נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > חשיפה לדרום
18 ליולי 2014
חשיפה לדרום
מערכת הגפן, 18/07/2014 - 10:48
הרקטה שנחתה ליד הבית באשדוד, איך רצים בבהלה עם חמישה ילדים לחדר המדרגות באמצע הלילה, החיים תחת ירי רקטות בלתי פוסק, ואיך זה מרגיש לשמוע אזעקות כל כך רחוק מהבית. תושבי הדרום עלו צפונה ומספרים על החיים בצל המלחמה
"ברגע שהבנו שזה לא עוד התקפה קטנה אלא מבצע רציני, חלקנו ברחנו צפונה, זה כבר הפך לחלק מהחיים" [צילום: אימג’בנק/thinkstock]

החום בצהרי יום ראשון האחרון במושב הפסטורלי בת שלמה, הזכיר עוד יום רגיל בחודש יולי הישראלי. לרוב החום והלחות הם נושא השיחה המרכזי בחודשי הקיץ, אך שעה קלה לפני שהגעתי למושב מיישובי חוף הכרמל, בחדרה ששוכנת לא רחוק משם נשמעה אזעקה ודיווחים על נפילות טילים בשטחים פתוחים סמוך לחיפה מילאו את אתרי החדשות.

בבת שלמה השלווה לא הופרה, זאת לשמחתם של תושבי היישוב וגם של האורחים שהגיעו מדרום. פגשתי שם את איריס וייץ שהגיעה עם ילדיה, אלונה בת השבע ויובל בן 18 מהקיבוץ ברור חיל, אשר שוכן בנגב הצפוני. בעלה של איריס הוא קצין בכיר במשטרה והמשפחה נאלצת להתמודד עם חסרונו דווקא בזמנים קשים אלו.

[והארץ תשקוט]   [ד"ר שלום ומר "הקש בגג"]

אחרי שנים של מתיחות בלתי פוסקת וירי אין סופי של טילים מרצועת, הם כבר לא מתרגשים מהאזעקות. אצלם בקיבוץ כבר כל אחד יודע מה תפקידו בזמן מלחמה, אבל בכל זאת מטר הרקטות הנוכחי גרם להם לחפש מספר ימים של שקט בצפון. "ברגע שהבנו שזה לא עוד התקפה קטנה אלא מבצע רציני, חלקנו ברחנו צפונה, זה כבר הפך לחלק מהחיים", מספרת איריס. "גם בעמוד ענן ועופרת יצוקה ברחנו לקיבוץ שדות ים, בגלל כל המתיחויות האלה התאהבנו בחוף הכרמל".

משפחת וייץ. "גם בעמוד ענן ובעופרת יצוקה ברחנו לאזור הזה" [צילום: מור וקנין]

קיבוץ ברור חיל שוכן במרחק קצר מהעיר שדרות, על אף הקרבה לצפון רצועת עזה רבים מבתי הקיבוץ אינם מוגנים בממ"ד, בחלקים מהקיבוץ אין מקלטים קרובים ומגוניות יש רק בבתי הילדים החדשים. "הרבה אנשים חושבים שאנחנו מוטרדים מהנפילות של הטילים, אך לזה אנחנו כבר רגילים מציינת איריס, הבעיה היא כשצה"ל נכנס ללחימה, כל הפצצה או התקפה מהאוויר על הרצועה והבית שלנו רועד כאילו נלחמים לנו בחצר".

מחשבות על עזיבה לא באות בחשבון, לפחות לא בעייני הדור הצעיר. "אני אוהב את המקום שלי, וכבר רגיל לצורת החיים" מסביר לי יובל שעומד לפני גיוס. "אמרתי לאימא שלי שאם יש לה מחשבות לעזוב, אני נשאר ומשכיר לי חדר בקיבוץ". איריס מודה שהכוחות שהיו לה להילחם למען הציונות ולהמשיך וליישב את האזור, הולכים ואוזלים. "זה לא כמו פעם, התבגרתי, ההורים שלי כבר לא במצב טוב, חלק מהאחים שלי עזבו ואנחנו לא השבט שהיינו פעם. ההתמודדות לבד בשל העבודה של בעלי גם נותנת את אותותיה".

ההבדלים בין החיים בצפון הארץ לאחר מלחמת לבנון השנייה לבין אזור עוטף עזה מתחדדים לי כשאני שומעת את סיפור על הגלידה של אלונה הקטנה. לפני שבוע כך היא מספרת, אזעקת הצבע אדום תפסה אותה באמצע אכילת גלידה, "התחלתי לרוץ אבל נפלה לי הנעל, הייתי צריכה להרים אותה אבל המשכתי לרוץ כי לא רציתי שתיפול לי הגלידה". בתמימות הזו ובחיוך המתוק אני נחשפת לעולם בו ילדים בגיל היסודי, מתמודדים עם לחץ תמידי, חיפוש מקום מוגן בכל מקום אליו הם הולכים ושגרת חיים שפשוט לא נתפסת בעולמנו. "ילד ביסודי אצלנו מקבל אחריות של אדם בוגר", מציינת איריס. "הילדים האלה מלאי אחווה אחד לשני. בתחילת הלחימה הם בילו בבריכה ואחד מהם החל לטבוע. מיד חבריו לכיתה משו אותו מקרקעית הבריכה והצילו אותו, זה הערנות שיש לילדים שגדלים בצל מלחמה תמידית, האינסטינקטים שלהם חדים יותר" היא מספרת.

השבוע מתארחת משפחת וייץ אצל משפחת קיזמכר מבת שלמה. השידוך נעשה דרך רשת הפייסבוק בדף שפתחו תושבי האזור המציעים לארח משפחות מהדרום. "היה לנו הרבה מזל שראיתי את ההודעה בפייסבוק. ברגע שהתקשרתי פשוט אמרו לי להגיע. אני מודה שלא יכולנו להישאר שם עוד יום, כל התקפה ופיצוץ משתקים, וכשאתה מגיע למקום פסטורלי כזה, מבינים שטוב עשינו שעזבנו".

על הדיבורים בנוגע להסכם רגיעה דעתה של איריס מעורבת מצד אחד עומד הרצון להכות בחמאס ומהצד השני הרצון לחזור הביתה. "אנחנו חיים עם זה הנפילות והחששות במשך שלוש עשרה שנה, תל אביב ואזור המרכז לא שרדו שבוע אחד". היא מסכמת.

הרקטה נפלה לנו ליד הבית

כמה דקות נסיעה משם ובמושבה זכרון יעקב אני נפגשת עם משפחת אזולאי מאשדוד. נועה, אבי וחמשת ילדיהם מתארים מצב בו "הגיעו מים עד נפש". "זו הפעם הראשונה שאנחנו עוזבים את הבית בגלל הרקטות", מספרת נועה. "לא יכולנו להתמודד עם המצב. את שתי בנותיי הקטנות ילדתי בעקבות ’עופרת יצוקה’ ו’עמוד ענן’ ולא רציתי לחוות את זה שוב. הפעם קמתי והלכתי לא רציתי לתת להן לעבור את הטראומה הזאת, אין לנו ממ"ד בבית ולכן בכל אזעקה זה לרוץ עם חמישה ילדים לחדר המדרגות באמצע הלילה".

משפחת אזולאי. הגיעה לזכרון יעקב דרך הרשתות החברתיות [צילום: מור וקנין]

נועה מתארת את שגרת החיים באשדוד כגיהינום. צרחות הילדים, הבהלה, שמיעת הפיצוצים בנפילות והעיסוק במחשבה על חוסר המיגון בבית היו עבורה משימה בלתי אפשרית עימה נאלצה להתמודד בכל יום מחדש בשגרת החירום אותה פיתחו ביישובי הדרום.

גם משפחת אזולאי הגיעה לזכרון יעקב דרך הרשתות החברתיות, זה קרה בעקבות יוזמת חברת המועצה אפרת בן אפריים שלקחה על עצמה לסייע ולתווך בין משפחות מהדרום למשפחות בזכרון יעקב. גם במשפחת אזולאי מודים שלא חשבו שימצאו מקום שיקבל זוג עם חמישה ילדים קטנים, אך בן אפרים לא חדלה ממאמציה עד שמצאה לה דירה מרווחות ביישוב בה יוכלו לשהות.

בדרך לצפון מספרת נועה הילדים לא הפסיקו לבכות, הם לא ביקרו בזכרון יעקב מעולם, והעזיבה את הבית המוכר התקבלה באופן קשה. אבל אחרי קבלת הפנים במושבה, החיוך חזר מהר מאוד לפניהם של הילדים." כולם קיבלו אותנו בחום באהבה", מציינת נועה. "לא האמנתי שיש אנשים נפלאים כאלה, היחס החום והאהבה היו לי קצת מוזרים. יש מין סטיגמה כזאת על הישראלים שאמנם אנחנו "עם נחמד", אבל לא באמת נמצאים שם אחד בשביל השני ולא ידעתי למה לצפות. מהרגע שהגענו סידרו לנו דירה, מכל עבר מציעים עזרה החל מראש המועצה אלי אבוטבול ועובדי המועצה שהגיעו ודאגו לפסיכולוגית עבור הילדים. תושבי המקום עוטפים אותנו ולא מפסיקים להביא מאכלים, משחקים לילדים, חטיפים. במועצה המקומית דאגו לנו לכניסות חינם לקאנטרי ולאינספור פעילויות אחרות, לא האמנתי שקיימת סביבה כזאת עם תושבים חמים, מחבקים ועוטפים".

יום אחרי שהגיעו לזכרון יעקב הם נתקלו באזעקה הראשונה כל כך רחוק מהבית. בתחילה חשבה נועה שהיא הוזה."אמרתי לעצמי שזה מהטלוויזיה, גם בעלי חשב שאני הוזה. תוך מספר שניות הבנתי שאני לא מדמיינת ושהאזעקה רודפת אותי". את האזעקה השנייה הם שמעו בקאנטרי ביחד עם ילדיהם, מתוך הרגל הם רצו במיידית לאזור שנראה להם מוגן, כשהם מספרים שכשהביטו לעבר המארחים מזכרון יעקב רובם נראו המומים ועמדו במקומם. "זה השוק שתושבי הדרום כבר מתורגלים להתגבר עליו", היא מספרת.

תגובת הילדים הייתה קשה, התלונות להורים על ההבטחות שבורחים מהאזעקות, נשארו ללא תשובה. בדירה שסידרו להם במושבה ישנו ממ"ד ולמרות שהבית מרווח ובעל מספר קומות, נועה מחייבת את כל בני משפחתה לישון יחדיו בממ"ד. "אני מודה, אני בחרדה, אחד הרקטות נפלה קרוב לבית שלנו, עגלת התינוק שלי רעדה , הריצה לחדר מדרגות, הצרחות של הילדים שלי, אני לא מצליחה לשכוח את זה. אני מודה לאפרת שסידרה לנו את המפלט הזה אחרת הייתי משתגעת".

גם במשפחת אזולאי חושבים על עזיבה. נועה מספרת שלמרות שכל בני משפחתה גרים בדרום, המחשבות על מעבר צפונה ואולי למושבה ההיסטורית קיימות. "אחרי שהבנו שהאנשים שגרים פה הם בעלי לב של זהב, ושראינו את המקום הקסום והיפה הזה, אתה מבין שזה המקום בו אתה רוצה לגדל את הילדים שלך. יש פה אנשים שיהיו שם בשבילך ויעזרו, זה פשוט עולם אחר מאשדוד".

הקיבוץ נדד צפונה

מעט דרומית לזכרון יעקב, שוכן אחד הקיבוצים הגדולים והעשירים בישראל, חברי מעגן מיכאל פתחו גם הם את שערי הקיבוץ ולמעלה מ-20 משפחות מקיבוץ נחל עוז ששוכן בטווח ירי ישיר מהרצועה, הגיעו גם הם צפונה בכדי להתאוורר מעט מאוויר המקלטים הדחוס.

קרוב לשליש מחברי הקיבוץ עזבו להתרעננות, כבר שנים שהם סובלים מירי פצצות מרגמה, רקטות וחיים בחשש מתמיד גם ממנהרות התקיפה של החמאס עקב סמיכות היישוב לגדר הגבול. אך חברי נחל עוז איתנים ברוחם, את זה הם דואגים לציין בפני בכל רגע, הם לא עזבו ולא נטשו את הקיבוץ אלא מבחינתם הם יצאו לחופשה קצרה של מספר ימים.

ילדי נחל עוז במעגן מיכאל. רק שבחים על האירוח [צילום: עדי פרייבך]

עדי פרייבך תושבת הקיבוץ שהגיעה עם חמשת ילדיה למעגן מיכאל מציינת כי תושבי נחל עוז כבר מתורגלים בשגרה הכופה עליהם מידי פעם לעזוב את בתיהם. "עזבנו כבר ביום שלישי שעבר בערב, ארזנו תיק לשבוע. אנחנו כבר ממש מיומנים ולמרות שמדובר בחמישה ילדים הם שותפים לעזרה באריזה ובמעבר". היא מספרת כי תושבי נחל עוז רגילים שכאשר מתחיל מצב חרום, הם יוצאים מחוץ לקיבוץ. "יש לנו צוות צח"י - צוות חירום יישובי, שם מעדכנים על כל עזיבה של משפחה וברגע שהצוות מקבל אינפורמציה ומידע ואז הוא מעביר מידע לגורמים הרלוונטים ומסייע במציאת סידור למשפחות".

על האירוח במעגן מיכאל יש לעדי רק שבחים. "אנשי הקשר ממעגן מיכאל לא מפסיקים לדאוג לפעילויות שוטפות שיעסקו את הילדים בחופשת הקיץ וגם את ההורים". כשקיבלו את החדרים בקיבוץ חיכו להם עוגות ודברים מתוקים, ולמרות כמות המשפחות הגדולה שהגיעה להתארח, במעגן מיכאל היו ערוכים בצורה מושלמת לקליטת התושבים.

תושבי נחל עוז אמנם נהנים מהשקט הזמני והפסטורלי במעגן מיכאל אך ליבם ומחשבותיהם מופנים דרומה אל אלו שנשארו באזורי הקרבות. ענפי הקיבוץ ממשיכים לעבוד כרגיל כאשר עובדי הרפת, המחלבה ושאר הענפים החקלאיים נשארו לעבוד, חלקם עושים כל יום את הדרך הארוכה מנחל עוז למעגן מיכאל, בכדי שיספיקו לעבוד ביום ולחזור ולשהות עם ילדיהם בלילה. "למרות הנתינה האינסופית והנוחות כאן אנחנו כבר מחכים לחזור הביתה", אומרת לנו עדי פרייבך. "זה כואב לראות שמפגיזים לנו את הבית, אבל אם זה מה שצריך בכדי להשיב את השקט, למדנו לקבל גם את זה".

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
התבלין הסודי- עמותת "מועד" פותחת שולחן
השר לבטחון פנים חנך את יחידת השיטור העירוני בפ"ח כרכור
המדור של לימור - שנה טובה?

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }