נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > דברי נשיאת בית המשפט העליון השופטת דורית בייניש בבית הספר הריאלי
8 לפברואר 2010
דברי נשיאת בית המשפט העליון השופטת דורית בייניש בבית הספר הריאלי
דורית בייניש, 08/02/2010 - 20:57
הכנסת היא גוף נבחר בבחירות דמוקרטיות, היא גוף ייצוגי. היא מבטאת בכך את ריבונות העם ומכאן כוחה הרב וחשיבותה. גם הממשלה מורכבת מנציגים של נבחרי ציבור. לא כן בית המשפט – לא פעם נשמעת ביקורת בה נטען כי כיוון שהשופטים אינם נבחרי ציבור, אינם מייצגים את הציבור, אינם מבטאים את דעת הרוב או שאינם מייצגים את הרוב, אין תקפות דמוקרטית להחלטותיהם בבחינת הטענה של "מי שֹמכם" לקבוע זאת. התשובה היא שדמוקרטיה אכן מבוססת על משטר שנבחר על ידי הרוב. אבל דמוקרטיה בנויה על ערכים דמוקרטיים – רוב עלול גם לפגוע בזכויות המיעוט ולפעול שלא בהתאם לערכים דמוקרטיים ובהיסטוריה כבר אירעו תופעות חמורות כאלה, שמוטטו משטרים דמוקרטיים. ש בישראל מסורת מפוארת של מערכת משפט שאינה פוליטית, שאינה תלויה בגופים הפוליטיים, מערכת עצמאית שאינה נבחרת בבחירות ולכן אינה צריכה לזכות בקולות הציבור ויכולה ואף חייבת לקבל החלטות על פי מיטב השיפוט, על פי הדין ועל פי שיקולי הצדק גם כאשר אינן פופולריות. מכאן היא שואבת את כוחה.
דורית בייניש נשיאת בית המשפט העליון בית הספר הריאלי
"שאלה שאנו צריכים לשאול גם כאשר ידיעות אלה קיימות, האם יש הבנה מספקת, הבנה על פי תפיסות עומק מהו תפקידו של בית המשפט ומה חשיבותה של הרשות השופטת כאחת משלוש הזרועות השלטוניות החיוניות לקיומו של המשטר הדמוקרטי". נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית בייניש.
בבית הספר "הריאלי" בחיפה ביום 8.2.2010
 
מאת
דורית ביניש, נשיאת בית המשפט העליון
 
          למנהל בית הספר, המורים והמחנכים והציבור הגדול והמרשים של התלמידים שניתנה לי היום ההזדמנות לפגוש;
 
          התלבטתי לא מעט בשאלה מה אוכל לספר לכם היום, או מהו הנושא שראוי להעלות על סדר היום במפגש שמתקיים עם התלמידים הבוגרים שללא ספק כבר למדו אזרחות בבית הספר.
 
          אחר כך ראיתי בכתובים כי בית הספר הזה, ממרום הוותק והמסורת שהוא נושא בגאווה, מצהיר על עצמו כי הוא משלב בעקרונותיו החינוכיים את הרצון לטפח את אישיותם הייחודית של תלמידיו ולאפשר להם לבטא באופן המיטבי את עצמם ואת כישרונותיהם ובה בעת מבקש הוא לעודד פעילות חברתית ושיתוף פעולה עם הקהילה והחברה. עוד ראיתי את הצהרת הכוונות לפיה ישאף בית הספר לחנך לערכים של הומניזם, סובלנות ודמוקרטיה ולכיבוד המורשת התרבותית והרוחנית של העם והמדינה.
 
          לכאורה הצהרת כוונות מאוד שאפתנית. במציאות בת זמננו בישראל מתעורר החשש שמא יעדים חינוכיים אלה אינם ניתנים להשגה, אבל אני, כמו המחנכים בבית הספר הריאלי, אופטימית ומאמינה שאם כולנו נשאף להשגת יעדים אלה, הרי ככל שנעשה צעד לקידומם נוכל לברך ואולי אף לומר – דיינו.
 
          אפשר לומר שעל רקע אותם ערכים, על יסוד תפיסה ערכית דומה צמחה והתפתחה בישראל שיטת המשפט שלנו.
 
          התפיסה המבקשת להגשים את החיבור בין המציאות סביבנו, שאינה קלה, לבין הערכים של החברה בישראל, אם באמצעות החינוך במקום בו אתם נמצאים ואם באמצעות המשפט וזה המקום שממנו אני משקיפה על התופעות שאנו חווים כאן, ואם אנו יוצאים מאותה נקודת ראות ערכית, יש לנו שפה משותפת לקדם את ישראל, לקיים כאן חברה טובה יותר, חברה ערכית, מקיימת חוק ושואפת למימוש עקרונות של צדק ושוויון בין חלקיה וקצוותיה השסועים.
 
          בעבודתו היומיומית כאשר בית המשפט מגן על זכויות האדם, על כיבוד זכויותיו של כל אדם באשר הוא כפרט, ובו זמנית נותן משקל לצורך לקיים את אינטרס הציבור, אינטרס הכלל שהמדינה מייצגת אותו כדי להבטיח את שלמותה של החברה כולה ואת שלומם של יחידיה, הוא למעשה פועל להגשמת יעדים דומים, כשאנו שואלים את עצמנו מה תפקידו של בית המשפט בחברה שלנו – ועל כך אבקש להרחיב בהמשך. ניתן לומר על דרך ההכללה כי בהליכים המתקיימים בפני בתי המשפט בכלל ובפני בית המשפט העליון ובית המשפט הגבוה לצדק בפרט כאשר בית המשפט מפרש ומיישם את החוק בהכרעות השיפוטיות שהוא מגבש, הוא עושה כן על דרך של מציאת האיזון ההולם בין ההגנה על זכויות היסוד של האדם, זכויותיו של הפרט, לבין מידת הפגיעה הנדרשת באותן זכויות כדי לקיים את אינטרס הציבור.
 
          כדי להמחיש מהו האיזון עליו אנו מדברים, נזכור את הדוגמא הבסיסית המוכרת לכל אחד מכם, לכל אדם הזכות לחירות ואין לעצרו או לאסרו אלא על פי חוק שנחקק על פי ערכיה של חברה דמוקרטית ולתכלית הראויה. בית המשפט מתיר את הפגיעה בזכות לחירות רק כאשר יש עילה מוצדקת על פי החוק וכאשר יש אינטרס ציבורי המצדיק זאת וכאשר אין להשיג את התכלית בדרך פוגענית פחות. שיקולי איזון כאלה אופייניים לכל פגיעה שלטונית בזכות יסוד של האדם. את האיזון הזה בין זכות הפרט לבין האינטרס הציבורי עורך בית המשפט.
 
          לכן לוּ הייתי מתבקשת לומר במשפט אחד, כמו הלל הזקן, מהי כל התורה על רגל אחת, הייתי מבטאת את האיזון הזה בין החובה להגן על זכויות האדם באשר הוא אדם; בין אם הוא בגיר או ילד, בן מיעוטים או מכל קבוצת אוכלוסיה אחרת לבין הצורך החיוני של המדינה לפגוע באותן זכויות לתכלית ראויה ובאופן מידתי – לא מעבר לנדרש לצורך השגת אותה תכלית.
 
          בידע הכללי שלנו יודעים אנו, כל אדם בישראל, הרבה מאוד על תפקידו ותיפקודו של בית המשפט.
 
          העשייה השיפוטית היא פומבית וגלויה, היא משמשת נושא לדיווחים בתקשורת. היא מוכרת לציבור בין אם מדובר במשפטים שזוכים להתעניינות ציבורית רבה מסיבות שונות ובין אם משפטים פחות בולטים מבחינת ההתעניינות הציבורית, גם אלה מוכרים ומדווחים והמידע מתוכם נגיש לכל אחד מהציבור. לכן, נדמה לכאורה כי הכל יודעים מה תפקידיהם של בתי המשפט ומה תפקידו של בית המשפט העליון בחברה הישראלית. כל ילד יודע לספר שבית המשפט דן בעבירות פליליות, בדינם של נאשמים שהובאו לדין ואלה הם הליכים פליליים שעל כל אחד מהם יש זכות ערעור. כך גם מתבררים הליכים אזרחיים לפי היקף וסוג הסכסוך בבית משפט השלום או המחוזי והערעור מגיע לערכאה הגבוהה יותר. כמו כן אני מאמינה שידוע שבית המשפט הגבוה לצדק, המוכר בשמו כבג"ץ, הוא הערכאה הגבוהה המפעילה ביקורת שיפוטית על רשויות השלטון. כל החלטה של רשות שלטונית, לרבות החלטת ממשלה, או הצבא או כל רשות אחרת מרשויות המדינה, חשופה לביקורת בית המשפט אם יש עילה משפטית מוצדקת לכך אם למשל, הרשות פעלה ללא סמכות או אם פעלה על דרך של הפלייה, או משיקולים זרים, או בחוסר סבירות או פגעה בזכויות האדם באופן שאינו מידתי ולא נדרש לתכלית ראויה.
 
          זהו הידע הכללי המצוי בציבור. השאלה שאנו צריכים לשאול גם כאשר ידיעות אלה קיימות, האם יש הבנה מספקת, הבנה על פי תפיסות עומק מהו תפקידו של בית המשפט ומה חשיבותה של הרשות השופטת כאחת משלוש הזרועות השלטוניות החיוניות לקיומו של המשטר הדמוקרטי.
 
          כאשר נוסדה מדינת ישראל בתנאים קשים וללא מסורת שלטונית של מדינה עצמאית הצליחו האבות המייסדים של המדינה לפתח כאן משטר דמוקרטי המבוסס על שלושה קודקודים: הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת. לכל אחת מהרשויות מאפיינים משלה, מתקיימת הפרדה ביניהן על פי עקרונות היסוד של השיטה הדמוקרטית אך קיימת גם זיקה של איזון ובקרה בין הרשויות: הנורמות המחייבות נקבעות על ידי הכנסת, הממשלה פועלת ליישום אותן הנורמות ולקידום המדיניות הנהנית מאמון הכנסת ואילו בתי המשפט מיישמים את חוקי הכנסת, מפתחים את המשפט תוך מתן פרשנות לחוקים, לרבות הפרשנות היצירתית הנדרשת לא פעם ליישום החוקים וערכי המשפט גם בהיעדר תשובה בחקיקת הכנסת. בית המשפט הוא גם המוסד המפעיל ביקורת על הרשויות כדי שפעולתן תתקיים רק במסגרת החוק ועל פי הסמכויות שהחוק העניק להם ולמטרות שלשמן הוענקו הסמכויות.
 
          הביקורת השיפוטית אינה מופעלת ביוזמת בית המשפט, בהבדל מהממשלה – הרשות המבצעת שיוזמת פעילות במסגרת מדיניותה בית המשפט אינו יכול ליזום הליכים בפניו, גם לא הליך של ביקורת, הוא אינו מבקר המדינה. בכל תחומי הפעילות נעשית המלאכה השיפוטית רק אם העניין מובא בפני בית המשפט. בין בכתב אישום פלילי, בין אם בתביעה אזרחית ובין אם בעתירה התוקפת את המעשה השלטוני.
 
          בתי המשפט בישראל עצמאים במלאכתם השיפוטית. אין על השופט מרות של רשות אחרת מלבד מרות הדין. יש בישראל מסורת מפוארת של מערכת משפט שאינה פוליטית, שאינה תלויה בגופים הפוליטיים, מערכת עצמאית שאינה נבחרת בבחירות ולכן אינה צריכה לזכות בקולות הציבור ויכולה ואף חייבת לקבל החלטות על פי מיטב השיפוט, על פי הדין ועל פי שיקולי הצדק גם כאשר אינן פופולריות. מכאן היא שואבת את כוחה.
 
          הכנסת היא גוף נבחר בבחירות דמוקרטיות, היא גוף ייצוגי. היא מבטאת בכך את ריבונות העם ומכאן כוחה הרב וחשיבותה. גם הממשלה מורכבת מנציגים של נבחרי ציבור. לא כן בית המשפט – לא פעם נשמעת ביקורת בה נטען כי כיוון שהשופטים אינם נבחרי ציבור, אינם מייצגים את הציבור, אינם מבטאים את דעת הרוב או שאינם מייצגים את הרוב, אין תקפות דמוקרטית להחלטותיהם בבחינת הטענה של "מי שֹמכם" לקבוע זאת. התשובה היא שדמוקרטיה אכן מבוססת על משטר שנבחר על ידי הרוב. אבל דמוקרטיה בנויה על ערכים דמוקרטיים – רוב עלול גם לפגוע בזכויות המיעוט ולפעול שלא בהתאם לערכים דמוקרטיים ובהיסטוריה כבר אירעו תופעות חמורות כאלה, שמוטטו משטרים דמוקרטיים.
 
          בית המשפט המייצג את הערכים ובשיטתנו את ערכי הדמוקרטיה, את הערכים היהודים והערכים האוניברסליים הוא המופקד על הגנת זכויות האדם גם כשאותו אדם הוא בן קבוצת מיעוט; גם אם הוא אדם אשר על פי השתייכותו לקבוצת מיעוט, הרוב יכול להחליט לפגוע בזכויותיו. בית המשפט מופקד על כך שהשלטון יפעל במסגרת החוק ולא יחרוג מכללי הממשל התקין, שדרך פעולתו תהיה רק במסגרת הסמכות שהוקנתה לו, שיקיים את תפקידיו בהגינות, תוך כיבוד ערך השוויון ויפעל למען תכליות ראויות. בכל אלה בית המשפט מבטא את הערכים הדמוקרטיים שהם הערכים הבסיסיים של החברה כולה, אבל לא על פי מבחן תוצאות הבחירות.
 
          עד שנת 1992 לא היו זכויות היסוד של האדם בישראל מעוגנות בחוקה ואף על פי כן בית המשפט העליון מראשית קיומו הכיר בזכויות בסיסיות והצהיר עליהן ללא חוקה כתובה – מכוח מעמדו ותפקידו. הוא הכיר בזכות האדם לחירות, בחופש התנועה, בחופש העיסוק, בחופש הביטוי, בחופש ההתאגדות, בחופש הדת ובחופש מדת, בערך השוויון; כל אלה הוכרו על פי פסיקת בית המשפט העליון לפני שנקבעו ערכים חוקתיים על ידי הכנסת, וגם היום כאשר לא הושלמה חקיקתה של חוקה, הבסיס לקיומן של זכויות אדם חשובות מצוי בפסיקת בית המשפט.
 
          מדובר בערכים המהותיים של הדמוקרטיה המעצבים את היום יום של כל אחת ואחד מאיתנו.
 
          מאז הוחק חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, מפעיל בית המשפט ביקורת חוקתית גם על חוקי הכנסת – הבחינה היא האם החוק שהכנסת חוקקה עומד בתנאים שבהם הכנסת עצמה הגבילה את האפשרות לחוקק, כי כל חוק כפוף לחוק היסוד – שהוא פרק בחוקה העתידית שלנו. מטבע הדברים הכנסת אינה מקבלת בברכה את כוחו של בית המשפט לבקר את מלאכת החקיקה שלה;
 
          אכן, בהפעילו ביקורת שיפוטית על הרשויות – המחוקקת והמבצעת – מצוי בית המשפט הגבוה לצדק בנקודת חיכוך רגישה בינו לבין הרשויות האחרות, הרשויות המבוקרות; עד לגבול מסוים המתח בין שלוש הרשויות הוא אך טבעי ובלבד שהוא מתקיים תוך כיבוד הדדי. כל אחת משלוש הרשויות פועלת בתחומה בפונקציות המסורות לה ולפעילותה יש זיקה ביחס לרשות האחרת. עמדת הביקורת השיפוטית אינה זוכה תמיד לתשואות מצד הגורמים המבוקרים אך זוהי תוצאה בלתי נמנעת. חשוב לזכור כי הרשות השופטת אינה מכריעה בסכסוכים הבאים בפניה על פי אמות מידה פוליטיות אלא על פי עקרונות השיטה השיפוטית שלנו. אולם, כאשר היא מבטלת או מבקרת החלטות של הרשויות האחרות, ובוודאי חקיקת כנסת (דבר הנעשה בזהירות ובמשורה) היא נתונה לביקורת או מחלוקות מצד אותן רשויות. למרבה הצער, הביקורת של הרשויות האחרות על בית המשפט, כאשר אלה אינן מקבלות בהסכמה ובהבנה את פסקי הדין, נעשית שלא בהתאם לכיבוד המתחייב כלפי תפקידו המרכזי של בית המשפט באכיפת החוק ובשמירה על ערכיה של ישראל כחברה דמוקרטית מתוקנת הפועלת על פי עקרונות של משפט, צדק ושוויון. החשש הוא, כמובן, שללא הכרה של הציבור כולו ושל נבחריו בתפקיד המרכזי שיש לבתי המשפט בהגנה על חוסנה של הדמוקרטיה המהותית שעל יסודותיה הוקם המשטר בישראל, עלולה חלילה להישמט מתחת לרגלינו התשתית הערכית שעליה מבוסס כוחה של המדינה לא פחות מאשר על כוחה הפיזי.
 
          מהעקרונות הבסיסיים התורתיים אני מבקשת להעביר אתכם לדוגמאות הלקוחות מהמציאות היומיומית שמטרידה את כולנו כאזרחי המדינה וגם אתכם.
 
          המציאות שבה אנו חיים ועימה אנו מתמודדים אינה קלה. בעיותיה של ישראל כמדינה וכחברה הן רבות ומגוונות והן נותנות אותותיהן בכל התחומים של החיים בישראל. גם השנה כמו בכל שנות קיומה מתמודדת ישראל עם בעיות ביטחון שאינן יורדות מסדר יומנו, אף אם מוקדי המתח הביטחוני משתנים במהלך השנים. הפערים בין השכבות השונות והקבוצות השונות בחברה הישראלית אינם מצטמצמים ואולי אף הולכים ומתרחבים.
 
          החברה מפולגת על פי השקפות שונות, קבוצות רוב ומיעוט. מתח הנוגע לבעיות דת ומדינה, דתיים וחילונים, יהודים וערבים, ותיקים ועולים, ובשל הפערים החברתיים והכלכליים. לכל אלה מצטרפת היום דאגה עמוקה מפני התופעות של אלימות, של הפשיעה הכבדה, של תאונות דרכים קטלניות – תופעות שכולן מבטאות זילות בחיי אדם, ויש לי חשש כבד שמא החברה בישראל התרגלה לראות בתופעות אלה חלק ממציאות חיינו כאילו מדובר בגזירת גורל. יש לעתים תחושה שאדם תמים היוצא מביתו לרחובה של עיר, לשפת הים, למסעדה, או לאירוע של בילוי אינו יכול להבטיח שישוב בשלום ולא רק מפאת איומי הטרור, אלא גם בשל הטרור העברייני-הפלילי, האורב לכל אדם, לנשים, לילדים ולקשישים אף בביתם שלהם. יש גם תופעה מסוכנת לא פחות, של אובדן אמון במוסדות השלטוניים שלנו, בשל גילויי שחיתות וחשיפתן של נורמות חברתיות פסולות.
 
          כל אלה משרים לעתים על הציבור בישראל רוח של נכאים ואולי חשש מפני אוזלת-יד. ניכרת גם אווירה של ירידה באמון במוסדות השלטון כולם, חשדנות מפני חוסר היכולת למלא את התפקידים והחובות השלטוניות, ועקב חשיפות של פרשיות שונות – אף מקנן חשד כי שחיתות הולכת וחודרת למוסדות השלטוניים. באתי לומר לכם כי אסור להיכנע לאווירה זו. המוסדות השלטוניים שהוקמו כחלק משיטת הממשל שלנו, הם החישוקים עליהם בנוי המשטר הדמוקרטי, יש לחזק ויש לשפר, יש לפעול בכל התחומים – החינוך, הרווחה והמשפט כדי לעקור תופעות פסולות, לתמוך במעגלים השונים באמצעים החברתיים בתופעות אלה אך מתוך אמון ואמונה כי הפתרונות קיימים בקרבנו.
 
במלחמה באלימות ובמאבק למיגורה יש למשפט תפקיד מרכזי אם כי לא בלעדי. הלחימה בתופעות האלימות מתגלות כיום בכל שכבות החברה, בכל שכבות הגיל, החל מאלימות בבתי הספר ועד הרחוב ואף הבית. יש חשיבות עצומה לנקיטה נמרצת באמצעי אכיפה, שיפוט וענישה הולמת. אולם אכיפה בלבד וענישה מחמירה יש בהם כדי להועיל אך לא לפתור את הבעיות. לנושא האלימות אבקש להקדיש מספר מילים. דרך נושא זה אבקש גם להדגים את תפקידי הרשויות השונות שרק בפעילות משולבת של כל רשות בתחום סמכויותיה ותפקידה ניתן לטפל בהן.
 
          בראש ובראשונה ישנו הבסיס הנורמטיבי הקובע מה אסור לאדם לעשות ואיזו התנהגות היא התנהגות עבריינית שנענשים בגינה. נורמות אלה נקבעות על ידי הכנסת בחקיקת החוקים. שכן, כל עוד אין חוק האוסר על אדם להתנהג בצורה מסוימת הוא חופשי להגשים את אורח חייו על פי דרכו. המחוקק הוא שהופך התנהגות מסוימת מאיסור מוסרי לעבירה פלילית ואף קובע מהי תקרת העונש שאדם צפוי להיענש בגלל אותן עבירות.
 
          יש אפוא חוק ובדוגמא שלנו, חוק העונשין, הקובע את הרצח כעבירה שעונשה – ועונש חובה – הוא מאסר עולם. יש עבירות אלימות, חבלה חמורה מתוך כוונה לחבול שנקבע בגינה עונש מירבי של 20 שנה, יש איסורים על עבירות מין ועוד עשרות ומאות מעשים אסורים שהם עבירות פליליות.
 
          היישום – האכיפה הוא בראש ובראשונה בידי הרשות המבצעת. לרשות המבצעת הכוח והיכולת להשקיע בפעילות מונעת עבריינות מלכתחילה עם השקעה בחינוך, בטיפול במוקדי חממה לעבריינות תוך השקעה הן בחינוך והן ברווחה, ובתחום זה מתחייב לדעתי שינוי בסדרי העדיפויות של המדינה. בעיניי ההשקעה בחינוך היא האמצעי החשוב ביותר והחיוני ביותר לשינוי פני החברה. אך כאשר המניעה נכשלת במקום שמתקיימת עבריינות, נכנסים לפעולה מנגנוני האכיפה.
 
          המשטרה שתפקידה לטפל במניעת עבירות, בגילוי עבירות ובחקירתן – היא חלק מהרשות המבצעת והיא נתונה למרות הממשלה. כך גם מנגנון התביעה הוא חלק מזרוע הביצוע של הממשלה. אולם, חשוב לציין שרשויות אכיפה אלה אינן כפופות בהיבט המקצועי לממשלה, הן מבצעות את המדיניות של הממשלה בכך שהן מקיימות את החובה לפעול להשלטת החוק והמשפט. אך עליהן גם החובה לפעול על פי אמות מידה של החוק; לנהוג באופן שוויוני ולא לעשות שימוש לרעה או שלא למטרות שלשמן ניתנו להם הסמכויות הרבות שיש בידן. חקירה והעמדה לדין הם מתפקידי הזרוע המבצעת של השלטון לשם אכיפת החוק.
 
          איך בית המשפט נכנס לתמונה? להבדיל מהרשות המבצעת – ממשלה, מוסדותיה וגופי האכיפה שלה, הם היוזמים הליכים ומוסמכים לפעול למניעה, לחקירה ולפעילות אקטיבית של הבאת עבריינים לדין. הרי כבר אמרנו כי בית המשפט אינו היוזם וכי בשום תחום אינו יכול לפתוח בהליכים. הוא אינו דן עבריין אלא אם כן מוגש לו כתב אישום. הוא גם אינו בוחן את פעילות המשטרה או גוף אחר אלא אם יש בפניו הליך שהוגש לו – בין בעתירה לבג"ץ או בתביעה אחרת. עם זאת יש לו תפקיד מרכזי באכיפה. אם נמשיך בדוגמא הנוגעת למעשה אלימות או עבירה אחרת בידי בית המשפט ההכרעה החשובה, הן בקביעת העובדות והן במסקנות המשפטיות. נניח שיש אירוע של דקירות סכין במקום בילוי שכתוצאה ממנה קופחו חיי אדם, דוגמא שלצערנו הפכה להיות שכיחה. המשטרה אוספת ראיות בחקירה, מגיעה למסקנה שהתברר מי האיש וכיצד ביצע. היא מעבירה את החומר שנאסף לתביעה – הפרקליטות. מסקנותיה של המשטרה מקובלות על התביעה ואז הפרקליטות מגישה כתב אישום ברצח. בית המשפט יקבע את מהימנות הראיות, את השאלה אם אכן הנאשם הוא שביצע את המעשה כמיוחס לו; ימיין מתוך הסתירות בעדויות (כמעט תמיד יש סתירות) ויקבע ממצאים עובדתיים מה קרה באירוע ולאחר מכן יסיק מסקנות משפטיות. האם היה כאן רצח בכוונה תחילה, האם היתה כאן הריגה ספונטנית ללא כוונה; האם הנאשם אחראי למעשיו או שמא בגלל מצבו הנפשי אינו אחראי למעשיו – מכל אלה תיגזר שאלת החפות או ההרשעה והשאלה המשפטית מהי העבירה שבוצעה ומה העונש שייגזר. הענישה בתקופה של אלימות – צריכה להיות מחמירה ומרתיעה לציבור עבריינים פוטנציאלי. עם זאת ענישה היא אינדיבידואלית ואינה יכולה להטיל על כתפיו של הנאשם האחד את העונש המרתיע לציבור כולו תוך התעלמות ממכלול נסיבות המקרה ונסיבות האיש.
 
          עד להכרעה השיפוטית לא הסתיים הליך אכיפת החוק. רק זיכוי או הרשעה וענישה ובדרך כלל בבית המשפט המברר עובדות ואחר כך בביקורת הערעורית – מסיימים את ההליך. זוהי רק דוגמא פרטנית ומובהקת הידועה לכל אחד מאיתנו ביחס לתפקיד השיפוטי. כך גם ניתן לנתח את הדוגמא של הלחימה בתופעת הסמים, עיקר המאבק צריך להיות בתחום המניעה בידי הרשות המבצעת. אך כשיש עבריינות מגיע השלב הבא והוא ההליך המשפטי והשיפוטי. בית המשפט גם יהיה מי שיכריע בכתב אישום המייחס מעשה שחיתות לנושא תפקיד ציבורי, כגון נטילת שוחד. התהליך הוא דומה במבנהו: חקירה, העמדה לדין והכרעה שיפוטית בהיבט העובדתי ובמסקנה המשפטית.
 
          אין לטעות – לא הרשות המבצעת ואף לא התקשורת ככל שתפקידה לחשוף הם שיכריעו את גורל התיק הפלילי ואת דינו של העבריין.
 
          זה כמובן ההיבט המובהק של תפקיד השופט שעליו אין איש חולק. הויכוחים הציבוריים שאתם שומעים על היקף התערבות בית המשפט נוגעים בעיקר לתפקיד שהוא ממלא בביקורתו להשלטת המשפט על הרשויות האחרות.
 
          נגעתי בדבריי במספר היבטים של התפקיד השיפוטי כדי שתוכלו להעריך ולקבל את מרכזיותו וחשיבותו של המשפט בחיי המדינה, בשמירה על אופיו של המשטר הדמוקרטי בישראל.
 
          ולאחר כל הדברים האלה חשוב לשוב ולהדגיש אין בכוחו של המשפט להשיג את היעדים העומדים בפני החברה בישראל ללא שילוב של מאמץ חברתי וחינוכי.
 
           כדי לדאוג לחלשים בקרבנו, כדי לשרש אלימות, כדי להילחם בעבריינות, כדי לעקור תופעות פסולות מחברתנו – אין די בפעילותו השיפוטית של בית המשפט, ואף אין די בפעולתה של מערכת המשפט ומערכת אכיפת החוק כולה על זרועותיה השונות. ידו של המשפט תקצר בלא שהסביבה החברתית והחינוכית תתרום חלקה, וכל עוד לא יפעלו בתי המשפט והמערכת השיפוטית בסביבה תרבותית וחברתית של הבנה ואמון. אלה ייווצרו רק בחברה המחנכת את הדור הצעיר שלה לטיפוח הבסיס הערכי המשותף – המקיימת ומטפחת חינוך לערכי כבוד האדם ואהבת האדם, יחס שוויוני ודאגה לזולת. בלי פעולה משולבת חינוכית, ציבורית, תרבותית וחברתית אשר תיישם את הערכים האמורים ותיישם את רוח החוק והפסיקה, לא נוכל להתקיים כחברה בריאה, בטוחה ושלמה.
 
           אתם בראשית דרככם בחברה, אין בידיכם ליטול אחריות לכל העניינים הטעונים תיקון בחברה, ואף לא לחלקם.
 
           אבל כל אחת ואחד יתרום ממחשבתו, מזמנו ומיכולותיו בסביבתו, מקום בו הוא וחבריו יכולים להועיל, לקדם ונבין מתוכנו מה המשמעות של האימרה ש"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו".
 
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
הגר פרי יגור נבחרה להוביל את פרדס חנה-כרכור בחמש השנים הבאות
ראיון אישי עם תמי קציר המנהלת החדשה של בי"ס "החורש" בזכרון יעקב
שומר על העבר ובונה את העתיד
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור
חדשות אחרונות
הוסרו ההגבלות
ראיון אישי עם תמי קציר המנהלת החדשה של בי"ס "החורש" בזכרון יעקב
שומר על העבר ובונה את העתיד
הגר פרי יגור נבחרה להוביל את פרדס חנה-כרכור בחמש השנים הבאות