נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > לפני ואחרי ספילברג
9 לאפריל 2010
לפני ואחרי ספילברג
מערכת הגפן, 09/04/2010 - 12:19
גיורא גרזון החל לתעד ניצולי שואה בקיבוץ הולדתו, מעין צבי, המשיך בפרויקט התיעוד העולמי של הבמאי הידוע ואף הקים עמותה משלו, שתיעדה 500 ניצולים שהיו ילדים. עכשיו הוא מביים סרט על פרטיזניות עבור מורשת. השואה בעין המצלמה. "בתחילה חשבתי מה הוא צריך אותי, יש לו את כל הגוורדיה של הוליווד, אין לי קשרים, אין לי עם מי לדבר. אחר כך אמרתי שאם אחרים מסוגלים, למה אני לא?", מספר גיורא גרזון איך ניהל ועבד בפרויקט תיעוד השואה חובק העולם של סטיבן ספילברג.
לפני ואחרי ספילברג, גיורא גרזון
"תוך כדי השירות בשטחים ראיתי חייל ישראלי כשהוא תופס ילד פלסטינאי ורוצה להרביץ לו בראש עם אלה. אמרתי לעצמי שאת זה אני לא מצלם. אומנם זה יכל להיות תיעוד ליחס החיילים הישראלים לתושבי השטחים, אבל לא יכולתי. המ"פ בא אלי ושאל אותי: ’נכון שלא צילמת את זה?’ והודיתי שלא. הרגשתי שכצלם זה לא ייתן לי שום דבר וגם לא לאף אחד". גרזון. [צילומים באדיבות גיורא גרזון]

"בתחילה חשבתי מה הוא צריך אותי, יש לו את כל הגוורדיה של הוליווד, אין לי קשרים, אין לי עם מי לדבר. אחר כך אמרתי שאם אחרים מסוגלים, למה אני לא?", מספר גיורא גרזון איך ניהל ועבד בפרויקט תיעוד השואה חובק העולם של סטיבן ספילברג.

"מצאתי אנשים בקליפורניה שהכירו אותי וקיבלתי מספר טלפון שפתח לי את כל העולם, מספרו מייקל אנגל, המנהל הטכני של הפרויקט. דיברתי איתו והוא ביקש שאכתוב לו cover letter (מכתב פותח לקורות חיים) על הידע והניסיון שלי ואמר שיעביר את זה הלאה. הוא יהודי והתנדב בעבר בישראל והרגשתי שנוצר קשר חם יחסית. כתבתי כפי שביקש ותוך 24 שעות קיבלתי את העבודה".

גיורא גרזון, כיום תושב זכרון יעקב, התגורר עד לפני שנה בארה"ב. במעין צבי, הקיבוץ בו נולד וגדל, לא ממש רצו שהוא ילמד צילום, כי לא היה צורך בצלם בקיבוץ. אחר כך, כשכבר נתנו לו לצלם בוידאו את ניצולי השואה שבקיבוץ, הוא הבין שהוא אף הקדים את ספילברג.

"כשספילברג החליט לתעד את השואה ולהשקיע בזה עשרות מיליוני דולרים, הוא חשב שהוא גילה את העולם ואני פתאום כותב להם שאת נושא תיעוד השואה עם כל ההיבטים הנלווים, לא רק שעשיתי בקיבוץ מעין צבי עבור הארכיון אלא גם העברתי קורסים בישראל. הם היו צריכים לראות את הממזר שעשה את זה לפניהם".

גרזון, בן 63, נשוי בשנית לשירלי, אב לשני בנים בוגרים החיים בקליפורניה. הוא למד בתיכון כפר גלים בחוף הכרמל ולאחר שנת שירות בקיבוץ גזר התגייס לסיירת שריון של חטיבה 7. את שירות המילואים עשה כאיש סיור, בין השאר בחברון ובלבנון.

למילואים הוא נהג לקחת עימו מצלמת טלוויזיה, "היה לי סידור מיוחד עם המ"פ שלי שסמך עלי ואחרי שלמדתי עיתונות בניו יורק, הוא הרשה לי להביא את המצלמה. אני זוכר קטע מעניין מהמילואים, כשתוך כדי השירות בשטחים ראיתי חייל ישראלי כשהוא תופס ילד פלסטינאי ורוצה להרביץ לו בראש עם אלה. אמרתי לעצמי שאת זה אני לא מצלם. אומנם זה יכל להיות תיעוד ליחס החיילים הישראלים לתושבי השטחים, אבל לא יכולתי. המ"פ בא אלי ושאל אותי: ’נכון שלא צילמת את זה?’ והודיתי שלא. הרגשתי שכצלם זה לא ייתן לי שום דבר וגם לא לאף אחד".

מתעד ניצולי שואה, גיורא גרזון.
"אחד הניצולים סיפר לי שבבית הזה יש 13 קבוצות שונות של ניצולי שואה, אלה שהיו בגטו ורשה עשו להם אגודה של ניצולי גטו ורשה, לניצולי אושוויץ עשו אגודה משלהם. ’לא נראה לך קצת מוזר?’ שאלתי, ’הרי כולכם ניצולי שואה, יהיה לכם יותר מעניין אם תתאחדו’. הוא אמר שזה לא יקרה והשבתי לו שזה טירוף, שהם יורים לעצמם ברגליים". גרזון.
מתחילים מהבית


אחרי השירות הסדיר ביקש גרזון מהקיבוץ ללמוד אומנות ואמר שהוא רוצה להתעסק בצילום. בקיבוץ נאמר לו שכעת אין צורך באמנים ושמה שחשוב יותר זה לימודי חקלאות. הוא החל ללמוד במכללת רופין על פירות וצמחים סובטרופיים, כשקרא על קורס ראשון לצילום שנלמד בטכניון ביקש שוב מהקיבוץ שיאפשרו לו ללמוד שם וקיבל אישור.

"שם נגלה עולמי, שזה מה שאני רוצה לעשות. לא סיימתי את הקורס כי נדרשתי למילואים דחופים אבל לפחות התחלתי אותו והוא נתן לי את התנופה שאני מתאים לנושא, שאני מצלם טוב", הוא מספר.

אחרי תקופה קצרה של עבודה במטה הבננות של מעין צבי, הוא התחתן עם אשתו הראשונה ועבר לניו-יורק. בגיל 25 החל ללמוד בבית הספר לצילום וממנו המשיך לארבע מוסדות לימוד נוספים בהם אוניברסיטת NYU. הוא חזר ארצה למעין צבי והחל לעבוד בצילום עיתונות, אופנה וצילום מסחרי. לאחר שקיבל מהקיבוץ אישור להיות אמן מסובסד, החל לצלם עבור התנועה הקיבוצית.

ב-1986 התבקש לעזור בתיעוד ניצולי השואה לארכיון הקיבוצי. "היתה פה פריצת דרך. עד אז תיעודים של ניצולים נאספו על ידי אנשי מקצוע והיו כתובים או מוקלטים בטייפ וכעת זו היתה הפעם הראשונה שמצלמים. עשינו את זה ברמה הכי גבוהה שאפשר, עם ציוד יקר שנקנה בתל אביב".

ההתנסות הובילה אותו להרצות בפני מנהלי מוזיאונים וארכיונים בישראל על עירוב מצלמת הווידיאו בתיעוד סיפורי הניצולים ועל הדרך בה יש להתייחס לניצולי השואה בעת הצילום.

בתחילת שנות ה-90 החלו בישראל שידורי הטלוויזיה בכבלים (החוקיים), ולדברי גרזון, הקיבוצים היו הראשונים שקיבלו אישור להפעיל טלוויזיה בכבלים. "זה נתן לי מגוון עצום של הזדמנויות. התחלתי לעבוד בצורה מסודרת בערוץ הקיבוץ ולצלם עבורו תוכניות חדשות".

עם זאת, ב-1990 חזרו בני הזוג לניו-יורק לטפל בהוריה החולים של שירלי, החליטו להישאר שם וויתרו על חברותם בקיבוץ מעין צבי. גיורא החל לצלם עבור רשתות טלוויזיה ושירלי עסקה בגיוס כספים לפיתוח משאבים עבור מכון וויצמן למדע. בהמשך עברו להתגורר בפלורידה וגיורא מצא עבודה כצלם בחברת לגרו העוסקת במערכות שיעור בווידיאו ובסרטים דוקומנטרים.

כעבור תקופה, עברה שירלי לעיר גנסוויל ועסקה שם בגיוס כספים עבור ארגון הלל וגיורא המשיך להתגורר בפלורידה וביקר אותה בסופי שבוע. יום אחד בסביבות 1994, ניצבה מולו שירלי עם חתיכת נייר קטנה והודיעה לו שהזדמנות חייו עומדת לפניו: סטיבן שפילברג פותח עמותה חדשה בשם Shoah Foundation שמטרתה תוך מספר שנים לתעד כ-55 אלף ניצולי שואה מכל העולם.

הוא התבקש לתעד את ניצולי השואה החיים בפלורידה, עיר בה כמות אדירה של ניצולים, לדבריו, המגיעים אליה לתקופה בגלל מזג האוויר הנוח ואז חוזרים לבתיהם.

במסגרת תפקידו, שנמשך כשלוש שנים, היה אחראי על ניהול הפרויקט מבחינה טכנית-צילומית, לקח פיקוד על התאורה והצילום ונדרש ללמד את הצוותים השונים כיצד להפיק ולנהל. "לימדתי אנשים שבחיים לא עבדו בטלוויזיה איך לעבוד עם צלם טלוויזיה, לבחון שהתמונה והסאונד יהיו כמו שצריך, לתמוך ולעזור בקשיים שמתגלים, לדאוג שהראיון נעשה ומצולם כמו שצריך ושכל תיעוד נמשך כשעתיים".

לעבוד תחת ספילברג

להערכתו, כ-1,200 אנשים היו ממונים על הצד הטכני של הפרויקט שכלל טיפול בתאורה, מיקרופונים, עבודות מעבדה ועוד. אליהם נוספו עשרות, ואולי מאות מראיינים, שעשו עבודתם בהתנדבות.

"לי היה ברור שבשבועות הראשונים הכול יהיה קטסטרופה. הייתה וועדת ביקורת שעברה על החומר המצולם, אם החליטה שאדם לא מתאים הוא פוטר. היתרון שלי היה שיכולתי לפטר את מי שלא נראה לי מתאים, ובסך הכול מתוך מערכת של יותר מאלף עובדים פיטרתי שניים, עובדת סוציאלית ועורך דין. עורך הדין במקום להקשיב ולהוציא את החומר תיחקר את המרואיין והעובדת הסוציאלית עשתה מזה session, לא התאים".

תוך זמן קצר כלל הפרויקט ששה צוותים שכל אחד עבד במקומות אחרים. בין כולם קישרה קורדינטורית שהייתה גם אחראית על שכנוע ניצול השואה לתת את עדותו ל Shoah Foundationולא לעמותה אחרת.

"זה לא היה תהליך פשוט. לקורדינטורית היה קשה לתאם הכול, הצלמים תמיד היו מוכנים לעבודה אבל למראיין יש גם את העיסוקים משלו. היו הרבה מקרים שהקורדינטורית לא הצליחה לשכנע מראיינים לעשות את העבודה, הגעתי למצב לא סימפטי כשמראיינים מתנדבים רבים הודיעו שהם לא מעוניינים לעבוד אם הם לא עובדים איתי. אמרתי להם שהם לא יכולים להשתמש בי כחבל הצלה, ושלא אסתבך בגללם, כי הקורדינטורית לא אהבה שפונים אלי ולא אליה.

גיורא גרזון - שליח של הדור השני
"בגיל חצי שנה הוא איבד את אמו ואומץ על ידי דודתו, הם עברו לגטו לודג’ והתחבאו בעליית הגג שם. אמרו לו שאסור שיבכה או יוציא הגה מפיו כי הגרמנים עלולים לתפוס אותו, והוא לא בכה עד גיל 45" . גרזון.
"בעמותה לא ראו את התמונה בגדול. אנשים עזבו ונהיה יותר קשה. כולם פנו אליי שאעשה משהו אך לא יכולתי לעשות כלום, תפקידי לצלם. הרגשתי שאני הולך על חוט דק, נשברתי כששלושה מראיינים שלדעתי היו הכי טובים הועזבו כי צורת הראיון שלהם לא הייתה לפי הguide line- שרצו בהוליווד. נוצר חיכוך ביני לבין המשרד שניהל את העבודה, אבל יצאתי עם הראש מעל המים ולמדתי המון". 

♦ איך היתה העבודה, תיעוד של מאות ניצולים?

"זה הפך לשליחות, ראיתי את עצמי כשליח של הדור השני ואני לא מוכן להקשיב לכל הקשקשנים שנמצאים בארה"ב ובישראל ואומרים שבני הדור השני לא עושים כלום שקשור שואה. הדור השני לא ישן, יש אנשים שכן עושים".

גיורא גרזון ושירלי, שניהם דור שני לניצולי שואה. גרשון וציפורה גרזון, הוריו של גיורא, התחתנו בברלין וב-1935 נאלצו לברוח ולעלות על אוניה לישראל, רגע לפני שגרשון סיים בית ספר לרפואה. "הפרופסור אמר לו שזה רק עניין של זמן עד שהנאצים יתלבשו על האוניברסיטה והיהודים יעופו החוצה ואבי נאלץ לעזוב והלך להכשרה חקלאית. הוריה של שירלי, שכבר אינם חיים, הצליחו לשרוד את השואה והגיעו לארה"ב מפולין, אמה שהתה שם במחנה עבודה ואביה היה פרטיזן ביערות פולין", הוא מספר.

כשעבד גרלזון בעמותת התיעוד של ספילברג תחת חוזה, ביקש רשות להקים עמותה משלו כשהרגיש שמשהו חסר באופן בו תועדו ניצולי השואה. לדבריו, לאלו מהם שהיו ילדים בזמן השואה לא נתנו להעיד, בטענה שאינם זוכרים את האירועים. "במובן מסוים, הפכתי את עצמי מצלם לבמאי, התחלתי לקרוא על מחנות הריכוז, ורציתי לעשות את הדבר הכי מסובך - לראיין את אלו שהיו ילדים בשואה ולא נתנו להם להעיד כי אמרו שלא זכרו כלום. הם כביכול לא היו חשובים ואני למדתי שצריך לצלם את כולם. לכל ניצול שואה יש את הסיפור והזיכרון שלו ואסור לעשות הפרדות".

♦ היו תיעודים שנחשבו יותר?

"במידה מסוימת. ניצול שואה מאושוויץ יכול היה להגיד לאחד שהסתתר ביער למשל, ’אני הייתי באושוויץ חמש שנים, מה אתה מספר לי מה שהיה ביער?’ ואני חושב שכל סיפור שווה, ניצול מאושוויץ, מי שהיה במחנה עבודה וגם במחבוא אצל משפחה נוצרית. הרגשתי שצריך לתת מקום לא רק למרואינים שבעת השואה היו בני 20 אלא למי שהיו צעירים יותר ואף ילדים.

"החלוקה שנעשתה בחשיבות התיעוד של הניצולים היתה בעיני לא נכונה. הראשונים שסבלו מכך היו מי שהיו ילדים בשואה. אחריהם מדורגים הילדים שהתנצרו או שהיו בבתי יתומים שנוהלו על ידי הכנסייה או אלה שהוסתרו על ידי נוצרים שהפכו אחר כך לחסידי אומות עולם. זו קטגוריה שאף אחד לא רצה להתעסק איתה והם כאילו פחות חשובים.

"גיליתי די מהר שהכי גרוע הוא שזה הפך למריבות בין ניצולי השואה, בדירפילד יש בתי אבות שבהם כמעט כולם ניצולי שואה. הגעתי לראיין שם ואחד הניצולים סיפר לי שבבית הזה יש 13 קבוצות שונות של ניצולי שואה, אלה שהיו בגטו ורשה עשו להם אגודה של ניצולי גטו ורשה, לניצולי אושוויץ עשו אגודה משלהם. ’לא נראה לך קצת מוזר?’ שאלתי, ’הרי כולכם ניצולי שואה, יהיה לכם יותר מעניין אם תתאחדו’. הוא אמר שזה לא יקרה והשבתי לו שזה טירוף, שהם יורים לעצמם ברגליים.

"האם מי שהיה בטרבלינקה יותר חשוב ואותו מסכן שהיה צריך להתנצר, לעזוב את הוריו ואינו יודע מי הוא, לא יכול להשתתף במפגשים על השואה? פתחתי את הפצע הזה אבל כבר היה מאוחר ולא יכולתי לשנות שום דבר. כל זה הביא אותי לעשות את העמותה שלי והגעתי למסקנה, שכאיש ציבור הרבה יותר מעניין אותי לדעת מה קרה לילדים, איך הם נשארו שפויים וניצלו בשואה, מי לקח אותם וטיפל בהם כשהם נותרו יתומים". 

הקול שלהם

ב-1995 הקים גרזון את & memories voice עמותה שעסקה אך ורק בעדויות של מי שהיו ילדים בשואה, במטרה לקחת את סיפוריהם קדימה כבסיס להפקת סרטים דוקומנטרים.
 
את זמנו חילק בין שתי העמותות, עבור ספילברג נדרש לצלם שניים או שלושה מרואיינים ביום, לעיתים שבעה ימים בשבוע ואת הזמן שנותר השקיע בעמותה שלו, "שאלו אותי מה נותן לי את הכוח, האנרגיה והסבלנות להיות כל כך נחמד לניצול שואה בזמן שאני מצלם אותו וסיפרתי שמה שמחזק אותי זה כשניצול שואה פוגש אותי, מחבק אותי ואומר שאם לא אני, הוא לא היה מספר את הסיפור שלו. זה נתן לי את ’הבעיטה’ להקים את העמותה שלי.

"למדתי את הנושא בכלום הזמן שהיה לי, התייעצתי עם פסיכולוגים ואנשי מקצוע. אחד הדברים שהיו חשובים לי זה להסביר לניצול שואה שאנחנו מתעדים על מה שהוא זוכר, לא על מה שסיפרו לו ממקומות אחרים. מטרת העמותה היתה להקים ספריית ענק עם הסיפורים שעברו עליהם ולא הסיפורים שהם שמעו מאחרים, דברים שלא ניתן לדעת אם הם נכונים או לא". 

♦ למשל?

"למשל, מקרה אחד בו נטען שהם נפגשו עם ד"ר יוזף מנגלה, שהיה אחראי על הסלקציות והניסויים הגופניים הרפואיים שנעשו על ילדים, נשים וגברים. ניצולי שואה שהו בקרונות לפחות שבוע בלי אוכל, מים, שירותים סניטרים, כשהם דחוסים כמו סרדינים, לא היה להם מושג לאן הם נוסעים. לילה אחד הם הגיעו לאנשהו ונזרקו החוצה, ברגע שניצול שואה אמר לי שסידרו אותם בקבוצות לפי גיל וזה היה המפגש הראשון עם ד"ר מנגלה ננעלתי.
 
איך הם ידעו שהם נפגשו עם מנגלה? השעה הייתה שלוש בבוקר, קור לא נורמאלי, אדם שנמצא שבוע בלי מים ואוכל ומגיע בחושך ובקור אימים לא יכול לזכור בדיוק אם פגש את מנגלה או קצין נאצי אחר. לדעתי הניצולים קיבלו את המידע אחרי המלחמה משמועות, ספרים וסיפורים. יש פה בעיה מסוימת, ניצול השואה מתחיל להוביל לקו לא נכון, הוא העביר לנו מידע שמישהו אחר אמר לו, לא מידע שזכר. אבל ילדים כן זוכרים ויש להם מה להגיד".

כשחקר בספריות על עדויות שכתבו ילדים בשואה, הגיע לספרה של אינגה אוארבכר "אני כוכב" על פיו ביים את הסרט "הבובה האולימפית". הסרט, בהפקת אשתו שירלי, מציג את סיפורה של אינגה אוארבכר, יהודיה שנולדה בגרמניה. כשמלאו לה שנתיים, קיבלה מסבתה בובה אולימפית שעוצבה לכבוד האולימפיאדה בברלין בשנת 1936. הייתה זו בובה ארית, בלונדינית עם עיניים כחולות. בשנים הראשונות היו חייהן המשותפים טובים ומאושרים, ואז ביום אחד הכל השתנה, שתיהן הגיעו לטרזין ושם הייתה הבובה הארית לנחמתה היחידה.

שמו של הספר "אני כוכב" מרמז על מגן הדוד הצהוב שאינגה ובובתה נאלצו לענוד. הילדה בת השמונה מנסה לשכנע את עצמה, שכוכבים מעטרים אלופים וניתנים כסמל להצטיינות.

העבודה על הסרט נמשכה כשש שנים וגרזון אף ביקר בבית החרושת בגרמניה בה יוצרה הבובה. לדבריו, סטיבן ספילברג דווקא דחה את הפקת הסרט אז הוא החליט לקחת זאת לידיו. הצגת הבכורה התקיימה במרץ 2005 במלון דן בת"א ואוארבכר הגיעה במיוחד מארה"ב לשאת דברים.

"זו הייתה הפעם הראשונה שנעשה סרט על נושא שכזה בעולם. הסרט נכנס למערכת החינוך של יפן וסין שזה מדהים. הרשים אותי שאני יכול לבוא עם הסרט הזה לכל מערכות החינוך בארצות הברית ולהוכיח להם שמה שחסר לנו בתוכנית הלימודים זה סיפורי שואה שמכוונים לילדים, להראות שאפשר לספר את השואה בצורה שונה ולתת לילדים תמונה שלמה ונכונה שלו".

לפליאתו ולצערו, הסרט לא התקבל במוזיאון יד ושם וגם נדחה על ידי מערכת החינוך בארץ שלא חפצה בהצגתו בפני תלמידים. 

♦ למה דחו אותו?

"אחרי שבארצות הברית ובעולם הראו את הסרט בכל כך הרבה מקומות, אמרו לי ביד ושם שזה לא מתאים. לא רבתי איתם אבל תהיתי איך זה יכול להיות, שהסרט מתאים לשבט אינדיאנים נוצרים בקולורדו ולילד ישראלי זה לא מתאים? בפרמיירה האולם היה מפוצץ באנשים, את הסרט הראו גם למורים פלשתינאים, קיבלתי הזמנה מזוג נוצרים מפילדלפיה שהבעל כומר ואשתו מתעסקת עם נושא השואה להראות את הסרט בכנס בינלאומי שהם עושים מדי שנה. האבסורד הוא שלמערכת הפדגוגית בישראל זה לא התאים".

להיות שם

♦ בישראל עושים מספיק לתיעוד השואה?

"אני חושב שבארץ עושים מה שיכולים בתנאים שעומדים לפניהם אבל הבעיות הכלכליות והרפואיות עולות על הנושא החינוכי. אסור להיכנס למצב שבלוני כי דברים חדשים צצים כל הזמן וצריך להתייחס אליהם, לשקול מחדש תוכניות הלימודים, הסרט שעשיתי מתאים לילדים בגילאי 8-12 שיכולים לקבל תמונה מינימאלית של מה עבר על ילד בגילם בשואה. אם הראו אותו במוזיאון השואה בוושינגטון פעמיים, אפשר להראותו גם בישראל. בינתיים הוא הוקרן רק פעם אחת, בבכורה".

♦ התיעוד עמוק ומקיף מספיק?

"יש הבדל בין אדם שנמצא בשטח לאדם שיושב בחדר ממוזג עם פרחים ותמונות ועושה מחקר, שזה מה שקורה בדרך כלל בישראל ובכל העולם. אני חושב שצריך ללכת לשטח, להיות במקום שהדברים קרו כפי שאני עשיתי, לא צריך להוציא מסקנות מוקדם מדי בגלל תחקיר כזה או אחר שנעשה, כל עוד אתה אישית לא היית במקום עצמו והשגת חלקיק קטן מהאווירה.

היסטוריונים צריכים להיות שם לפני התחקיר, להתחיל מהגטו לתחנת הרכבת, למחנה, ליער, לראות את התנאים של הפרטיזנים ואחר כך לעבוד עם החומר שאנשים אחרים נותנים לך. כשעושים מחקר, בלי קשר לתנאי הסביבה שאותם אנשים עברו, יש פה פספוס. עצם העשייה מחזיקה את הנושא אבל אם היו שואלים אותי איך לחקור הייתי אומר ללכת לביצות של היערות ברוסיה, למקומות שהדברים קרו בהם ולפחות להבין מאין זה בא, איך הם שרדו".

את החוויות וההתרשמויות שלו מהשטח אפשר לראות דרך תערוכה בה צילם כ-30 תמונות בעת שהשתתף במצעד החיים בפולין. התערוכה הוצגה לפני 15 שנה בקפיטריה של הפדרציה היהודית בפאלם ביץ’ בפלורידה. התכנון היה להציגה במשך שבועיים בלבד, אולם היא התארכה לכדי שנתיים.

"דווקא שכשאנשים באים לעשות הפסקת צהריים הם יקבלו טעם ממצעד החיים", הוא אומר.
גם בחדר העבודה שלו ניתן למצוא "מזכרות" מהשתתפותו במצעד: יתד שנלקח ממסלילות הרכבת בבירקנאו, נר זכרון מעץ, פיסה מהארובה של הקרמטוריום- משרפה.

סך הכול מעריך גרזון כי צילם כ-850 ניצולים עבור Shoah Foundation ועוד למעלה מ-500 במסגרת העמותה שלו. & memories voice פעלה במשך עשור ונסגרה ב-2004 בעקבות קשיים למצוא תרומות ומימון.

בני הזוג עברו מפלורידה לקליפורניה ב-1997 ושהו בארה"ב סך הכול כ-18 שנה. בקריירה הארוכה שלו, הספיק גרזון לצלם גם את מנחם בגין, כוכבות הוליווד אליזבט טיילור ושירלי מקליין, את ריקי גל בהופעת הטלוויזיה הראשונה שלה, פעמיים זכה במקום הראשון בשתי תחרויות צילום. לפני שנה, כאמור, חזרו בני האזוג ארצה וכיום הם מתגוררים בזכרון יעקב. גרזון עובד באופן עצמאי כבמאי, מפיק וצלם ומדגיש כי הוא מאוד מעוניין להמשיך לראיין ולצלם ניצולי שואה בישראל שעדיין לא סיפרו את סיפורם.

הוא עובד על סרט בהפקת מורשת - מרכז חינוכי לחקר ולהוראת השואה בגבעת חביבה המספר את סיפורן של פרטיזניות שהשתתפו במרד בעיר גרודנו ובעיר ביאליסטוק. אחת מהן היא חסיה בליצקה בורנשטיין, תושבת קיבוץ להבות הבשן, שעל ספרה "אחת ממעטים" מבוסס הסרט.

קבוצת בנות צעירות שהיו חברות בתנועת השומר הצעיר עברו מגרודנו לביאליסטוק שבפולין בגלל שנראו אריות. כל אחת התחברה למשפחה גרמנית, תעודות הזהות שלהן זויפו והן עבדו במשפחות בעבודות פשוטות כמו משק בית.

חסיה עבדה כקשרית בביאליסטוק והבריחה בלילות תרופות ואוכל לפרטיזנים יהודים ורוסים. לאחר המלחמה היא הקימה בלודג’ בית יתומים לשם אספה את כל הילדים שחיו ברחובות והוחבאו במחבואים שונים. בשלב מסוים הצליחה עם משתפי פעולה להבריח את הילדים לגרמניה וצרפת, מצרפת הילדים עלו ביחד איתה על אונית מעפילים שנתפסה על ידי הצבא הבריטי והוחזרה לקפריסין. האוניה שהתה שם במשך חצי שנה ולבסוף הגיעה לישראל.
500 הילדים הועברו למסגרות החינוך בקיבוץ גן שמואל. 

♦ יש סיפור שריגש אותך במיוחד?

"כל עדות היא עולם ומלואו אבל אני זוכר סיפור ש’הפיל’ אותי: סטיבן, ניצול שואה שבגיל 7 הפך לאלכוהוליסט ונשאר כזה גם בגיל 46. מה שעבר עליו בדרך זה מדהים.

"בגיל חצי שנה הוא איבד את אמו ואומץ על ידי דודתו, הם עברו לגטו לודג’ והתחבאו בעליית הגג שם. אמרו לו שאסור שיבכה או יוציא הגה מפיו כי הגרמנים עלולים לתפוס אותו, והוא לא בכה עד גיל 45. התחילו להגיע ’משלוחים’ שלקחו את האנשים למחנות השמדה, והילד הוסתר בבית חולים בגטו. לפני חיסול הגטו, המשפחה של הילד התפזרה, אביו לקח אותו והם הגיעו לתחנת הרכבת שם פגשו את שאר המשפחה. הילד היה בטראומה, כל הזמן הרטיב במכנסיים.

"העלו אותם על רכבת, שלפתע נעצרה והחלו לעשות סלקציה בקרנות. חיילי האס אס הפרידו בין האנשים, הילד נשאר עם דודתו והאב נלקח. הילד הגיע למחנה נשים בגרמניה, דודתו חלתה ונלקחה לבית חולים. לבסוף כשחזרה היא נאלצה להחליט אם להישאר איתו במחנה או לעבור למחנה אחר עם בתה. היא החליטה ללכת עם בתה. הילד, רק בן שש וחצי, הועבר לבד למחנה אחר, חי מעשבים ושורשים, מצא את אביו שניסה להבריח לו אוכל, גילה שאמו למעשה נפטרה בהיותו תינוק ומי שגידלה אותו היא דודתו.

"אחרי שנגמרה המלחמה, נתנו לילד וודקה ופתאום הוא הרגיש שכל הדם מחמם לו את הגוף וזו הייתה תחילת דרכו כאלכוהוליסט. האב הבריח אותו לאנגליה, הילד התחיל לגנוב כדי לקנות אלכוהול, נסע לארה"ב אך לא הסתדר שם והפך לילד רחוב. הוא נאסף על ידי מאדאם שהייתה אחראית על בית זונות ושם גדל, הסתבך בחובות ובגיל 17 כבר היה חייב אלפי דולרים למאפיונרים. המאפיה הדליקה אותו והוא החליט שהוא רוצה להיות גנגסטר.

"בגלל שהיה חייב כסף, רדפו אחריו. הוא התגייס לצבא האמריקאי, נשלח לשנתיים לגרמניה וחזר משם, עדיין אלכוהוליסט. באוהיו הוא עבד אצל ניצול שואה, אחר כך הגיע לפילדלפיה לקבוצה שהייתה שייכת למאפיה היהודית, והחלום שלו התגשם - הוא הפך לגנגסטר. ה-FBI החל לרדוף אחריו, ראש המאפיה החליט לקחת אותו בידיים ועזר לו להשתקם. סטיבן התחתן, עבר לגור בפלורידה, הפך לאדם מאמין והפסיק לשתות בגיל 46. הוא חנך ילד קטן שחלה בסרטן והיום סטיבן מסתובב בארה"ב, מרצה ומספר את הסיפור שלו, עונד טבעת של מאפיונרים מהתקופה ההיא. והוא עדיין עושה פיפי במכנסיים".
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
התבלין הסודי- עמותת "מועד" פותחת שולחן
השר לבטחון פנים חנך את יחידת השיטור העירוני בפ"ח כרכור
המדור של לימור - שנה טובה?

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }