נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > נפרדים ממיתר
2 ליוני 2008
נפרדים ממיתר
מערכת המגזין, 10/04/2008 - 12:38
תעלומת מותה של מיתר שרף אינה נותנת מנוח: "מיתר הראתה לנו רק צד אחד מהחיים שלה. היה כנראה עוד צד שהיא הסתירה" אומרת חברה "היא סבלה כנראה בתוכה ולא שיתפה אותנו, כמה חבל", "איזה אומץ לעשות דבר כזה…כמה היא הייתה צריכה להיות מיואשת ולא ראינו כלום" "היא בטוח קראה לעזרה אבל לא שמענו" בוכים החברים.
ביום ב’, הגיעו כל חבריה של מיתר לבית הספר "אורט השומרון", שם בוטל הטיול שאמור היה להתקיים באותו יום. בית הספר העמיד חדר לרשות החברים בו יוכלו לדבר, לבכות יחדיו, לשהות ולהתייחד עם זיכרה. במהלך היום הגיעו גם יועצות בית הספר, פסיכולוגיות ועובדות סוציאליות. "קשה לילדים ולצוות לקבל את האירוע, לכל אחד דרך התמודדות אישית וכל דרך לגיטימית. אנו בודקים התמודדות קודמת של הילדים במצבי חרדה וכאב ומנסים לתת לכל אחד את המענה ההולם אותו אישית" אמרו גורמים בבית הספר. פינת כתיבה הוקמה ובה מוזמנים התלמידים לכתבו מכתבי פרידה, שירים או כל דבר אחר העולה על רוחם.
 
מיתר שרף מיתר קרוע
מיתר קרוע
דניאל סלומון
 
כולם הגיעו בשבילך
עומדים בתור למענך
בראשי את מחייכת
במועדון של השכונה
גבה אחת את מרימה
והגיטרה שוב בועטת

תמיד היית הראשונה
לחזור הביתה בריצה
לכי לאט לכי רגוע
תמיד היית הראשונה
לחזור הביתה בריצה
תמיד היית מיתר קרוע
מיתר קרוע

הנה הם באו לכבודך
יקדשו יהי זכרך
מתוק ומר ממש כמו יין
אין מכשפות ואין שדים
אין פיות וגמדים
יש רק אותך צלולה כמו מים

תמיד היית הראשונה
לחזור הביתה בריצה
לכי לאט לכי רגוע
תמיד היית הראשונה
לחזור הביתה בריצה
תמיד היית מיתר קרוע
מיתר קרוע

תמיד היית הראשונה
לחזור הביתה בריצה
לכי לאט לכי רגוע
תמיד היית הראשונה
לחזור הביתה בריצה
תמיד היית מיתר קרוע
מיתר קרוע...

כולם הגיעו בשבילך
עומדים בתור למענך
ובראשי את מחייכת...
בהמשך השבוע התקיים טקס זיכרון בקן הנוער העובד והלומד, בו היתה מיתר פעילה, למעשה התכנסו שם רבים מחבריה כבר ביום ראשון ובמהלך כל השבוע. אופיר שצברג מדריכה בנוער העובד מתארת תחושות שונות בקרב הילדים. עצב ואבל עמוק, הרבה בכי וגם תחושות של זעם ותסכול. "אנחנו בנוער העובד כל כך ביחד כל כך אחד בשביל השני, למה היא לא פנתה? למה היא לא ביטאה את המצוקה? אולי היינו יכולים למנוע את זה".
 
"את נסוגת. התרחקת מהחיים בתוך קושי. אם היית רואה מה שהולך כאן בימים האחרונים היית רואה כל כך הרבה אהבה." אמרה חניכה אחרת "למה היא לא באה אלי, הייתי כאן בשבילה…הייתי מנסה לעזור"
 
אבל תעלומת מותה אינה נותנת מנוח: "מיתר הראתה לנו רק צד אחד מהחיים שלה. היה כנראה עוד צד שהיא הסתירה" אומרת חברה "היא סבלה כנראה בתוכה ולא שיתפה אותנו, כמה חבל", "איזה אומץ לעשות דבר כזה…כמה היא הייתה צריכה להיות מיואשת ולא ראינו כלום" "היא בטוח קראה לעזרה אבל לא שמענו" בוכים החברים.
 
ראש המועצה אלי אבוטבול אמר כי: "המושבה כולה מזועזעת, עצובה וכואבת את לכתה של הנערה מיתר. ראיתי את העצב הרב של חבריה, את ההלם שכל התהליך גורם להם, המאבק המשפטי האם לשרוף את הגופה או לא, היה תהליך שהוסיף מימד נוסף של עצב, זעזוע וטראומה. מטרת המועצה היא אחת - איך לסייע לבני הנוער במשבר הקשה אותו הם חווים, לתת כלים מקצועיים ואחרים על מנת להקל עליהם."
 
גם אל בית משפחת שרף השבוע שבחצרה הוקמה מעין "סוכת אבלים", הגיעו רבים בהמשך, לבית הספר ותנועת הנוער העובד. לדבריהם קיבלו מסר מוקדם יותר שלא להגיע לבית המשפחה, אך אחרי הטקס שנערך בקן הנוער העובד והלומד בו הזמינה אותם לילית שרף, רבים מהם מגיעים, כדי להיות יחד, ולהיפרד.

"אולי לא שמרתי עליה", אומרת לילית שרף אימה של מיתר
 
לילית שרף אימה של מיתר היא דמות יוצאת דופן שקשה להתעלם ממנה, ואולי גם קשה לעכל. אורח חייה ואמונותיה שונות מכל מה שאנו מכירים. גם הדרך שבה היא נפרדת ממיתר שונה. היא מבקשת לשרוף את גופתה של מיתר, כך על פי אמונתה תינתן למיתר מנוחה. למעשה עד אז היא כמעט לא מצליחה להתאבל, כיוון שהיא עסוקה ומועסקת על ידי מאבקים. האבל הפרטי שלה מורכב מטקסים, לפנות בוקר, מצום שהיא צמה ובו היא שותה פעם ביום ואוכלת פעם בשלושה ימים. היא מקיימת טקס פרטי בכל יום לפני השקיעה ובו היא שרה למיתר שיר אבלות בשפת ה"אאורה" הקשורה באמונתה, שיר קינה המשחרר את מיתר לעולמות אחרים.
 
היא אמרה לנו השבוע: "מיתר מתה כמו לוחמת. היא ארגנה את זה בדקדקנות האופיינית שלה. אני לא יודעת למה היא רצתה למות. היא לא התנהגה כמו מישהו שנכנע למצוקות אלא כמו מישהו שהחליט החלטה. אני לא יודעת איך היה לה אומץ. היא פעלה בנחישות הרגילה שלה. אולי במותה היא פותחת משהו שהיה סגור. אולי מותה המיותר לא יהיה לשווא בסופו של דבר, למרות שכך זה נראה. לא יודעת איך נרדמתי, אולי התעלפתי, בשמירה. לא שמרתי עליה כמו שצריך. לא התעוררתי. אבל אני מדברת איתה, אני מרגישה אותה, אני מרגישה איך היא נרגעת לאט לאט. נשמתה רוצה להתעלות.

מיתר שרף | הנוער העובד והלומד | זכרון יעקב
פינה לזכר מיתר שרף בקו הנוער העובד והלומד בזכרון יעקב
הגיגים ושאר דברים
  
מנסה להבין את החיים והחיים מנסים להבין אותי, לפעמים זה לא כל כך קל
 
תמיד היית הזו שעומדת בצד, ששותקת
כתבה: מיתר שרף (פורסם בדצמבר 2007)
  
תמיד חשבת שאת הכי גרועה, תמיד בשיעורי ספורט לא השתתפת, היית הזאת שעומדת בצד של המגרש ומקווה שתבלע אותה האדמה. כשכולם סיפרו איך הם נהנינו אתמול במסיבה את שתקת, לא היית שם וגם אם היית ישבת בצד כמו תמיד, לא חשובה ולא מעזה לנסות. רק בשיעורים היית פותחת את הכל, מדברת ומדברת ומדברת יודעת תמיד הכל עם הציונים הכי טובים לוקחת מבחן מסתכלת ומכניסה לתיק אפילו בלי להתלהב, זה היה כבר רגיל וההורים עומדים בצד ומסתכלים, לא יודעים מה לעשות, אז במקום לעזור מעודדים עוד ועוד ללמוד ולהצליח וגם כשניסו, את לא רצית להקשיב היית אטומה כאילו יש בועה מסביבך.

גם "כשהחברים" פגעו וצחקו עלייך את שתקת מסתתרת מאחורי השתיקה, רצית לענות אבל לא ידעת איך, רצית לצעוק עליהם איך זה שהם כל כך מצליחים ואת לא?! רצית לפגוע בהם פעם אחת! בגלל שהם כל כך מושלמים; אבל שתקת שנים שתקת ולא אמרת ולא הראית לא אהבה, לא עצב, לא שמחה מידי פעם ירדה איזו דמעה אבל את מיהרת וניגבת אותה שלא יראו, שלא יחשבו שאת חלשה ובוכה שלא ידעו שפגעו בך, והם נהנינו מזה היה להם על מי לצחוק ולהוציא את הכעס. 

לאט לאט במהלך השנים הצטבר בך כעס ענק, עצום על כל המגעילים המושלמים האלה שמצליחים בהכל ואת שתקת. רק בבית הוצאת הכל על אמא צרחת וכעסת הייתה מגעילה פי 5 יותר ממה שהיו מגעילים אלייך ולא היה לך איכפת, לא חיפשת סיבה רק הוצאת והוצאת, אבל זה אף פעם לא נגמר, כי הפצע יישאר פתוח לנצח.
 
היום אחרי שנים כשעברת בית ספר לאט לאט למדת לפתוח את עצמך בפני החברים עדיין חשדנית כל פעם ששאולים על עצמך את מדברת על משהוא אחר אף פעם לא על עצמך, מפחדת שידעו מפחדת שיצחקו כמו פעם מרגישה כל פעם שעוד שנייה המגדל היפה הזה שבנית לעצמך יתמוטט מפחדת שהם יעזבו כשיגלו מי את מסתתרת מאחורי הביטחון העצמי המופרז, ההפך הגמור מפעם אבל עם אותו הפחד עם אותה הצלקת שלא תשכחי אף פעם בחיים.    
 
אחרי עוד כמה שנים גילית שהחברים באמת אוהבים, ושגם ההורים לא ידעו מה לעשות. הבנת שהמגדל שבנית הוא מגדל אבן ולא מגדל קש, שלא יפיל אותו שום דבר ושאת הצלקת אולי לא תוכלי לשכוח אבל תוכלי לחיות איתה להשלים עם זה שאת העבר אי אפשר לשנות. למדת לפתוח את החומה שסגרה על הרגשות אולי רק קצת אבל זה גם משהו, למדת מה זה חברות אמיתית, מה זה כשלחברה איכפת, הדמעות עדיין לא יורדות הן עדיין נמצאות שם בלב ולא יוצאות אבל את כבר מנסה לאט לאט לפתוח את עצמך. 
 

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
כל מה שרציתם לדעת על ה’מורינגה’ ולא...
שיתוף פעולה מרגש בין המועצה ועמותת "אקים"
לראשונה: נחשף סקר טבע עירוני זכרון יעקב במפגש תושבים
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור