נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > דם, יזע, דמעות ואמנות
5 למאי 2008
דם, יזע, דמעות ואמנות
אוריאל בן חיים, 05/05/2008 - 15:48
בסוף שנות ה-70 היה יעקב (קוקי) פפיני, יליד פ"ח, איש עסקים מצליח - בעלים של שתי מסעדות / פאבים, איש ששמו הלך לפניו - גם בזכות הלהיט שהתגלגל באותם ימים ברדיו שהלך ככה: "לא רוצה לרדת מבין הענפים, הרוח מיללת והכלבים נובחים...".
הוא היה הראשון באזורנו שהביא הופעות של מוסיקה, וכל האמנים הגדולים והגדולים פחות התארחו אצלו. בעקבות הצלחת השיר הזה ושירים נוספים שהקליט, החליט יעקב לעזוב את הכל וללכת בעקבות אהבתו האמיתית - המוסיקה. הוא רצה לנסות את מזלו בעיר הגדולה - "לממש את ההבטחה, לפרוע את השטר", כמו שהוא אומר, "הכל נראה מבטיח - קיבלתי פיטבקים טובים בסביבה הקרובה, ואנשים שהתעסקו בתחום חיזרו אחרי".

בכל זאת - היית מסודר, היה לך עסק, אז למה עזבת? לא היית יכול לנסות את מזלך במקביל?
"תראה, לא אהבתי את העולם הזה. היתה הרבה אלימות, אנשים מתו, אפילו אני עצמי נדקרתי ליד פאבים. גיליתי שכל הכבוד שאני מקבל הוא רק בגלל הכסף, ושאלתי את עצמי איפה אני בתמונה. הכל נראה לי כמו שקר, הרגשתי שעולם המוסיקה והאמנות זה עולם טהור יותר. אז עוד הייתי תמים, אבל אח"כ הבנתי שהכל אותו חארטה - "שמור לי ואשמור לך", מונופולים ואינטריגות כמו בכל תחום".

ב-82’ הקליט יעקב כמה שירים עם מיקי גבריאלוב. אחד מהם היה להיט וקראו לו "מי יתן והכל יהיה בסדר", אך למרות ההצלחה היחסית, החוזה והתקליט המיוחל עדיין לא הגיעו. "בסוף החתימה אותי חברה שנקראה "תיאטרון הסביבה", אך אחרי שנה שהייתי חתום אצלם הם פשטו את הרגל והתקליט נגנז שוב. בשנים האלה שבהן הייתי בת"א, חרשתי הרבה פאבים ומועדונים, ניסיתי את מזלי גם בחברות הגדולות, אך ההצלחה הגדולה לא הגיעה. בסוף נמאס לי לשלם מאות דולרים בשביל איזו דירת גג מוזנחת בשנקין, והחלטתי לחזור הביתה לפ"ח".

בחצר האחורית של בית הוריו, היכן שהיה המחסן, בנה יעקב את ביתו. הוא התחתן, הוליד את שני ילדיו, התגרש, ובמשך השנים עבד לפרנסתו כשכיר בכל מיני עבודות. בין המקצועות הרבים הוא היה מסגר, סאונדמן, איש תחזוקה ומה לא. לפני כ-7 שנים פתח שוב את הפאב, הפעם בקיבוץ "משמרות". שם אירח אמנים רבים והיווה מקום מפגש לאמני האזור, אך למרות התקופה הטובה שהייתה לו ולאמנים, נסגר המקום עד מהרה. "מכל מקום", הוא אומר, "לפחות זכיתי להכיר אמן אמיתי".

חוסר ההצלחה והפרסום רק עושים את הסיפור שלו גדול יותר. כנגד טריקות הדלת שחווה בחייו, החזיר יעקב נקמה באמצעות היצירה - כתיבת שירים ומסגרות אמנותית. בשנים האחרונות אף שלח ידו בציור ובכתיבה עיתונאית (במקומונים באזור וכעיתוני אינטרנט). בכל אחד מהתחומים הללו הוא מפתיע ,מקורי, סרקסטי במידה, מלא הומור, כאב וכמובן אהבה.

במשך שנות היכרותנו התוודעתי לאדם משכיל ורחב אופקים שיש לו הרבה מה לומר, אך נראה שראיון עיתונאי בזמן אמת לא מצליח לגלות אותו. יש אנשים שכשרונם הגדול ביחסי ציבור מחפה על דלות האושר הפנימי שלהם והם נקראים "מצליחנים", ואילו אצל יעקב זה בדיוק להיפך. מדובר באדם עדין (למרות חזותו ועברו) ונחבא אל הכלים שצריך להתאמץ מעט בשביל לגלות אותו. לעומת זאת כל אותם רעיונות, כולל ביקורת חברתית נוקבת, באים לידי ביטוי ביצירתו באופן מושלם, והדיבור עליהם רק מקלקל, למשל (מתוך הדיסק על נהרות בבל):
סבורים שהוא קיים מאז ומעולם,
שהשטן המציא אותו למשול בבני אדם,
אומרים הוא מתגורר בקבר פרעונים,
מלא זהב, יהלומים, כסף תכשיטים.
את הנחלים מילא במימי שפכים,
מצית שדות ויערות, דורך על הפרחים,
מבטיח הבטחות, עובד על ילדים,
מוכר להם בזול נשק וסמים.
הוא איש נורא רשע והוא חי במדינה,
הוא רע, רע, רע והוא אינו נראה.
אומרים שהוא אני, אומרים שהוא אתה,
ויש כאלה שיאמרו שזו סתם אגדה.

או שיר הצפרדעים (מתוך הדיסק על נהרות בבל):

צפרדעים, כִּנסו אל הביצה, סִתמו את הפיות
ולהפסיק קווה קווה.
הוציאו מחברות, ספרים ועפרונות,
בואו קנו קצת דעת מצפרדעים זקנות....
דבר ראשון מולדת, היא לנו הובטחה
עוד בימים שהצפרדע רק ראשן הייתה...
קווה קווה קווה, הנמצא תקווה?
להטיל ביצים ללא שום הגבלה...
לחנך ראשן לחירות ואור,
על ברכי הדמוקרטיה שמעל הכל
והקרפדים, איתם יש מלחמה,
הם טוענים ששלהם היא הביצה,
שהצפרדעים כבשו אותה מקרפדים,
שברחו, חיפשו מסתור מפני הצרפתים
דבר שני הוא חוק, לימודי הספורט,
חובה ללמוד לצוף ולנתר כדי לשרוד,
הכי חשוב - זמרה, שירה במקהלה,
געגעו יחדיו את המנון הביצה....
קווה קווה קווה ...
בשעת חינוך לומדים דרך ארץ וכללים,
איך לדבר יחדיו ולהיות מנומסים,
ובשיעור תזונה נלמד דבר חשוב
איך לחרוץ לשון לכל חרק, יתוש וזבוב...
תורה שבעל פה עברה מפה לפה,
כל צפרדע מנומסת לנסיך תהיה
ובתנ"ך לומדים שמלך המשיח יוציא אותנו מהבוץ,
כך אלהים הבטיח...
קווה קווה קווה....

לפני כ-5 שנים, במסגרת קורס "סאונד" של משרד העבודה שבו השתתף, אסף סביבו יעקב כמה צעירים מוסיקאים שהשתתפו גם הם בקורס ורתם אותם לפרויקט של הקלטת הדיסק הראשון שלו. "ההרכב פעל כ-4 שנים והיה מדובר בעבודה על השירים וגם הופעות. בסופו של דבר השלמנו את הדיסק ששמו "על נהרות בבל", והסגנון נע בין רוק בלדות ואתני / עממי".

הקלטת את הדיסק באולפן של אריאל זילבר שגם אתו שיתפת פעולה בעבר. מה טיב הקשר ביניכם?
"אריאל הוא חבר, אני מעריך אותו גם כאדם וגם כמוסיקאי. הפעם הראשונה שנפגשנו היתה כשהופעתי בקיסריה, איפה שהיום קיט ושיט. הופעתי לבד, רק אני והגיטרה, היו שם איזה 400 איש (לא כמו היום - פעם אנשים היו יוצאים). אריאל היה שם, הוא התלהב משיר אחד ואחרי ההופעה דיברנו, השמעתי לו קצת שירים ומאז אנחנו בקשר. אריאל מאוד עזר לי עם התקליט, והוא גם ניגן בחצוצרה. בערך בשנת 87’ או 89’ הוא הופיע עם שיר שלי בפסטיגל. השיר נקרא "אצלנו בקיבוץ", וזה השיר היחיד שלי, מאלו שהשמיעו, ששרד. עד היום משמיעים אותו פה ושם, ואת זה אני רואה לפי התמלוגים מאקו"מ".

יעקב נאמן לדרכו. הוא מדפיס את העותקים באופן עצמאי באולפן הפרטי שלו אצלו בבית: "שלחתי סינגלים לכל תחנות הרדיו. השמיעו אותו בתחנות הרדיו האזוריות בטבריה ובדרום, וברדיו "קול חי" הדתי אהבו את השיר "על נהרות בבל". השיר היה מושמע שם די הרבה, אבל ל"מיין סטרים" הוא לא נכנס".

אולי תמכור אותו באופן עצמאי?
"כן, זה רעיון לא רע. חשבתי על זה וזה מה שקורה בסופו של דבר. מי שרוצה יכול להתקשר לסוכן שלי, שזה אני כמובן".

מתי התחלת עם הציורים?
"לפני כמה שנים, כשעבדתי תקופה כשומר. בהתחלה עבדתי עם פחם שלא כל-כך "ציית" לי (יעקב רושם בעיקר עם פחם), אבל פתאום זה "השתחרר" - יותר קל ליצור ציור משיר. בציור זה רק אתה והנייר - לא צריך אולפנים, לא צריך נגנים, ציוד וכאב ראש של אנשים".

יצירותיו מעטרות את קירות ביתו, כמו גם הגיטרה הנשענת על הספה, מוכנה ומזמינה ניגון. לפני כמה שנים יעקב גם כתב והלחין את ההמנון של בית הספר "מרחבים" שבו לומדים ילדיו, כמו גם שיר שהלחין ליום הזיכרון האחרון לפי מילותיו של חייל פ"ח שנפל בקרב. הוא ביצע את השיר בטקס לזכרו. לא הייתי באותו טקס, אבל שמעתי את השיר בזמן שיעקב עבד עליו, וכשאני מנסה לדמיין את המשפחה של אותו חייל שומעת את השיר של בנם, גם אני מתרגש.

בדרכי הביתה חשבתי שההצלחה והפרסום, אפילו שאולי אלה מדומים, הם אינם מתקרבים לסיפוק ולהצלחה שביצירה.

תודה ליעקב, ושההצלחה תאיר לך פנים.





אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
התבלין הסודי- עמותת "מועד" פותחת שולחן
השר לבטחון פנים חנך את יחידת השיטור העירוני בפ"ח כרכור
המדור של לימור - שנה טובה?

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }