נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > כמה טוב שבאת הביתה
25 לינואר 2009
כמה טוב שבאת הביתה
מערכת הגפן, 23/01/2009 - 18:25
כולם אוהבים את "שיר לשלום", "אמא אדמה", "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה" ועוד מאות משיריו. אבל מעטים מכירים את שירי הזעם והתוכחה שלו. ליענקלה רוטבליט נמאס. הוא החליט להתגבר על פחד הבמה ולצאת למסע הופעות אינטימיות ברחבי הארץ. בשבוע הבא אצלנו. רוטבליט: "עם כל הכבוד לי על ה’חבילה ההיסטורית’ שלי, ואני לא מקל ראש... עכשיו חשוב לי להציג את הפן האחר של העשייה שלי..." רוטבליט, 64, נראה עם רעמת השיער שלו והזקן כמו מהפכן או נביא זעם. ובאמת, הוא לא רחוק מזה. הוא איבד את רגלו בקרב על איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים, שהחלה זמן קצר לאחר שחרורו משירות חובה. "כל מי שכותב, עושה את זה כדי שמישהו יקרא. ספר לא קיים אם אין לו קוראים, שיר לא קיים אם אין לו מאזינים. בעיני לכתוב למגירה, בעיקר במשטרים אפלים, זה אומץ אדיר. אדם כותב כדי שיקראו את זה, הוא שר כדי שישמעו אותו" "בוודאי שהייתי רוצה שהדיסקים שלי יהיו הצלחה מסחררת, אבל חלקם נגנזו על ידי התקשורת. חלק לא עברו את הצנזורה, ובחלק אחר העיתונאים צנזרו את עצמם, החליטו מה ימכור ומה לא, ולא הביאו את רובם לשידור. במובן הזה, אני די בשוליים..." "כמו כולם ראיתי טלוויזיה. ואני אומר לך, לא נעים לראות את מה שעשינו בעזה ואי אפשר היה להמשיך בצורה כזאת. זה יפה שעשינו פעולות שנועדו לשמור על החיילים, ואני מבין שחשוב להפעיל כוח בשביל זה, אבל במקרה הזה יצאנו מפרופורציה ועברנו כל גבול מבחינה מוסרית..."
יענקלה רוטבליט
"מוסיקה צריכה לבטא את רוח התקופה והתרבות. ואילו רוב המוסיקה של היום מבטאת רק את תרבות הצריכה והיא גם משרתת אותה", יענקל’ה (יעקב) רוטבליט [צילומים: יואב איתיאל]

יעקב רוטבליט, הפזמונאי הנפלא שכתב עשרות שירים מהיפים בתולדות הזמר העברי, בהם "שיר לשלום", "אמא אדמה", "כמה טוב שבאת הביתה", "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", "שבתות וחגים" – פותח במסע הופעות אינטימי בשוני שבבנימינה ביום שלישי הבא.

"מוסיקה צריכה לבטא את רוח התקופה והתרבות. ואילו רוב המוסיקה של היום מבטאת רק את תרבות הצריכה והיא גם משרתת אותה", מותח יענקל’ה (יעקב) רוטבליט ביקורת נוקבת על תרבות המוזיקה הישראלית. אחרי ארבעה עשורים של כתיבה, עולה רוטבליט על הבמה ומציג את הפן הפחות מוכר שלו.

בצד עשרות הלהיטים שכתב לאמנים מובילים כמו אריק איינשטיין, שמוליק קראוס, יהודית רביץ, שלום חנוך, מתי כספי, קורין אלאל, שלמה ארצי, אריאל זילבר, יזהר אשדות, נינט טייב ורבים אחרים, הוא כתב גם חומרים אישיים שהתפרסמו בארבעה דיסקים "מחתרתיים", שכמעט איש אינו מכיר. חומרים אלה אינם שווים לכל נפש: הם פוליטיים מדי, אישיים מדי, בוטים מדי וגם קצת בועטים מדי. אבל בעבור שירים אלה מוכן רוטבליט להתגבר על פחד הבמה שלו ולשיר לעולם כדי שישמע.

יענקלה רוטבליט
"עם כל הכבוד לי על ’החבילה ההיסטורית’ שלי, ואני לא מקל ראש... עכשיו חשוב לי להציג את הפן הזה של העשייה שלי", יענק’לה רוטבליט.

בזכות הפן האישי

"עם כל הכבוד לי על ’החבילה
יענקלה רוטבליט
אנשים מפחדים מירושלים

את ימיו מעביר היום רוטבליט בקו ירושלים-תל אביב. בירושלים נמצא ביתו, מאז שעזב את חיי הבוהמה בתל אביב של שנות ה-70 ושם גידל את משפחתו. במרכז, לעומת זאת, נמצאים רוב עיסוקיו. שם הוא עובד, מבלה, רואה את הילדים שכבר עזבו את הבית ואת בת זוגתו לחיים.

"המעבר בין ירושלים לתל אביב זה מעבר בין עולמות. בירושלים יש יופי, עוצמה והיסטוריה שאין בשום מקום בארץ ובמעט מאוד מקומות בעולם. אבל היא הולכת והופכת לעיר חרדית. זה לא חוכמה כי החילוניים עוזבים אותה.

"הם ויתרו עליה אבל ממשיכים להתלונן ולכאוב על מה שהיא הופכת להיות: ענייה, צפופה ורועשת. יצא לה שם רע. אין לה הרבה מה להציע לי באורח החיים החילוני, ואין לה הרבה מה להציע לצעירים שרוצים להתפתח. למרות כל זה, אני עדיין בירושלים - יש לי שם בית ואני מאוד קשור אליה רגשית.

"אנשים מפחדים מירושלים. במקום לסמל את השלום, היא מסמלת את הסכסוך. אני חושב שהבריחה למרכז והעויינות לירושלים היא הרצון של היהודים להיות בתוך עצמם. ירושלים היא עיר מעורבת, אנחנו עם בתוך עם. אבל בניגוד לחיפה, שבה הערבוב מסתדר, בירושלים הוא בעייתי. ככל שהדתיות עולה, כך מתגבר המתח".
ההיסטורית’ שלי, ואני לא מקל ראש... עכשיו חשוב לי להציג את הפן הזה של העשייה שלי. אני מרגיש שהמציאות מבקשת את זה", אומר רוטבליט בראיון מיוחד ל"מגזין המושבות".

"ההופעה לא מורכבת מהשירים המוכרים והוותיקים שלי. הפעם אני מבצע חומרים מתוך ארבעת הדיסקים שהוצאתי במקביל לכל העשייה שלי. אלבומים עליהם עבדתי ולצערי הם מעולם לא שודרו. אלמלא התפרסמתי בזכות כל השירים המוכרים שלי, גם לא היית יושבת עכשיו מולי לראיין אותי והקהל גם לא היה בא להופעה...", הוא אומר בחיוך עצוב-משהו.

רוטבליט, 64, נראה עם רעמת השיער שלו והזקן כמו מהפכן או נביא זעם. ובאמת, הוא לא רחוק מזה. הוא איבד את רגלו בקרב על איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים ב-67’, שהחלה זמן קצר לאחר שחרורו משירות חובה. הוא היה מפקד מחלקה בגדוד 63 של חטיבת ירושלים ונפצע קשה בשכונת אבו-תור. מאז הוא צולע עם פרוטזה ומביע בכל הזדמנות את מחאתו על כל מלחמותינו.

"מי שהיה במלחמה, יודע שאין בה שום דבר טוב. אני לא אוהב מלחמות". הוא אומר כדרכו בחיוך רחב ומבט עצוב. "ברוך השם שיצאנו עכשיו מעזה. זו הזדמנות להתחיל מחדש. כמו כולם ראיתי טלוויזיה. ואני אומר לך, לא נעים לראות את מה שעשינו בעזה ואי אפשר היה להמשיך בצורה כזאת. זה יפה שעשינו פעולות שנועדו לשמור על החיילים, ואני מבין שחשוב להפעיל כוח בשביל זה, אבל במקרה הזה יצאנו מפרופורציה ועברנו כל גבול מבחינה מוסרית. מעשים אלה, אם לשפוט לפי התוצאות, לא יובילו אותנו לשום מקום".

הופעות אינטימיות

רוטבליט מאד גאה בשירים הלא מוכרים שלו שאיתם הוא יוצא למסע של הופעות אינטימיות ברחבי הארץ. "חלק מהדברים שכתבתי הם קצת אישיים וקצת בוטים ונוקבים, כאלה שמעוררים מחשבה ולפעמים קשים להבנה. לא תמיד נעים להקשיב להם, אבל חשוב להקשיב להם. חשוב לי שיכירו את האמירה האישית שלי. מדי פעם יש דברים שתפקידי לומר אותם, כי אין מישהו אחר שיאמר אותם במקומי". 

את אלבומו הראשון, "כך שחררתי את ירושלים" הוציא רוטבליט בשנת 1978, עשור לאחר שהקליט את שירו הראשון "זמר שכזה". באלבום מבקר רוטבליט את המציאות הישראלית דרך מורשת הקרב האישית שלו. האלבום נחשב לקלאסיקה ובקושי ניתן למצוא אותו בחנויות.

 בשנת 1989, אחרי הפסקה ארוכה, הוציא רוטבליט את אלבומו השני "מכתבים מבית רביעי", שגם הוא מותח ביקורת חריפה על המציאות הישראלית. עד להוצאות האלבום השלישי והרביעי חולפות עוד 15 שנים, וב-2004 יוצא החלק הראשון של אלבומו הכפול "מדינת היהודים- קטעים". שנה מאוחר יותר יוצא גם החלק השני.
"השירים האלו נועדו להקשבה. מי שרוצה להקשיב - יקשיב, ומי שלא - תודה רבה", אומר רוטבליט בחיוך.

- מי ההשראה שלך?
"קודם כל ניסים אלוני, שתיאטרון ישראלי בלעדיו פשוט לא קיים. הוא המחזאי הכי גדול שהיה בארץ, וגם כשהוא לא הצליח, גם כשהוא נשבר או התרסק, הוא היה מדהים. בתחום המוסיקה, אני מאוד מתחבר לבוב דילן בגלל הדימוי שלו ולליאונרד כהן בזכות הפנימיות העמוקה שהוא רואה הדברים".

- למה בעצם אתה כותב?
"כל מי שכותב, עושה את זה כדי שמישהו יקרא. ספר לא קיים אם אין לו קוראים, שיר לא קיים אם אין לו מאזינים. בעיני לכתוב למגירה, בעיקר במשטרים אפלים, זה אומץ אדיר. אדם כותב כדי שיקראו את זה, הוא שר כדי שישמעו אותו".

למה נגנזו הדיסקים

- מאוכזב כשלא משמיעים אותך מספיק?
"בוודאי שהייתי רוצה שהדיסקים שלי יהיו הצלחה מסחררת, אבל חלקם נגנזו על ידי התקשורת. חלק לא עברו את הצנזורה, ובחלק אחר העיתונאים צנזרו את עצמם, החליטו מה ימכור ומה לא, ולא הביאו את רובם לשידור. במובן הזה, אני די בשוליים. לא הרבה יודעים שאני יוצר ולא הרבה מכירים את היצירה שלי".

רוטבליט מכונה בתקשורת בשל שיריו הפחות נפוצים "נביא זעם". הוא שילם על כך בצנזורה והתעלמות גורפת. כאשר נתן לתרבות הישראלית את הלהיטים שרצתה לשמוע, היה אהוב ואהוד, והצליח, יחד עם המבצעים להיכנס לרשימה הנכספת של האנשים שיצרו את התרבות הישראלית. על מפעל חייו זה קיבל את פרס אקו"ם וכיום הוא גם משמש כיו"ר העמותה.

עם כל ביקורתו, היום הוא כבר נשמע הרבה יותר מעודן. נבואות הזעם שלו, בעיניו, דומות יותר לרעם מתגלגל. חשוב לו שנשמע אותן, אבל הוא יודע שהן כבר לא יחוללו את השינוי המקווה.

- מכור לחדשות ולפוליטיקה כמו פעם?
"אני לא מבין בפוליטיקה ולא נכנס לזה. כפי שזה נראה היום, היא חסרת תקווה". בעבר היה רוטבליט כותב טורים דעתניים, ששילבו חדשות עם אמירה אישית, ב"חדשות" ז"ל, רשת שוקן וב"מעריב".

היום, ימים ספורים לאחר המבצע בעזה, הוא חוזר ואומר את נבואתו הפוליטית. "העתיד שלנו תלוי בנו. רק בנו. אבל אם נמשיך בדרך הזאת לא נגיע רחוק. אנחנו צריכים להחליט לאן אנחנו רוצים להגיע: לחיות כאן או רק להילחם פה. אני מאמין שצריך למצוא דרך לצאת ממעגל הרצח, שפיכות הדמים, האימה והשנאה. המציאות פשוט מזעזעת".





יענקלה רוטבליט
כשאתה שר מספיק פעמים "תנו לשמש לחדור/ מבעד לפרחים/ אל תביטו לאחור/ הניחו להולכים", בסוף זה נכנס. עמוק.
יאיר לפיד על יענק’לה רוטבליט



מתוך דברים שכתב יאיר לפיד ב"מעריב" בינואר 2003, בעקבות הופעה בלתי נשכחת של רוטבליט במועדון קמלוט בתל אביב


במרתף עם עשן עומד בנאדם מעושן מיושן ומזוקן חרמן לא קטן חייכן ושתיין כתבן מחונן שנתן לעולם את עטו השלפן בלי לעשות מזה עניין.

ככה, בערך, רוטבליט היה כותב את זה, רק יותר טוב. הלכתי לראות ערב משיריו במועדון "קמלוט" בתל­אביב, מטר וחצי מתחת לאדמה, בערך העומק שבו קבורה הרגל שאיבד בקרב על שחרור ירושלים. רוטבליט, לכותבים, הוא כמו מלמיליאן לכדורגלנים ­ זה שאתה מעריץ אותו, לא אומר שאי אפשר לגשת להחליף מילה...

בקוניאק השני אני מתחיל לחשוב על כל הקאמבק המוזר הזה של המוזיקה העברית. זה נוח לזלזל, אבל לפחות הנוסטלגיה שלנו לא מורכבת משירים שאומרים "הו­בייבי­תחזרי­תחזרי­בייבי". יש בה את אלתרמן ואלכסנדר פן, גפן וחנוך, מאיר אריאל ורוטבליט...

כולם אנשים שהתאהבו בעברית אהבה רגישה ונרגשת, שניסו לחבר את התנ"ך למכונת אספרסו ויצרו פה מחדש את השפה הכי ישנה. מצדי שיזייפו, שיצרחו את זה בגרון ניחר, שישכפלו את השירונים של עינת שרוף, שייתלו פוסטרים של מרדכי זעירא, שלא יזכרו את הבית השני. כשאתה שר מספיק פעמים "תנו לשמש לחדור/ מבעד לפרחים/ אל תביטו לאחור/ הניחו להולכים", בסוף זה נכנס. עמוק.

יאיר לפיד
לקוח מתוך אתר הבית של רוטבליט
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
הגר פרי יגור נבחרה להוביל את פרדס חנה-כרכור בחמש השנים הבאות
ראיון אישי עם תמי קציר המנהלת החדשה של בי"ס "החורש" בזכרון יעקב
שומר על העבר ובונה את העתיד
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור
חדשות אחרונות
הוסרו ההגבלות
ראיון אישי עם תמי קציר המנהלת החדשה של בי"ס "החורש" בזכרון יעקב
שומר על העבר ובונה את העתיד
הגר פרי יגור נבחרה להוביל את פרדס חנה-כרכור בחמש השנים הבאות