נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > טורים > אני ואפסי עוד
23 לינואר 2007
אני ואפסי עוד
, 23/01/2007 -
לאחרונה, בישרו כותרות העיתונים כי לשר התחבורה שאול מופז ישנה תכנית גרנדיוזית להביא, בתוך מספר שנים לאפס את מספר נפגעי תאונות הדרכים בארץ. הגם שהתכנית נשמעת יומרנית במקצת. למרות, שמאז עלתה הפורד הראשונה על הכביש לפני כמאה שנה לא הצליחה אף מדינה להגיע למספר כזה של נפגעים, אני מכיר לפחות יישוב אחד בארץ בו דברי השר לא רק שלא נתקבלו בספקנות אלא שזכו באמון מוחלט. בנימינה. עובדה שמאז סגר השר את מעבר הרכבת ביישוב לא נגרמה אפילו שריטה קלה בזרתו של איש. כאן, כבר יש לו קבלות ואין לו צורך בהוכחות! בכלל, יתכן שכבוד השר שאב את רעיונו הארצי בעקבות הצלחתו המסחררת ביישוב.
 
בתור אחד שחווה יום יום על גלגלי רכבו, את תוצאות יצירתיות מוחו של הרמטכ"ל לשעבר, אני יכול לנסות ולנחש כיצד תפעל תכניתו המדהימה, שרק מחכה לאישור חכמי הסנהדרין. על פי אותו הגיון, אחרי התאונה הראשונה במעבר חציה כלשהו, ייסגר אותו מעבר להולכי רגל באמצעות גדרות תיל - כפי שעשה בבנימינה - ובא לציון גואל. תאונה נוספת באחד מכבישי הדמים תגרום מניה וביה לסגירת הכביש וכך, בתוך עשור נגיע למחוז חפצנו: על כבישי הארץ, שעוד נותרו פתוחים, ינועו רק אוטובוסים ורכבות שגדרות תיל גבוהות יחצצו בין מסלוליהם ובין כלל האוכלוסייה. באותם ימי אחרית כל תאונת דרכים תהפוך מיד לסקופ עיתונאי אפילו לא היו בה נפגעים.
 
אם אני אולמרט הייתי ממהר להוסיף לשר המקורי עוד תיק - תיק הביטחון. עם שר ביטחון כזה, לא יעברו שנים אחדות ובוני המצבות לצ.ה.ל יצטרכו לעשות הסבה מקצועית. בעצם לא רק בוני המצבות הצבאיים, אלא כלל בוני המצבות בארץ שהרי, בעקבות הצלחותיו במשרד הביטחון הוא ימונה גם לשר הבריאות ומשם קצרה הדרך גם למשרד לביטחון פנים שיתהדר בתוך זמן קצר באפס אחוזי פשיעה.
 
אבל כמו שאני מכיר את המציאות שלנו, הרי לא ירחק היום ויבוא אותו ראש ממשלה גאון שייתן לשר המאפס גם את תיק האוצר. אז, הדהירה המטורפת בהצלחותיו של מופז תיעצר כי שוב, בתוך שנים אחדות הוא יאפס לנו גם את קופת המדינה ולא תישאר לנו אגורה אחת שחוקה כדי לבנות בתמורתה גדרות תיל לכבישי הארץ.
 
 
מגוזו תצא הבשורה
 
 
מלטה היא נקודה זעירה בים התיכון. כל כך זעירה שאחד ממפקדי הצי הטורקי במלחמת העולם הראשונה שנשלח לכבוש את האי נאלץ, בתום חיפוש מדוקדק לדווח בקשר "מלטה יוק". מכאן נולד המושג שזיכה את הטורקים בהכרה בינלאומית בשפתם. כל כך קטן האי הזה שאם אנייה גדולה תחלוף על ידו במהירות, גליה עלולים לכסות אותו לכמה דקות. במפות העולם אגב, לא נהוג לצייר אותו אלא לכתוב, במקום בו הוא נמצא סתם כך את שמו.
 
לא כולם מכירים אפוא, את האי הזה על אחת כמה וכמה את העובדה שיש לו שני אחים קטנים. עוד הרבה יותר קטנים ממנו. לאחד קוראים "קמינו" לשני "גוזו". שטחו של גוזו הוא בערך שליש משטחה של מלטה. עכשיו אתם כבר יכולים פחות או יותר לדמיין איפה בת חווה ואני בחרנו לבלות את החופשה השנתית שלנו לפני מספר שנים. מומלץ לכל ישראלי אגב, שיש לו רגשי נחיתות מגודלה של ארצנו.
מבית המלון בו שהינו, אולי היחידי בגוזו, יכולנו להשקיף על כל האי.
 
כדי להגיע לגוזו צריך קודם כל לנחות בחלקו הדרומי של האי מלטה. משם לנסוע באוטובוס מקומי שעולה פרוטות לחלק הצפוני היכן שיש נמל מעבורות מסודר. את התשלום למעבורת משלמים רק בסוף הנסיעה, כשמגיעים לגוזו. נוהל נוח לישראלים. שהכסף יעבוד בינתיים.
 
תושבי מלטה הם תערובת של פיניקים, איטלקים, וערבים שכבשו אותה לסירוגין במהלך ארבע מאות השנים האחרונות, זו הסיבה שהשפה המלטזית מורכבת בערך מחמישים אחוז ערבית וחמישים אחוז איטלקית. גם מילים עבריות השתרבבו בה פה ושם אך לא ידועה לי הסיבה. באי נוהגים בצד שמאל של הכביש, מורשת מן האנגלים. הוא מאכלס כחצי מליון מלטזים ברמת צפיפות מן הגבוהות בעולם וזה עוד לפני שנכנסו אליו [בקיץ רגיל] כמיליון וחצי תיירים! בהתנפלות כזו עליו יכולת לצפות לקרירות מקומית של המלטזי הממוצע כלפי התייר, אבל למרבה הפלא המלטזים הם עם בעל חמימות אנושית נדירה, ישרים והגונים, צנועים ומסתפקים במועט. על יושרם והגינותם של המלטזים למדנו בדרך בלתי אמצעית: ביום האחרון לשהותנו התברר לנו כי אין מקום במזוודה לכל חפצנו. וויתרנו לכן על כובע גברי רחב תיתורת ושני ספרי קריאה. הלכתי לטיילת שמול הים והצבתי את הפריטים במרכז ספסל ציבורי. על אחד הספרים הנחתי גם עט. ידעתי שעם שקיעת השמש תושבי האי יצאו לטיילת וירצו להשתמש בספסל. קצת לפני הגעת המונית שלנו, בשעת לילה, חזרנו לספסל: כל החפצים כולם היו שם. הם רק הוזזו מעט הצידה לאפשר את הישיבה עליו.  
 
אבל החום הרב לא שופע רק מבני האדם. הוא ניתך בשפע רב מדי גם מן השמש. אם באילת אפשר לטגן ביצה בחודש יולי על כביש אספלט, במלטה כדי לצלות עוף מספיק לתלות אותו על חבל הכביסה. וכאילו כדי לשמר את החום הרב הזה אין במלטה עץ אחד לתפארת - חוץ מכמה גנים - שיגן על העוברים ושבים מעריצותה של השמש. אז מה נשאר? חוף הים כמובן. אבל גם כאן בא "צ’ופר" נוסף:  להוציא אחד בלבד, אין חופי ים במלטה! האי הוא כל כך סלעי שניתן להרים אותו כמקשה אחת מן הים ולהעביר אותו מקום...
 
רק חוף אחד של חול קיים במלטה ונמצא באי גוזו. הוא נחשב שם תופעת טבע כל כך ייחודית עד שגובים בכניסה אליו דמי כניסה. הוא נקרא בשפת המקום ראמלה ביצ’ [ראמלה =חול] ובאים אליו כל המקומיים שידם משגת לשלם בעבור המעבורת והכניסה. הואיל וירידה מן הסלע היישר למי הים העמוקים אינה ממשאלות ליבה של בת חווה שלי, הלכנו ביום הראשון לשהותנו בגוזו לאותו ראמלה.
 
מלטה די ענייה. הבתים בה ישנים ואפרוריים. אין בה לא נהר ולא יער ולא איזה בנין מעניין ובעצם כל יופייה נמצא מחוצה לה - בים. מיליון וחצי התיירים הגודשים אותה בימי הקיץ הלוהטים, עושים זאת בגלל עושרה הימי ולא בשל חלקה היבש תרתי משמע. מה הפלא אפוא שבחוף הים ראינו מה שהיינו רואים לו לרמאללה שלנו היה חוף: מלטזים שמביאים איתם לחוף את כל צרכיהם כולל נייר שהמלך משתמש בו כשהוא לבדו. הם כנראה עוד לא שמעו על האפשרות שבחוף חולי נדיר כזה אפשר היה למשל להקים סככות, שירותים או בתי קפה. אז מה עושה בת חווה שחשקה נפשה בעישון ואין לה אש?  היא פונה לזוג הקרוב ביותר לבקש גפרור. אבל עד שעלה בי הרעיון להדליק לה את הסיגריה ישר מן השמש היא כבר חזרה. עם סיגריה דולקת ועם הזוג.
 
ג’ו ורוז היו בשנות השלושים המאוחרות של חייהם. הם הציגו את עצמם בלחיצת יד חמה ושאלו בנימוס אם נהיה מוכנים להצטרף אליהם. זה היה בערך כמו לשאול את בת הזקונים שלנו אם היא רוצה לטוס לפאריס במחלקה הראשונה כשלבירת צרפת היא מוכנה אפילו לשחות.
ג’ו ורוז היו בעליהם של אולם חתונות בגוזו וככאלה מצבם החומרי היה גבוה מן הממוצע. האנגלית שבפיהם הייתה משובחת, השיחה זרמה בינינו כאילו היינו חברים עשרות שנים, הם גילו בקיאות רבה בכל מה שנעשה במזרח התיכון והציגו עמדה טיפוסית של נוצרים קתולים אדוקים: חשש מהשתלטות האיסלם על העולם ואכזבה מאלה שאמורים למנוע אותו. הם לא הפסיקו להרעיף עלינו מכל הטוב שהביאו מן הבית ודחו בתוקף כל רעיון שיפריד בינינו ביומיים שנותרו לשהותנו באי. כשביקשנו להיפרד מהם על מנת לחזור למלון הם החליטו שגם להם די. מאחורי זה הסתתר כנראה רצונם להסיענו למלון במכוניתם וביחד עם זאת לתת לנו הרגשה נוחה שהם לא עושים זאת במיוחד למעננו.
 
בערב למחרת הם הגיעו לאסוף אותנו. רוז הביאה לאשתי מפת תחרה למזכרת וגם קצת פירות לדרך. הם לקחו אותנו לכל פינה תוך שהם מתעכבים ומסבירים לנו בהתלהבות את ההיסטוריה של המקום כך שלאחר סיור ממונע של כשעה הכרנו כבר את כל האי גוזו על כל פינותיו עד שיכולנו לקבל תעודת מדריך מוסמך מהממשלה שלהם.
 
לאחר הסיור הם שאלו להעדפתנו לארוחת ערב. בחרנו באחת ממסעדות הדגים הפזורות שם לרוב. הם הזמינו לנו את המנות היקרות ביותר בתפריט ולא שעו למחאותינו. במהלך הארוחה החלפנו איתם מידע על משפחותינו, תחביבנו, מאוויינו. כבר התקרבנו אלה לאלה עד שחלקנו בינינו סודות שלא היינו מספרים גם לחברים קרובים וזאת לא רק בשל ריחוקם מהארץ. פשוט מצאנו אנשים כלבבנו. בסיום הארוחה הם התעקשו לשלם את כל החשבון שהיה גבוה יחסית לאי. הרגשנו אי נעימות שכן לנו זה היה סכום נסבל ולהם אולי גבוה אולם עקשנותם הייתה אמיתית ובלתי מתפשרת.
 
לאחר הארוחה הם ערכו לנו סיור לילי בגוזו- ויש מה לראות שם בלילה היות והאי מלא במועדוני צלילה הפעילים שם 24 שעות ביממה. בשעות האלה החום כבר נסבל ואור הירח המשתקף בים הצלול להפליא הופך את הצלילה לחוויה ייחודית.
 
באחת אחר חצות הם עצרו את מכוניתם על יד פתח המלון שלנו וכיבו את המנוע. הם יצאו מהרכב ללוות אותנו ללובי. מול פקידת הקבלה חיבקה רוז את אשתי בחום כמו נפרדת הייתה מבת משפחה יקרה. ג’ו הסתפק בלחיצת יד חמה: "אני מרגיש שאני נפרד מידיד נפש" אמר לי בעצב "הכרנו רק אתמול אך זה נראה כאילו אנו ביחד כבר עשרים שנה. שמחנו לארח אתכם וביחד עם זאת למלא את הבטחתנו לגמאל" והם הסבירו לנו: "שהינו במצרים לפני כשנתיים במסגרת החופשה השנתית שלנו. בקהיר, ביום הראשון הלכנו לאיבוד. במשך שעות הסתובבנו עצבנים וחרדים כיון שלא יכולנו למצוא את הדרך חזרה למלון וגם את שמו שכחנו. וכך, כשמלאי הסבלנות שלנו כבר אזל והייאוש החל לכרסם בנו פגשנו  בגמאל שאת עזרתו ביקשנו. זה היה כמו לפגוש במלאך. לא רק שהוא החזיר אותנו ברכבו למלוננו אלא עמד על כך שיקדיש לנו את כל יום המחרת להראות לנו את קהיר וזאת כפיצוי על תסכולנו. וזה מה שהוא עשה. הוא אירח אותנו ביד נדיבה ובהרבה חום שתייר בארץ זרה מאד זקוק לו לפעמים." כאן עצר ג’ו בשטף דיבורו. עיניו נצצו. רוזה אשתו שהבחינה בהתרגשותו קרבה אליו וליטפה את ידו "לפני שנפרדנו שאלנו אותו כיצד אנחנו יכולים להודות לו והוא השיב: ’אל תודו לי. פעם, כשתיפול לידיכם ההזדמנות שנפלה לי אתמול איתכם, תעשו אתם את אותו הדבר לתייר זר במולדתכם וכשהוא ירצה להודות לכם תענו לו מה שעניתי לכם בזה הרגע.’ " כך סיכם ג’ו  "רצה גמאל, האיש הנהדר הזה, לתקן את העולם רוויי המשטמה. אז אל תודו לנו, פשוט עשו גם אתם לתייר זר בארצכם מה שעשינו לכם ואם הוא ירצה לדעת כיצד להודות לכם, השיבו לו מה שהשיב לנו גמאל מקהיר."
 
במשך דקה ארוכה לאחר מכן התחבקנו ארבעתנו בדומיה. בזווית עיני יכולתי לראות את פקידת הקבלה מוחה דמעה. אמרתי לכם. העם המלטזי הוא עם חם ורגיש.
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }