נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > לזכור ולא לשכוח
9 לאפריל 2010
לזכור ולא לשכוח
מערכת הגפן, 09/04/2010 - 14:03
לא הרבה נשארו כדי לספר את הזוועות. למעשה, מעט מאוד. שולמית קוגלמן ממעין צבי איבדה את כל משפחתה בשואה אולם דאגה לשמר את זכרם ואת כל ספורי השורדים והנופלים, בני הקיבוץ.
שולמית קוגלמן
"רדיפת הנאצים את היהודים הייתה הדרגתית אבל עקבית, אסור היה להיכנס לחנויות של יהודים, אחר כך אסור היה לעבוד. לא היה כסף לחיות. היה לי ברור שאין לי מה לעשות בגרמניה אבל לא הצלחתי לשכנע את המשפחה שלי". [צילומים: נטע פלג]

"משפחות התפרקו בשואה, איבדנו הורים ואחים. כשעלינו לארץ נותקנו מכל קשר משפחתי. רציתי להנציח את העדויות, הסיפורים, בני המשפחה שאבדו. מוזיאון יד ושם עושה זאת בקנה מידה עולמי. אנחנו עושים כאן בקנה מידה מקומי ובצורה מכובדת".

עם הרבה תושייה ולמרות קשיים שצצו בדרך, הקימה שולמית קוגלמן, חברת קיבוץ מעין צבי חדר זיכרון למייסדי הקיבוץ, רובם ניצולי שואה. כמי שהצליחה להימלט מהנאצים ולעלות לישראל כנערה וכמי שאיבדה את כל בני משפחתה בשואה, דאגה קוגלמן לפתח בחדר הזיכרון גם פינת הנצחה לבני משפחות חברי הקיבוץ, שנספו בשואה.

לאחרונה, דאגה לשמר את העדויות והסיפורים של החברים, התעקשה להעבירם מקלטות וידאו לדיסקים של DVD. בגיל 91 היא מתפקדת באופן מלא, מדברת ומתקשרת בבהירות וניכר שזיכרונה צלול ביותר. בדרכים הירוקות של הקיבוץ היפיפה היא רוכבת בקלילות על הקלנועית שלה, מביתה הצנוע ועד לארכיון אותו ניהלה, לספריה ולחדר הזיכרון.

קוגלמן, אלמנתו של יוחנן, אם לשלושה וסבתא לשישה נכדים, נולדה ב-1919 בלייציק שבגרמניה בשם שולמית ינקל. עוד בגיל 15 קראה את מיין קמפף (בגרמנית: Mein Kampf), ספרו הידוע של היטלר שם הוא מגולל את דעותיו האנטישמיות והקיצוניות.

"רדיפת הנאצים את היהודים הייתה הדרגתית אבל עקבית, אסור היה להיכנס לחנויות של יהודים, אחר כך אסור היה לעבוד. לא היה כסף לחיות. היה לי ברור שאין לי מה לעשות בגרמניה אבל לא הצלחתי לשכנע את המשפחה שלי", היא מספרת.

קוגלמן חלמה לעלות לישראל במסגרת חברותא ב"עליית הנוער", תנועה ציונית שהוקמה בגרמניה במטרה להעלות צעירים יהודים לארץ ישראל. את עלייתה נאלצה לדחות בחצי שנה שכן אמה חטפה התקף לב, "הרופא אמר שאני מוכרחה לחכות אם אני רוצה שאמי תחייה. אז דחיתי את הנסיעה למענה". 

שולמית קוגלמן מספרת וזוכרת.
"ישבתי שעות עם הספרים האלה לחפש את השמות של אבי ואמי. הרי הדייקנות של הגרמנים מדהימה, הם רשמו בדיוק באיזה תאריך, באיזה מקום ובאיזה תאריך נרצח אדם. גיליתי שאחי ואמי הגיעו לאושוויץ, אחי נחטף מהרחוב כי פרצופו היה נראה יהודי. אחר כך אמר לי חבר התנועה שלנו שגם הצליח לברוח לצרפת, שראה איך מעבירים אותם לאונייה שמיועדת לרכבות לאושוויץ". קוגלמן.
החיים בצל היטלר


קוגלמן מספרת שהיטלר דרש שכר לימוד כפול מהיהודים, וכיוון שלא יכלה לעמוד בהוצאות נאלצה לעזוב את בית הספר התיכון בסיום כיתה י’. מנהל בית הספר, גרמני שניהל קרן לתמיכה כלכלית בצעירים, החליט בצעד אמיץ לעזור לה ולממן עבורה לימודים בבית ספר מקצועי.

"הוא אמר לי ’אחרי שאת יוצאת מפה, את לא אומרת לי שלום ומתנהגת כאילו את לא מכירה אותי’. נפרדתי ממנו לשלום, פניתי ללימודי מקצוע ולמדתי מזכירות, מה שעזר לי אחר כך לכל החיים". זמן קצר לאחר מכן שמעה קוגלמן שאותו מנהל נעלם. נאמר לה שהוא נאסר ובהמשך נרצח על ידי הנאצים בגלל ששיתף פעולה עם הסוציאל-דמוקרטים".

בתקופה בה המתינה לעליה ארצה עבדה כמזכירה בסניף המקומי של הקהילה היהודית, כשעוד מותר היה ליהודים לעבוד. "יום אחד הגיע אדם שנראה מכובד ותרבותי וביקש לעבוד אצלנו בהתנדבות בחצי משרה. אחר כך הסתבר שהוא היה הדיקן של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת לייפציג, אחת הותיקות והחשובות באירופה.
 

גירשו אותו משם ואצלנו הוא טיפל במקרים של נשים צעירות שהנאצים נהגו לפרוץ לדירתן ולחטוף את הבעלים שלהם. תפקידו היה לכתוב למוסדות של הנאצים ולברר על הבעלים. כשהגיעו משם מכתבי תשובה אני פתחתי אותם והנוסח שנכתב שם אמר: ’יש למסור לאלמנת האדם שנילקח שתבוא לקחת את כד החרס עם האפר של בעלה’, זה הרג אותי לגמרי.

"יום ולילה חייתי את זה, הפסקתי לאכול, ירדתי במשקל, בערב עוד עבדתי בתנועת נוער והגעתי כמעט למצב של התמוטטות עצבים כי לא יכולתי לתאר לעצמי שיש דברים כאלה. אמי ביקשה שאפסיק לעבוד שם אבל המשכתי. לראות את הסבל הזה היה דבר מאוד קשה".

למרות שעליית הנוער יועדה לדבריה לצעירים בגילאי 14-16 והיא היתה בת 17, היא הצליחה לעזוב את גרמניה במחזור שכלל 500-600 צעירים יהודים. לדבריה, העליה פירקה את המשפחה הקטנה, כפי שקרה למשפחות רבות. אמה אנה ואחיה רודי שהיה מבוגר ממנה בשמונה שנים ברחו לבית דודם.
 
הם חיו שנתיים בצרפת וביום שהנאצים כבשו את פריז, ב-10 במאי 1940, האח רודי נחטף ונעלם. האם אנה הוחזקה שנתיים נוספות בדראנסי, רשות מקומית שממוקמת בפרברי פריז ובה הוקם מחנה ריכוז ממנו הובלו יהודים למחנות השמדה. אנה ואחיה ניסו לברוח מפריז לעיר בורדו אך לא הצליחו כי הצבא הגרמני חסם את המעבר בתעלה והם נתפסו.

שולמית קוגלמן מנציחה וזוכרת.
"הוא היה הדיקן של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת לייפציג, אחת הותיקות והחשובות באירופה. גירשו אותו משם ואצלנו הוא טיפל במקרים של נשים צעירות שהנאצים נהגו לפרוץ לדירתן ולחטוף את הבעלים שלהם. תפקידו היה לכתוב למוסדות של הנאצים ולברר על הבעלים. כשהגיעו משם מכתבי תשובה אני פתחתי אותם והנוסח שנכתב שם אמר: ’יש למסור לאלמנת האדם שנלקח שתבוא לקחת את כד החרס עם האפר של בעלה’". קוגלמן.
לשמר את הסיפורים


קוגלמן עלתה ארצה ב-1935 וגרה בקיבוצים דגניה א’ ודגניה ב’. השכן שלה בבית ממול היה לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של ישראל. לקיבוץ מעין צבי עברה בהיותה בת 28, בעקבות נישואיה ליוחנן ז"ל, אחד ממייסדי הקיבוץ.

"כשהחלטנו להתחתן לא היו לנו הורים שיכולנו לספר להם על כך. בקיבוץ הייתה אישה שקראו לה אומה (בגרמנית: סבתא) יעקב והיא הייתה הסבתא של כולם. בעלי אמר שהוא חייב להציג אותי בפניה ושנספר לה על החתונה. היא הייתה הדמות ההורית היחידה שלנו.

"כשהגענו לקיבוץ הייתה תקופה מאוד קשה כי בעצם התחלנו הכול מההתחלה, הורינו לא האמינו להבטחות של היטלר שישמיד את היהודים אבל אנחנו כן. רצינו להגיע לישראל ולהקים פה חברה מתוקנת. התחלנו 34 חברים ובהמשך התווספו עוד".

היא עבדה במסגרות ההוראה והחינוך שבקיבוץ. בהמשך הקימה את הארכיון הקיבוצי ועבדה בו בהתנדבות במשך 26 שנים. ב-1975, שנתו ה-40 של מעין צבי, נעשה מעין סקר בקיבוץ ו-94% מתושביו אמרו שצריך להקים חדר הנצחה לחברי הקיבוץ שהלכו לעולמם. קוגלמן, שהייתה אז מנהלת הספרייה, לקחה על עצמה את המשימה ובזכותה מעין צבי היה הקיבוץ הראשון באיזור בו הוקם חדר הנצחה.

"ראיתי שחומרים רבים על חברי הקיבוץ מעורמים בארכיון ללא השגחה ומיון, שום דבר לא היה מקוטלג וחשבתי שזה פספוס גדול. היה לי מאוד חבל שזה ייעלם, הרי אלה האנשים שלנו, שבנו את הקיבוץ, מראשוני המתיישבים בישראל". לאחר מאבק עם חברי הקיבוץ, הוקם הארכיון בצמוד לספריה הציבורית, ועד היום אנשים משתמשים בו כל הזמן, ובאים מכל התנועה הקיבוצית לראות את המקום.

בחדר ההנצחה אפשר למצוא כ-90 תיקים אישיים של כל דור המייסדים ומידע רב עליהם. האדריכל שעזר בהקמתו הציע לעשות פינה לחברי המשפחות שנפלו בשואה וקוגלמן קבלה את הצעתו בהתלהבות. "עשיתי תחקיר קטן וגיליתי שלפחות 107 משפחות מהקיבוץ איבדו בן משפחה בשואה, אחד או יותר: אח, אחות, הורה או את כולם. למעשה רוב המייסדים והחברים הראשונים בקיבוץ הם יוצאי שואה".

בקושי רב השיגה קוגלמן צילומים נדירים של בני המשפחות שנרצחו על ידי הנאצים והצליחה להשלים עליהם מידע רב ככל האפשר. "עיבדנו שאלון בו ביקשנו מכל חבר או חברה שימלאו אותו אך ורק לגבי בני המשפחה הגרעינית שנפלו בשואה".

הפינה הוקמה ב-1978 והביאה עמה הערכה רבה מחברי הקיבוץ שגם מימנו את הקמתה. עשרות שמות נופלים מצוינים בה, בהם גם שמותיהם של אנה ורודולף (רודי) ינקל, אמה ואחיה של שולמית. "היה לי חשוב מאוד שגם הם יונצחו כמובן", היא אומרת.

♦ ידעת מה עלה בגורלם?

"לא ידעתי עשרות שנים איפה רצחו את משפחתי. משפחת קלאוספלד, צרפתים גויים שהקדישו את כל חייהם לתחקירים על קורבנות הנאצים, הוציאו שני כרכים עבי כרס בהם חקרו את הנצחת הנרצחים בתוך הערים הגדולות ומחנות המוות וההשמדה. ישבתי שעות עם הספרים האלה לחפש את השמות של אבי ואמי.
 
הרי הדייקנות של הגרמנים מדהימה, הם רשמו בדיוק באיזה תאריך, באיזה מקום ובאיזה תאריך נרצח אדם. גיליתי שאחי ואמי הגיעו לאושוויץ, אחי נחטף מהרחוב כי פרצופו היה נראה יהודי. אחר כך אמר לי חבר התנועה שלנו שגם הצליח לברוח לצרפת, שראה איך מעבירים אותם לאונייה שמיועדת לרכבות לאושוויץ".

גם ב-DVD

לפני 18 שנה, בשיאו של עידן הווידיאו, הצליחה קוגלמן לשכנע את חברי הקיבוץ להקליט עדויות וראיונות, "אנשים פחדו מזה כי לא היו רגילים להתראיין אבל שכנעתי אותם לספר על הבית שלהם שנהרס, המשפחה שהתפרקה, הטרגדיות שחוו, נתתי להם הזדמנות לדבר על מה שהם רצו וזה יצא מאוד מרשים וטוב".

לפני מספר שנים המשיכה קוגלמן להוכיח חדשנות טכנולוגית מרשימה לגילה והחליטה שהגיעה הזמן להעביר את ההקלטות לדיסקים של DVD, היא חישבה את עלות ההעברה וסיכמה כי תזדקק ל-3000 ש"ח להשלמת הפרויקט. לדבריה, אף אחד בקיבוץ לא רצה לתת כסף "חמישה שקלים לא רצו לתרום בשביל להציל את הקלטות האלה. זה הפתיע אותי מאוד".

אחד המרואיינים בקלטות, זאב וייל, חבר קיבוץ ושכנה של קוגלמן, מהנדס מכונות במקצועו שהספיק לברוח כנער מגרמניה לאנגליה שם שהה שבע שנים והקים משפחה. בזכות העובדה בתעשיית הדיזלים, למד כיצד לפתח מכונות ולתקנם, והיה לדברי קוגלמן, המומחה הראשון בארץ למכונות. הוא פתח מוסך גדול בסמוך לקיבוץ.

אחרי שראה את עצמו בקלטת והתרגש אמר לקוגלמן שחייבים להציל את הקלטות. "אמרתי לו ששלוש שנים אני מנסה לעשות עם זה משהו והוא החליט לתרום 3,000 שקלים מכיסו הפרטי. הוא סייע לי להציל את הקלטות וזה מאוד ריגש אותי. בעתיד הלא רחוק כבר לא יישארו ניצולים בחיים. הנצחת העדויות והסיפורים, הטמעת הזיכרון של השואה למען הדורות הבאים הם בעלי חשיבות עילאית בצורה שאין לתאר".

פינת ההנצחה
פינת ההנצחה בחדר הזיכרון בקיבוץ מעין צבי.
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
התבלין הסודי- עמותת "מועד" פותחת שולחן
השר לבטחון פנים חנך את יחידת השיטור העירוני בפ"ח כרכור
המדור של לימור - שנה טובה?

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }