נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > רכבת לילה לקהיר
23 לאוגוסט 2008
רכבת לילה לקהיר
מערכת הגפן, 23/08/2008 - 14:09
"הייתה בינינו טלפתיה חוצה גבולות", מספרת שילה אורינגר, אמנית מקיבוץ כפר גליקסון, איך התאהבה בסטודנט מצרי בשעת טיול בסיני, התחתנה איתו על החוף, הלכה אחריו להוריו בקהיר ובסופו של דבר בחרו להתיישב בבנימינה ולגדל כאן את שתי בנותיהן המשותפות. סיפור של אהבה . בסיני פגשה את עמיר (שם בדוי), סטודנט מצרי מקהיר שבילה את חופשתו בחופי סיני. כמי שהכירה את העולם דרך עיניים ליברליות, לא ראתה כל בעיה בחיבור לגבר ערבי. בקוסטה-ריקה, לראשונה בחייה, נתקלה בצבע העור החום ו"נדלקה" מהחום והברק שהוא מקרין. כבר אז ידעה שהיא רוצה ילדים חומים. זיכרונותיה המוקדמים הם מבית הילדים בקיבוץ. שעת צהרים והילדים מצווים להפנות מבטם אל הקיר ולהירדם. שילה לא נרדמת. על גבי גבשושיות הקיר היא מדמיינת ורואה דמויות רצות. אדם שפתח בסיני מוזיאון לאמנות חוף, נתקל בשילה וקנה את כל יצירותיה. לשילה היה קשה להיפרד מ"חבריה" אך התשלום העניק להם את האפשרות לנסוע לקהיר
שילה אורינגר כפר גליקסון בנימינה
 
שילה אורינגר, בת 40+, נולדה וגדלה בקיבוץ כפר גליקסון. היא אמנית וגם אם לשתי בנות שנולדו מבן זוג מצרי אותו פגשה בטיול בסיני.

שילה מעידה על עצמה שהיא הייתה עוף מוזר בחברה שיתופית בה אין מקום למילים כמו בחירה, מגע ופרטיות. תמיד הייתה אחרת מכולם, מתוך רצון למרוד, צורך שפעפע בה. בקיבוץ הושפעה בעיקר מתרבויות שהביאו איתם מתנדבים זרים בתחומים שונים: מוסיקה, אופנה ופאנק של שנות ה-80.

בשעה שבני מחזורה התגייסו לצבא, טסה שילה לחו"ל. בלונדון התרשמה מהמרחבים הפרושים והאפשרויות שהם טומנים בחובם עבורה. בקוסטה-ריקה, לראשונה בחייה נתקלה בצבע העור החום ו"נדלקה" מהחום והברק שהוא מקרין. כבר אז ידעה שהיא רוצה ילדים חומים.

אוספת ומקוששת

שילה מצאה עצמה בכל מקום אוספת ומקוששת: צמחים יבשים, שברי אבנים וצדפים על החוף. מכל אלו יצרה דמויות ססגוניות, תכשיטים ופסלים, וממכירתם הצליחה להכיר את העולם ואת עצמה.

"לא צריך ללכת רחוק, צריך רק להסתכל לאן אנחנו הולכים. די בכך שנראה אבן יפה על האדמה וענף בעל תנועה מעניינת, כדי שנוכל ליצור דמות וסיפור". שילה מקוששת זרדים וענפים ליצירותיה ובה בשעה מקוששת הבנות על החיים ועל עצמה.

זיכרונותיה המוקדמים של שילה הם מבית הילדים בקיבוץ. שעת צהרים והילדים מצווים להפנות מבטם אל הקיר ולהירדם. שילה לא נרדמת. על גבי גבשושיות הקיר היא מדמיינת ורואה דמויות רצות: אימא וילד, איש צועד.
ה"ראייה" שלה בתוך ה"אין" שימשה אותה רבות במהלך חייה הסוערים. כילדה הייתה יושבת שעות וקולעת צמות, מכופפת ברזלים ומחפשת אוצרות. מאז, באמצעות מתכות, בדים וחוטים, שילה יוצרת תכשיטים ודמויות בסגנון הנקרא אנסמבלז’ - הרכבה.

תוך שהיא יוצרת תכשיטים ומתפרנסת ממכירתם, טיילה שילה ברחבי העולם והמשיכה לחקור וללמוד את עצמה בתהליך ארוך ומתמשך של חיפוש עצמי. "עכשיו, אחרי חיפוש ממושך, הכול נאסף ומקבל משמעות", היא אומרת.

בסיני עם עמיר

בתחילת שנות ה-90’, שכרה דירה בתל-אביב ועבדה למחייתה. אחרי שנתיים הבינה שהיא לא יכולה לראות יותר בטון, אספה את חפציה וירדה לסיני - אל השקט, החול והים.

בסיני פגשה את עמיר (שם בדוי), סטודנט מצרי מקהיר שבילה את חופשתו בחופי סיני. כמי שהכירה את העולם דרך עיניים ליברליות, לא ראתה כל בעיה בחיבור לגבר ערבי.

"הייתה בינינו הרגשה כאילו אנחנו מכירים מזמן, טלפתיה חוצת גבולות. הייתה בנו אנרגיה של שינוי מעבר לסטיגמות, האמנו בזה".


שילה ועמיר נישאו כמה שבועות לאחר מכן בטקס קטן על החוף.

בחופי סיני מצאה שילה שברי צדפים לבנים וגדולים. כשהתבוננה בהם ראתה, כמו על קיר בית הילדים, דמויות מתנועעות ונתנה להם חיים על גבי הצדף. כעבור זמן מה החליטו היא ועמיר לנסוע לקהיר כדי לפגוש את הוריו, אך לא יכלו לממן זאת.

אדם שפתח בסיני מוזיאון לאמנות חוף, נתקל בשילה וקנה את כל יצירותיה. לשילה היה קשה להיפרד מ"חבריה" אך התשלום העניק להם את האפשרות לנסוע לקהיר.

חיים בקהיר

"קהיר בדיוק בשבילי, המסתורין והשקט", נזכרת שילה בגעגוע. "בבוקר הראשון קמתי והבטתי לתוך סמטה אפופה בערפל. בתוך השקט והערפל ראיתי דמויות נושאות סלים. אחר כך אמרו לי שזה ערפיח ולא ערפל של בוקר כמו שחשבתי".

בקהיר, שאותה מתארת כחמה ומלאת תנועה, פגשה שילה את משפחתו של עמיר, שקיבלה אותה בזרועות פתוחות: "הייתה שם הבנה ללא שפה".

בחמשת השבועות בהם בילתה בקהיר, שילה לבשה בגדי ערבייה והתהלכה בסמטאות העיר, כשהיא עדיין מחפשת מציאות ונותנת לחפצים משמעות וצורה.

לאחר התקופה בקהיר מחליטים שילה ועמיר להתיישב בארץ ולחיות כזוג. שילה עלתה לפני עמיר והתארגנה בקיבוץ לקראת בואו. עמיר המצרי הסדיר ענייני בירוקרטיה מסובכים והצטרף אליה. שילה המשיכה בעיסוקיה - ליקוט, קישוש ויצירה ועמיר פתח מסעדה שהצליחה יפה לתקופה מסוימת.

לשניים נולדו שתי בנות ושילוב הגֵנים מדבר בעד עצמו. הבנות, יחפות חורף וקיץ, שוחות בצורה מושלמת מבלי שלמדו לשחות אי פעם, חסונות ובעלות אנרגיות חזקות.

נפרדו בבנימינה

לפני כארבע שנים נפרדו השניים: "מתוך כאב גדול ובהבנה שלא ניתן להתפתח כך, לא כפרט ולא כמשפחה". שילה חזרה עם הבנות לקיבוץ ועמיר נשאר באזור כדי להיות שותף לגידולן. שילה משדרת לבנות תחושת שלמות: "יבוא יום והן תצטרכנה להתמודד עם זהותן החיצונית, אני רוצה שירגישו שלמות מבפנים ומרוצות מעצמן ומחייהן".

בשלב זה בחייה אומרת שילה כי היא נמצאת "בתהליך אינטנסיבי למצוא משהו שמאגד ואוסף את כל המיומנויות והאהבות שלי". לילה אחד עבדה על ציור קיר ואז הבינה שהיא יכולה ליצור ולהתקיים גם ללא משאבים פיננסיים זמינים. בכל אבן מסתתר פרצוף, כל ענף טומן בחובו תנועה. מאז הגילוי שילה רואה חיים בכל: "פעם הייתי דורכת על ענף בהיסח הדעת, היום אני מרגישה כאילו אני דורכת למישהו על היד".

לתחזק את הנפש

היא יוצאת כל בוקר לשדות כדי לאסוף פריטים וכדי לתחזק את הנפש. "מודעות לסביבה מביאה מודעות לעצמך", היא אומרת, "ההתבוננות החיצונית מובילה פנימה". שילה מוצאת יופי בפשטות, "לכל חפץ יש נשמה ויופי משלו".
יש לה עבר עשיר של יצירה, תערוכות ומכירות והיא עומדת לפתוח סדנאות "קישוש ויצירה".

שילה אורינגר כפר גליקסון בנימינה
 
בתחילת ספטמבר היא גם תחל בקריירה חדשה כמורה לאמנות. "לא צריך לנסוע רחוק, רק להסתכל לאן אנחנו הולכים, ואני שמחה להעביר את הידע הזה הלאה". שילה ממשיכה את מסעה הנפשי, בטיול בשדות בישיבה והתבוננות בענפים, בדים וקופסאות חלודות, למען עבודותיה הבאות.
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
התבלין הסודי- עמותת "מועד" פותחת שולחן
השר לבטחון פנים חנך את יחידת השיטור העירוני בפ"ח כרכור
המדור של לימור - שנה טובה?

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }