נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > "במותו ציווה לנו את הגן!"
5 למאי 2008
"במותו ציווה לנו את הגן!"
לירון גורפינקל, 05/05/2008 - 15:23
במושב עין-איילה שבחוף הכרמל מתקיים פרויקט מיוחד במינו: "הסילו-גן" המשמש לא רק כגן ילדים אלא גם מעין יד-זיכרון למייסדו:
ערן גנץ , נולד ביולי 1975, יום ט’ באב.
ערן ז"ל נפטר ביולי 2005, ה’ באב.
בן 30 היה במותו.

סיפור חייו ומותו התמוה של עלם החמד, ערן גנץ, שזור בפרקי המושב עין-איילה שבו נולד, גדל, חי ובו גם נטמן בטרם עת.

דמותו וזכרו ממשיכים לפעום ולחיות בתוך משפחתו, קהילתו, מושבו ואף בתוכם של אנשים רבים - משפחות וילדים רכים שאותו לא הכירו כלל, וזאת בזכות צוואתו המתקיימת מדי יום ביומו בגן "הסילו-גן" בעין איילה.

ערן הוא שהקים את הגן, ולפני מותו הטראגי ביקש מאמו להמשיך לנהל את הגן במקומו. מאז פטירתו היא עושה כבקשתו מדי יום ביומו, באומץ רב ובכוחות בלתי מוסברים מזה 11 חודשים בדיוק.

אני נכנסת לגן בשעת בוקר חמימה של חודש יוני, ומקבלת את פניי בחביבות ובחיוך רחב יהודית, אמו של ערן ז"ל, וכמובן קול צחוקם ושירתם של ילדים קטנטנים ברקע.

הגן כה יפה, נראה למרחוק, מקושט, מצויר ומרווח, הילדים משחקים בחול ובונים ארמונות מבוץ, המטפלות המסורות מקיפות אותם ועוזרות להם. יהודית עורכת לי סיור בגן, ואני כמעט ומקנאה בקטנטנים הללו - איזה שפע, איזה מרווח.

לא ראיתי תמונה של ערן או פינת הנצחה, אך ניתן היה לחוש בו, כאילו הוא ממש כאן, בגן. שמחת החיים וחדוות היצירה ניכרות בכל, רק מישהו שבאמת אהב ילדים יכול היה ליצור משהו חמים ויפהפה כמו הגן הזה.

ערן נולד כבנם הבכור של יצחק ויהודית גנץ, מוותיקי מושב עין איילה. סבו וסבתו של ערן, אליהו ז"ל וחיה גנץ, הגיעו לחיפה מקפריסין ב-1949 עם בנם התינוק, יצחק (אביו של ערן), שהיה בן 3 שבועות. מקץ שנה עברו ההורים הצעירים ובנם הפעוט למושב עין-איילה.

כעבור שנים פגש יצחק את יהודית, תושבת חיפה. השניים נישאו ב-1974, בשלהי מלחמת יום כיפור, ויהודית עברה להתגורר עם בעלה בעין איילה. ערן, כאמור, הוא בנם הבכור, ולימים נולדו ליצחק וליהודית עוד שתי בנות, ענבל (27) ועינת (23).

הילדים למדו בביה"ס היסודי בכרם מהר"ל, ערן למד בתיכון בכפר-גלים והבנות במעגן-מיכאל.
האב יצחק עסק באחזקה והאם יהודית במזכירות ובאדמיניסטרציה. הילדים חוו ילדות מאושרת ושמחה - מגורים בשכנות לסבים, לדודים ולבני הדודים, מול שדות פתוחים, מרחבים ירוקים, ים במערב ומקדם הר הכרמל. דבר לא רמז במאום על האסון העתיד לבוא.

הגיע יום גיוסו של הבן הבכור לצה"ל. ככל נער בן 18, ערן היה נרגש מאוד נוכח גיוסו, הוא היה כה שמח וגאה ללבוש את המדים בצבע זית - מדי צה"ל. לאחר שלושה חודשים בלבד, החל ערן לאבד ממשקלו, אך לא היה זה רזון כיוון ש"אין מה לאכול בצבא". ערן השיל מגופו עשרות קילוגרמים בתקופה קצרה ביותר, והפך מנער בריא, גדול גוף וחזק - לחייל כחוש וחלוש.

שלושה חודשים שהה במתקן אשפוז צבאי, שכב ורזה, ובדיעבד מסתבר שהיו אלה חודשים קריטיים לאבחון המחלה, למיגורה ולהתגברות על נקודת ה"אל חזור". נוכח מצבו המדרדר של ערן, ההורים המבוהלים ניסו להידפק על כל הדלתות האפשריות, דאגו ונחרדו, לילות שלמים הדירו שינה מעיניהם ולא יכלו לעזור - הרי כולנו מכירים את הצבא: הילד חייל והוא רכושו של צה"ל, הרופאים אמנם בדקו, ואף אשפזו את ערן, אך אף אחד לא הצליח לגלות מה הבעיה?!
ערן שוחרר מהצבא.


יהודית גנץ: "אף רופא לא אבחן מדוע ערן מרזה בצורה כה קיצונית ועל כן שיחררו אותו, זה היה "עדיף" מאשר להתעסק עם הבעיה. עם השחרור עבר ערן לבי"ח רמב"ם בחיפה, ושם אבחנו את מחלת "קרוהן", מחלה הפוגעת במעיים. אך זוהי מחלה שבעזרת הטיפול המתאים וההשגחה הרפואית, ניתן לחיות איתה שנים רבות, הרי יש מחלות כרוניות רבות שאנשים חיים איתן חיים ארוכים ומלאים, אך לצערנו לא כך היה".

12 שנים הצליח ערן להחזיק מעמד. לתפקד, לעבוד כמזכיר המושב - תפקיד אותו מילא בהתלהבות וברצון, ובנוסף לערוך טיול ממושך בחו"ל. ערן המשיך לעזור לאנשים, לשמוח ולאהוב.

יהודית ממשיכה: "בשנת 2003 נוצרה הזדמנות עסקית נדירה עבור ערן: הסילו!"

לאלו מאיתנו שאינם חקלאים, הסילו הינו מבנה שמתחתיו בור תחמיץ בעומק 8 מטרים, המגדל בנוי ממספר חלקים ובכל חלק קיימת תערובת אחרת למאכל בעלי החיים.

יהודית מספרת: "במשך מספר שנים לא נעשה שימוש במבנה, ולאחר ההרחבה הוחלט במושב שהסילו הוא מבנה היסטורי. הסילו הושכר לאדם, שהחליט להפכו לגן-ילדים. אותו אדם נעלם, וערן, שכל חייו כה אהב ילדים קטנים, "קפץ" על ההזדמנות והחליט לנהל את הגן בעצמו. ערן שכר את המקום מהמושב, שיפץ שוב, הרחיב, הוסיף ציוד, סגר שטח למשרד והחל לשווק את המקום. אני עמדתי מאחוריו ועזרתי לו בענייני האדמיניסטרציה. בספטמבר 2003 החלה שנת הלימודים ובגן למדו 11 ילדים. ערן שיווק ואני עסקתי בבישול".


ערן אהב את הגן ואת הילדים ועבד בהנאה מרובה כשנתיים ויותר תחת הטיפול התרופתי והמעקב הרפואי, אך המחלה הסתבכה והחמירה.

מסתבר ש"שרשרת" של טעויות אבחוניות וטיפוליות מצד הרופאים המטפלים, היא שהובילה את ערן אל סופו הטראגי.

קשה ליהודית לדבר על ערן, היא אינה בקו הבריאות בעצמה. הדמעות חונקות את גרונה ואנחנו מפסיקות את הראיון. האסון קרה אך לפני פחות משנה - מאוד קשה לי לשמוע ולכתוב, הסיפור מכעיס, מקומם, מתסיס.

ההורים הפקידו את גורל בנם בידיהם של רופאים מהטובים ומהידועים בתחום, אך אלה התגלו כשאננים, משפטים כמו "הכל תחת שליטה" התגלו כהיפך הגמור. יהודית ויצחק נאלצו לקבל את בנם בחזרה כשהוא במצב סופני וכבר אין מה לעשות. לא הועילו התרופות וגם לא הניתוחים, לא נותר דבר שיכול היה להציל את ערן, ולבם של ההורים נשבר לרסיסים, לא היה ביכולתם לעזור לילדם.

ערן נפטר לאחר שנתיים שבהן היה בעליו של גן הילדים בעין איילה.

עוד בחייו הלך הגן והתמלא בילדים, בצחוקים, בשירים, בחיוכים ובעולמם של ילדים. גם ילדי היישובים השכנים הגיעו לגן: דור, צרופה, כרם מהר"ל ועופר.

ועד המושב של עין איילה אף שכנע את המועצה האזורית להעביר את גן המועצה לעין איילה וכיום הוא שוכן בסמוך ל"סילו-גן". אי לכך נפתח בסילו-גן גם צהרון, והיום קיימות בגן שתי קבוצות מלאות של פעוטונים, תינוקיה, צהרון ובקיץ תיפתח בגן קייטנה.

ממש לפני מותו, ביקש ערן מאמו להמשיך ולהחזיק בגן, הוא אף ביקש מאחותו הקטנה עינת שתעבוד בגן וכך גם ממירב, אשת בן דודו האהוב, גיא גז.

וכך, מאז הלך ערן לעולמו, נותרו בגן בנות המשפחה.

יהודית: "ערן היה יחיד ומיוחד, הוא לא ידע לומר "לא" - עזר לכולם, היה בחור חייכן, חביב וחברותי. להלוויה הגיעו כ-1000 אנשים, היו לו חברים בכל רחבי הארץ, הוא הכיר את כולם וכולם הכירו והעריכו אותו. עוד בחייו תמיד היה במרכז העניינים, וכל כך אהב ילדים. אני מצליחה לקום בבוקר כיוון שערן ביקש שאטפל בגן - אי אפשר לבכות כל היום, חייבים לקיים את הצוואה! הגן קיים וימשיך לפעול, כי כאן ערן היה, הגן היה שלו, זוהי מהותו. גם שמו של הגן ישאר, "הסילו-גן". השם מעיד על העבר של הגן ועל העתיד הטמון בו בזכות הילדים שיגדלו ויפרחו. הם העתיד והם ממשיכי דרכו של ערן".

ריחות נעימים מגיעים לאפי, ארוחת הצהרים עוד רגע קט ותהיה מוכנה. ריח הבצל המטוגן, הקציצות המהבילות... עוד מעט והילדים יעזבו את החצר הנרחבת והמטופחת, הצוות המסור והאהוב ירחץ אותם והם יאכלו וינומו את שנת הצהרים. יהודית מסתובבת ובודקת האם הכל כשורה, הילדים ממלאים את לבה שמחה ונותנים לה כוח להמשיך. לידה תומכות ועוזרות הבת עינת גנץ ומירב גז.

את יהודית ממלאים עכשיו רגשות אחרים, רגשות של אהבה ונתינה לילדי הגן. הם ילדי העתיד, בהם טמונים רגשות של תקווה, עשייה ונתינה אינסופית. כמה אנרגיות...

ערן, באם אתה אי שם, שתדע, צוואתך מולאה, הגן שוקק חיים, כפי שהיית אתה בחייך.
יהי זכרו ברוך.






תמונות:

ליד הכותרת- תמונה של ערן בפרופיל עם החולצה האדומה.
בהתחלה- תמונות ילדות עם בני הדודים והאופניים, קראטה ותמונת בר מצווה.
אחר כך תמונות לפני המחלה (שהוא שמנמן).
גיוס- תמונה עם המדים.
בהסבר על הסילו גן- תמונה של הסילו.
בסוף- תמונה עם בן הדוד בספרד.
והתמונה מבית הכנסת עם הסבר: לפני מותו זכה ערן להכניס את ספר התורה לבית הכנסת, הכתר על הספר הוא לזכר סבו אליהו גנץ ז"ל.
תמונה עכשווית של הגן: תמונה של הילדים משחקים בחול.
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
התבלין הסודי- עמותת "מועד" פותחת שולחן
השר לבטחון פנים חנך את יחידת השיטור העירוני בפ"ח כרכור
המדור של לימור - שנה טובה?

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }