסית חזרתי לחדר. הייתי עייף פיזית ונפשית וכל רצוני הסתכם במקלחת טובה ושינה. אבל למפתח של החדר היו תכניות אחרות: הוא סירב לפתוח לי. אולי זו הייתה הנקמה המתוקה של אנשי הלובי שלא שכחו את מה שעשיתי להם כמה שעות קודם לכן בגלל החדר שקיבלתי. נאנחתי, חרקתי שן, אבל ללובי לא רציתי לרדת. אז התעקשתי שוב ושוב. לבסוף נפתחה הדלת. מבפנים. נער מבוהל הציץ ושאל את מי אני מחפש. סליחה. טעות במספר החדר.
 
לא חילקו קרם גוף בחדרים. "אי אפשר כאן בלי קרם גוף ושלי עומד לפני סיום "אמרה האישה. אז בבוקר, בדרך לחדר האוכל, בקצה המסדרון, פגשתי את החדרנית: בקשה מנומסת וטיפ סחטו ממנה חיוך והבטחה שבחזרתנו, ימתינו לנו כמה שפופרות. חזרנו. אותה סלסלת סבונים כמו אתמול בלי קרם גוף. יצאתי שוב לחפש את החדרנית. "השארתי לכם כמו שהבטחתי" הודיעה מתגוננת. איפה? שאלתי. "בחדר מס’ 329 בסלסילת הסבונים." ענתה לי וכמעט פרצה בבכי. הפעם כבר התביישתי באמת. אולי זה העודף בחמצן שיש באזור. את הקרמים קיבל שכני. שיהיה לך לבריאות, חמוד. מגיע לך בהחלט פיצוי על בהלת השווא שגרמתי לך אמש.
 
 
תעביר את זה הלאה
 
אין לי שום דבר אישי נגד פקחי עירייה. למרות שמראה הדו"ח הממוחשב על שמשת החלון יוצר אצלי מיד רגשות עזים של טינה כלפיהם, הרי שבזמני רגיעה הם מצטיירים בעיני כמי שנאלצו לבחור במקצוע הזה שלא בטובתם. והם פיתחו כנראה עור של תמסח אם המבטים של העוברים ושבים לא עשו חריכות בבשרם.
 
האנטי שלי מופנה לשיטה. אותו פטנט שנוצר במוחו היצרני של מישהו שראש העיר הטיל עליו להמציא עוד צינור יניקה מן הציבור מבלי למתוח את החבל יותר מדי. אני יכול להבין למשל, תשלום בעבור פינוי האשפה. יש כאן עבודה של ממש ושכרה מוצדק. ומגיע להם הרבה שכר לאלה שמוכנים לפטור אותי משאריות הדגים הטעימים שחמותי בישלה [בטח טעימים. אני צריך צרות?] וגם לקחת איתם למיטה בליל של ריחות שאף אחד מהם לא מיוצר במפעלי "קוקו שאנל" הצרפתים.
 
אבל מדוע למען השם עלי לשלם כל השנה למישהו, שכל טרחתו הסתכמה בכמה שעות של התעסקות בשני פחי צבע, לבן וכחול? אז ראש העיר היה אולי משיב לי שזו הכנסה נוספת שבאמצעותה נותנת העירייה שירותים לאזרח. אבל בינינו, אנחנו יודעים כי במאה שקל קנס יש הרבה יותר כסף מאשר בארבעה שקלים, דמי חניה לשעה. ואם לעירייה חסר כסף, אז אני אישית הייתי מעדיף שיוסיפו לארנונה שלי עוד כמה שקלים ושרק לא ייקחו לי אותם בתור עונש. ושיאפשרו לי לחנות בלי מגבלת זמן, ושלא אצטרך לשנוא פקחים. בדרך זו תחסוך אדוני ראש העיר, גם את גלוני הצבע לאבני השפה.
 
היום עשיתי מעשה. לא אגלה לכם היכן זה היה כדי שאותו ראש עיר לא יוכל לתת לי עונש: ראיתי ברחוב בעל עסק פונה לפקח ומצביע על וולבו שחורה. זה הנהן בראשו ודילג לרכב הבא. פשוט. ניגשתי לפקח, הצבעתי על איזה מכונית שלא היה לה תו חניה וביקשתי גם בשבילה התחשבות...וראו זה פלא: גם כאן  דילג הפקח לרכב הבא תוך מלמול כלשהו. בבסיסם הפקחים אינם רעים.
 
ואתה, בעל הפסאט התכולה שחנתה ביום חמישי האחרון בשעה 11:00 בבוקר בעיר הגדולה ללא תו על יד הקונדיטוריה: היי! הצלתי אותך מדו"ח. אתה חייב לי כוס קפה. אבל לא אכעס עליך אם לא תזמין אותי ובמקום זה פשוט... תעביר את הפטנט הזה הלאה.
 
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }