נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > "דיאלוג מיכאל"
4 לאוקטובר 2007
"דיאלוג מיכאל"
סמדר בן אריה, 04/10/2007 -
"חינוך מתחיל בעתיד מבוסס על העבר ומעוצב בהווה" - זו המורשת שהנחיל מיכאל בלוך למשפחתו. כדי להנציח את זכרו הקימה המשפחה קרן השואפת לקיים דיאלוג בין בני נוער ישראלים וגרמנים. סמדר בן אריה יצאה למסע משפחתי, אישי, אל הפרידה מאביה ואל מחוזות הזיכרון, מתוך תקווה לעתיד טוב יותר.
המפתח
 
"איפה המפתח של בית העלמין היהודי בברייזאך?" זה היה נוסח הודעת ה-SMS שהתקבלה בטלפון הנייד שלי, בזמן ארוחת ליל שישי, עם משפחתי בבנימינה. באותו יום שבתי מגרמניה, ממסע שטרם הסתיים. מסע בני נוער ישראלי ומפגש עם בני נוער מגרמניה, שארגנו להנצחת אבי, תחת השם "דיאלוג מיכאל".
את מסענו, התחלנו בבית העלמין היהודי בעיירה ברייזאך בגרמניה. רחוב היהודים, המוביל לבית הכנסת הריק מתושביו המקוריים וכל שנותר הוא בית קברות ישן ובו מצבות שחוללו העומדות בזויות משונות ורק האותיות החרוטות עליהן בעברית מעידות על מי שאמורות היו להנציח - יהודים מהמאה ה- 19 ואילך. רבים מהם הם בני משפחת גאייסמר, משפחת אימו של אבי.
עמוק בכיס מעילי, אשר בבנימינה, מצאתי את המפתח לבית העלמין שבגרמניה. למרות שחזרתי לפני תום המסע, אל המציאות הישראלית ואל המשפחה, השארתי אצלי מבלי דעת, את המפתח. לא רציתי להיפרד. בעיקר לא רציתי להיפרד מאבא.
 
אבא
 
במשך כל השבוע האחרון לחייו לא משנו ממיטתו אבל אני הייתי עימו בלילה האחרון ולא עזבתי את ידו עד לנשימתו האחרונה, וגם אז לא ממש רציתי להרפות. לפני שנתיים חיי, וחיי משפחתי השתנו לחלוטין. אבי, מיכאל בלוך, נפטר ממחלת הסרטן ממנה סבל במשך 15 שנה. אמנם ידענו שמהמחלה לא מחלימים אבל האופטימיות האין סופית שלו והעשייה שלא פסקה לרגע העניקה לכולנו את הכוחות להמשיך הלאה ואת התחושה שהיום המר עוד רחוק. היום בו הבנתי שהסוף קרב ובכל זאת מיאנתי להאמין היה אחד הימים הנוראים בחיי. טובי הרופאים ואנשי הצוות פקדו אותו יומם וליל. למרות מאמציהם ותפילותינו כי המצב ישוב לקדמותו כולנו ידענו כי הסוף הגיע. התכנסנו כל בני המשפחה בית ההורים כולל נכדים ולא משנו ממיטתו ולו לרגע עד לנשימתו האחרונה.
ביום קבורתו כאשר ראיתי איזו לוויה ענקית היתה לו ובמהלך השבעה כשראיתי את זרם האנשים אשר פקדו את הבית הבנתי כי אבי היה יותר מאשר רק בעל נפלא לאימי, האבא הטוב ביותר שיש לאחיי ולי וסבא מהאגדות לשמונת נכדיו. הוא היה דמות נערצת על כולם. אל כולם הוא התייחס כאל שווים, לכולם הושיט יד ואצל כולם הוא השאיר חותם. אבא ראה תמיד את חצי הכוס המלאה, תמיד ראה את החיובי בכל דבר ולמחלתו התייחס כאל שק שהוא נושא על הגב אבל שאינו מונע ואינו עוצר אותו מעיסוקיו.
כאשר פרש לפנסיה מוקדמת, שאלתי אותי "אבא מה תעשה עכשיו הרי אתה לא יודע מנוח?" הוא השיב כי עכשיו סוף סוף יוכל לממש חלומות, להתנדב ולהקדיש לפרויקטים שונים, את הזמן הראוי להם. ואכן כך היה, הוא היה עסוק אף יותר.
אחד המקומות בהם התנדב ותרם רבות היה בית לוחמי הגטאות. אבא נולד בשנת 1938 בגרמניה בתקופה בה הנאצים כבר היו בשלטון וברח יחד עם הוריו ואחיותיו דרך שוויץ לישראל. הוא חלם כל השנים ליצור קשרים וגשרים בין שתי המדינות. החזון והעשייה למען חידוש הקשרים וחיזוקם היו טבע בביתו. הוריו עסקו בכך כל השנים. ואבא עשה כן במסגרת עבודתו על ידי יצירת קשרים עסקיים, באמצעות מפגשים ואירוח נציגים של משלחות שביקרו בנהריה, באמצעות ביקורי גומלין ובכל דרך. בשנים האחרונות בהיותו חבר בדירקטוריון של בית לוחמי הגטאות ניסה יחד עם אנשי המוזיאון לפתח פרוייקט חינוכי אשר ייצור קשר בין נערים ונערות מגרמניה ומישראל שהם דור שלישי ורביעי לשואה.
 
"דיאלוג מיכאל"
 
לאחר מותו, החלטנו כולנו להנציח את אבא. לכולנו היה ברור כי הדרך היחידה היא פרויקט של עשייה. היה ברור שעלינו להמשיך ולפתח את הפרוייקט החינוכי שהוא ניסה ליצור. כל בני המשפחה וחברים קרובים התגייסו ויחד גיבשנו רעיון ראשוני אשר הצגנו בפני הנהלת מוזיאון לוחמי הגטאות. התקבלנו בזרועות פתוחות. משפחתי חברה יחד עם "בית לוחמי הגטאות" וארגון "אות הכפרה" מישראל ו"הבית הכחול" מברייזאך שגרמניה על מנת להנציח את זכרו של אבא בפרויקט חינוכי הנקרא "דיאלוג מיכאל" שמטרותיו הן הידברות וקשר בין בני נוער, אזרחי העתיד למען אחריות חברתית בעולם שטוב יותר לחיות בו.
 
 
"גן העדן האבוד"
 
התחנה הראשונה שלנו בפיתוח פרויקט "דיאלוג מיכאל" היתה לתרגם ספר שכתב סבי, על יהודי דרום מערב גרמניה עד לשנת 1939 ונקרא "גן העדן האבוד". סבי וסבתי ברחו מגרמניה דרך שוויץ, לאחר ליל הבדולח, לאחר שסבי חטף מכות שכמעט וסיימו את חייו. אחרי כמעט שלושים שנה בארץ בשבי ציון ובנהרייה, החליטו סבי וסבתי לחזור לגרמניה ולעיר הולדתם. סבי ביקש לחקור מה עלה בגורלם של יהודי האזור ולהתחיל בדיאלוג אשר יאפשר את חידוש הקשרים בין נוצרים ליהודים. זה היה פועלו עד לשנת 1994 בה נפטר בגיל 97. אבי הבטיח לכולנו, כי תרגום הספר, יהיה אחד הדברים שהוא יעשה ברגע שיצא לפנסיה. הוא לא הספיק לעשות כן, ואנחנו התחלנו מאותו מקום. תרגום הספר היה מוכן ביום השנה הראשון לפטירתו. ההכנסות ממכירת הספר ותרומות נוספות שקבלנו העניקו לנו את הבסיס להוצאת הפרוייקט לדרך.
 
במקביל, וגם בהמשך העלנו רעיונות נוספים נפגשנו עם אנשי מקצוע, כמו פרופ’ דן בראון מאוניברסיטת באר שבע, גייסנו תרומות מקרנות ייעודיות ויצרנו קשרים עם ה"בית הכחול" בגרמניה. מטרתנו היא כי "דיאלוג מיכאל" יאפשר מפגשים בין מורים ותלמידים מגרמניה וישראל אשר יראינו דמויות מפתח מישראל וגרמניה, יעקבו אחר קורותיה של יהדות גרמניה, גורלה בתקופת השואה ושיקום שרידיה. והעיקר יקיימו ביניהם דיאלוג מתמשך ויעלו שאלות בדבר זהותם כצאצאיהם של גרמנים ויהודים - דור המלחמה ההיא.
אבא גדל, התחנך וחי בנהריה ועל כן רצוננו היה שתלמידים מבית הספר בנהריה, ייקחו חלק בפיילוט של הפרוייקט. בסופו של דבר הקבוצה הנבחרת הורכבה מתלמידים מנהריה, הקריות, נציגות מבית ספר הדמוקרטי קשת, זכרון יעקב ותלמידים מירושלים. הבחירה מייצגת את מקום מגוריי כל בני המשפחה.
בינואר 2007, יצאנו לדרך. כמעט שנתיים לפטירתו של אבא, ואנו מתחילים במסע. תניה רונן, מבית לוחמי הגטאות, ילדי משלחת בני נוער, אחיי צפריר ואיל ואני יוצאים למסע בעקבות המשפחה.
 
 
"הבית הכחול"
 
נחתנו בגרמניה ונסענו לברייזאך. עיירה שהתגלגלנו אליה בדרך מקרה, תוך התחקיר המוקדם. בה זכינו לפגוש, שתי נשים גרמניות נוצריות אמיצות ביותר אשר החליטו להחזיר לעיירה, את תושביה היהודים לפחות באמצעות זיכרון - באמצעות "הבית הכחול".
יהודים רבים חיו באותה עיירה על גבול צרפת ובשנת 1941 כולם הוגלו למחנה גורס תוך שעה מרגע התחלת הגירוש. כאשר משוטטים ברחוב היהודי בברייזאך ניתן לראות, על משקופי הדלתות זכר לכך כי היו שם בעבר מזוזות, במקום שעמד בית הכנסת עומדת היום אנדרטה.
 
 
 
 
במהלך היום, עבדנו בקבוצות מעורבות ובערב התפצלנו לשתי קבוצות ישראלית וגרמנית, כדי לאפשר לכל קבוצה לשוחח ללא מגבלת שפה. תוך כדי השיטוט מתעוררות שאלות רבות אצל הילדים, בעיקר הישראלים. האם מותר להעלות את נושא השואה? האם ניתן לשאול את הילדים הגרמנים מה עשו הוריהם והורי הוריהם בתקופת המלחמה?
 
אחת מן הדמויות העומדות מאחורי "הבית הכחול" היא כריסטיאנה. את סיפורה האישי היא מהססת תחילה לספר, אך בסופו של דבר מתרצה, היא עומדת בפני הקבוצה מספרת בגרמנית ואנחנו מתרגמים לילדים בעברית. כילדה, שיחקה בבית הוריה בספלים ותחתיות, אשר לא נראו בדיוק כמשחק ילדים. משהו אמר לה לשמור עליהם. עד אז לא ידעה דבר. בהיותה בת 12 נחשפה בפעם הראשונה לסיפור שואת יהודי גרמניה, עת ביקרה עם כיתתה בתערוכת צילומים. בבית לא דיברו על כך מעולם. משהו החזיר אותה אל הספלים אחרי אותה תערוכה, היא זיהתה את סימן ה"מגן דוד" מצויר בתחתיתם. חושיה לא הטעו אותה והיא מתחילה לחקור בקרב משפחתה. רק דודה אחת מסכימה לשתף עימה פעולה, ומספרת כי במשפחתה היה נאצי אחד, אשר היה אהוב ליבה של אימה. למרות שמשפחתה רק רוצה לשכוח ולעבור הלאה, היא ממשיכה לחקור על יהודי ברייזאך, ואת תולדות המשפחה, להתמודד עם קרובים על חלקם בפשעים הנאצים ובעצם למאבק מתמיד עם הסביבה. כריסטיאנה מסיימת את סיפורה בכך שהיא אומרת שאולי היא אבדה חלק גדול ממשפחתה אך היום היא מרגישה שהיא כבר לא צריכה לחיות בשקר. היום היא מאמינה שחשיפת האמת היא הדרך היחידה להגיע לעתיד של יצירה בניה והרמוניה עם הסביבה. כך יזמה את הקמתו של "הבית הכחול".
 
הסיפור של כריסטיאנה שבר את הקרח לחלוטין והילדים משני הצדדים מבינים כי רצוי וניתן לשאול האחד את השני על הקורות בתקופת המלחמה ההיא. חלקם אומרים שאינם יודעים וזה לגיטימי, חלקם מספרים את המעט שהם יודעים ומבטיחים לשאול את משפחותיהם כשישובו הביתה. זה פשוט מדהים לגלות כמה מעט יודעים ילדי המשלחת מגרמניה.
 
 
שלג
 
הבוקר נפתח בהצגת מפת העולם עליה סימנו התלמידים את מקור משפחותיהם וסיפורים קצרים אודות משפחותיהם. אנו מגלים יחד, כי המשפחות של הישראלים נדדו רבות והגיעו ממספר רב ומגוון של מדינות.
המשפחות הגרמניות רובן מגרמניה ובודדים הגיעו ממדינות אחרות כמו רוסיה ואוקראינה. אחד התלמידים סיפר כי סבו נלחם בסטלינגרד, אחרת סיפרה כי המשפחה הגיע מרוסיה וילד נוסף סיפר כי משפחתו חיתה בחיפה עד לשנת 1947-8 משם ברחו לביירות, ובשנת 1991 היגרו לגרמניה ומאז הם אזרחי המקום. הסיפור מרתק את הילדים. אנו קושרים שוב הכל לפרויקט, עם המסר כי העתיד, מבוסס על העבר, תולדות משפחתנו, קשורות בהווה שלנו, ולכן גם בעתיד שלנו.
 
בלילה מתחיל שלג שמתברר כי הוא השלג הראשון של העונה וכל הילדים יוצאים לשחק - מלחמות שלג, שוכבים על השלג ומתגלגלים עד שכולם רטובים אך מאושרים. בבוקר אנו אמורים לנסוע ברכבת לעיירה קרובה בה לומדים תלמידי המשלחת הגרמנית ולשמוע על פרוייקט שהם ערכו בסדנת ההיסטוריה שלהם. אולם השלג הכבד שירד מנע מהרכבת להגיע עד לתחנה. בעומדנו על הרציף ושלג כבד יורד, אחת הבנות אומרת לי, "לא ייתכן שבקור כזה עמדו היהודים על הרציף ללא מעילים, כפפות וצעיפים ושרדו את זה". בעקבות השלג הכבד נאלצנו לנסוע באוטובוס מאסף שעצר בכל העיירות שבדרך, הגענו לבית הספר בפרייבורג - Lessing Real Schule באיחור אך בכל זאת שמענו מפי התלמידים אודות בית הספר המנדטורי ליהודים. מתברר כי באותו הבניין בדיוק בו הם לומדים כיום, התקיים בין השנים 1936-1940 בית הספר ליהודים אשר הוצאו מבתי הספר שלהם וחויבו ללמוד שם. הילדים חקרו והגיעו למרבית השמות של הילדים והמורים אשר היו חלק מבית הספר והנציחו אותם. על קיר בית הספר מוצבים היום לוחות הנצחה וזיכרון לבית הספר המנדטורי ליהודים.
 
המסע המשיך דרך היער השחור שהיה מכוסה כולו לבן, מהשלג הכבד שירד. את ההפסקה הם עשו בקרחת יער בה הם התגוששו בשלג, החליקו עליו עם שקיות וכל מה שמצאו והעיקר נהנו. לאחר נסיעה ארוכה ומשחק בשלג הם הגיעו לאזור שהוא מבחינתי בית נוסף. תקופות ארוכות בילדותי בילינו שם אצל הסבא והסבתא. בחצי הזה של המסע פגשו הילדים דמויות חשובות אשר הכירו את המשפחה כולה, וידעו לספר על סבי וסבתי ועל חוות הכשרת בני נוער לפני המלחמה ועד הירקות האורגנים שגידלו. הנאצים רצו רק את הירקות שלהם. הם ידעו לספר על המחקרים שסבי ערך וההרצאות שהוא נתן בנושא יהודי האזור וגורלם, ועל חיזוק הקשרים שסבי וסבתי עמלו עליהם למען יצירת קשרים מחודשים בין יהודים ונוצרים. וגם על אבי שעשה כל שביכולתו לשמר ולחזק את הקשרים. הילדים נסעו בעקבות המשפחה ומפרייבורג הגיעו לואנגן שעל גדות נהר הריין שם נפגשו עם דר’ וולף בנו של היהודי האחרון שברח מואנגן בשנת 1938 והכיר את משפחת בלוך כאשר התגוררו בכפר.
 
קונסטנץ
 
בתום הסיור בעיירה והמפגש עם דר’ וולף הם יצאו לכיוון קונסטנץ, עיר הולדתם של סבי, סבתי ואבי ועוד רבים מבני המשפחה, השוכנת ליד אגם "הבודנזה" - אגם קונסטנץ שעל גבול שוויץ.
היום החדש בעיירה הציורית קונסטנץ נפתח במפגש מרגש עם וולפגנג הודל במגדל עתיק הצופה על האגם שם סיפר לכולנו על מפגשו האישי עם דר’ אריך בלוך - הוא סבי, שידע לספר את תולדות הקהילה ולאפשר לשומעיו לחוות את הסיפורים כאילו היו שם בעצמם. והשפיע עליו רבות כנער שפגש אותו בבית הוריו בקונסטנץ.
וולפגנג סיפר את סיפורו כשהוא מתובל בהרבה הומור וברגישות. הוא סיפר על שני ילדיו המאומצים אשר הגיעו לגרמניה כפליטים ממלחמת אירן-עירק, שניהם ממוצא יהודי באירן ושם משפחתם באירן הוא חכים. בהמשך היום נפגשו עם ראש עיריית קונסטנץ אשר בדבריו ציין כי סבי היה דמות חשובה מאד בקהילה, וכי חזרתו לאחר 30 שנות היעדרות בשנת 1968 מסמנת פרק חדש בתולדות יחסי העיר עם תרבויות אחרות. הסיור בעיר עבר ברחוב הרכבת, הוא הרחוב היהודי של המאה ה- 19, האנדרטה לזכר יהודי קונסטנץ שגורשו ונספו במלחמת העולם השניה וחנותו של מר מנדל שהיתה החנות היהודית הראשונה שנפגעה על ידי ה-S.S. היום הקסום הזה, כשהכל מסביב לבן, קיבל משמעות מיוחדת כאשר המשלחת התכנסה באכסניה לקבלת שבת מרגשת ביותר. השולחנות היו מכוסים במפות לבנות, וערוכים בכלי חרסינה לבנה, בראש השולחן פמוטי כסף, וולפגנג הביא כוס לקידוש אשר נחרטה ע"י צורף בשוק של בירת אירן-טהרן והובאה כמתנה על ידי בניו.   
 
חלקו של המסע בגרמניה, הסתיים בטקס לציון יום השנה לשחרור אושוויץ בתאריך 27.01.07. הטקס התקיים בבית החולים הפסיכיאטרי ברייכנאו אשר הוקם בשנת 1919. לאחר מלחמת העולם הראשונה שהו בו כ- 1000 חוסים ועם העלייה של השלטון הנאצי הפך לכלי במערך מבצע המתות החסד. עד לשנת 1942 נרצחו במקום 508 חוסים והשאר הועברו למוסד דומה באמדינגן ושם נרצחו. בית החולים נסגר בשנת 1945 ונפתח מחדש ב-1950. היום שוהים בו 500 חוסים, חלקם אנשים השוהים בו כקרבנות המשטר הנאצי. באמצע שנות השמונים הוקמה במקום אנדרטה לזכר הקורבנות. כחלק מהטקס התקיימה הרצאה על "מבצע המתות החסד" ו"המדיניות החברתית החדשה". קשה היה להבין את העובדות ועוד יותר קשה להשלים עימן.
 
 
"חינוך מתחיל בעתיד מבוסס על העבר ומעוצב בהווה"
 
 
 
החלק הראשון של המסע בגרמניה הסתיים כשהוא עמוס וגדוש חוויות והתרשמויות, קשרים חברתיים חדשים בין בני נוער ומבוגרים אך גם אם לא מעט שאלות. במהלך החודשים האחרונים הילדים התכתבו באמצעות האינטרנט בפורום סגור של הפרויקט, סיפרו את סיפור משפחותיהם ועיבדו את החוויה. חלק מן הדיונים שהתקיימו בפורום העלו שאלות "לאילו אהבות ולאילו ספקות אנו מצפים בסוף הפרויקט? עם אילו אהבות וספקות אנו מסיימים את השבוע בגרמניה? מה תהיה משמעות הזכרון של קורבנות השואה בעוד 20 שנה? ומה תהיה המשמעות של הזכרונות שלנו בעוד 20 שנה?
 
כל אלה הם הכנות לקראת החלק השני שיתקיים בישראל מיד לאחר חג הפסח וסיומו בערב יום השואה במפגש של המשלחת עם המשפחות מישראל ומשפחת בלוך על כל ענפיה המתגוררים בארץ. במפגש זה יוצגו התוצרים של הילדים, המצגות ועוד, אשר הוכנו במהלך כל התקופה.
 
בסיכומו של דבר ולמרות שטרם הגענו לסיומו של הפרויקט, אנו בני המשפחה, גאים כי הצלחנו להוציא אל הפועל פרויקט הנצחה בדיוק כפי שאבא, מיכאל בלוך, חלם לעשות שנים רבות. אנו תקווה כי הפיילוט של הפרויקט יביא להמשך פרויקט רחב היקף של דיאלוג רב-תרבותי ושבתי ספר רבים ירצו להיות חלק ממנו.
מי ייתן שפרויקטים רבים כאלו יביאו ליצירת קשרים, הבנה וקבלה של האחר, ושימור הזיכרון כי "חינוך מתחיל בעתיד מבוסס על העבר ומעוצב בהווה".  
 
 
  לידים:
 
עמוק בכיס מעילי, אשר בבנימינה, מצאתי את המפתח לבית העלמין שבגרמניה. למרות שחזרתי לפני תום המסע, אל המציאות הישראלית ואל המשפחה, השארתי אצלי מבלי דעת, את המפתח. לא רציתי להיפרד. בעיקר לא רציתי להיפרד מאבא.
 
לפני שנתיים חיי, וחיי משפחתי השתנו לחלוטין. אבי, מיכאל בלוך, נפטר ממחלת הסרטן ממנה סבל במשך 15 שנה. אמנם ידענו שמהמחלה לא מחלימים אבל האופטימיות האין סופית שלו והעשייה שלא פסקה לרגע העניקה לכולנו את הכוחות להמשיך הלאה ואת התחושה שהיום המר עוד רחוק.
 
 
משפחתי חברה יחד עם "בית לוחמי הגטאות" וארגון "אות הכפרה" מישראל ו"הבית הכחול" מברייזאך שגרמניה על מנת להנציח את זכרו של אבא בפרויקט חינוכי הנקרא "דיאלוג מיכאל" שמטרותיו הן הידברות וקשר בין בני נוער, אזרחי העתיד למען אחריות חברתית בעולם שטוב יותר לחיות בו.
 
אבי הבטיח לכולנו, כי תרגום הספר, יהיה אחד הדברים שהוא יעשה ברגע שיצא לפנסיה. הוא לא הספיק לעשות כן, ואנחנו התחלנו מאותו מקום. תרגום הספר היה מוכן ביום השנה הראשון לפטירתו. ההכנסות ממכירת הספר ותרומות נוספות שקבלנו העניקו לנו את הבסיס להוצאת הפרוייקט לדרך.
 
בהיותה בת 12 נחשפה בפעם הראשונה לסיפור שואת יהודי גרמניה, עת ביקרה עם כיתתה בתערוכת צילומים. בבית לא דיברו על כך מעולם. משהו החזיר אותה אל הספלים אחרי אותה תערוכה, היא זיהתה את סימן ה"מגן דוד" מצויר בתחתיתם.
 
חלקו של המסע בגרמניה, הסתיים בטקס לציון יום השנה לשחרור אושוויץ בתאריך 27.01.07. הטקס התקיים בבית החולים הפסיכיאטרי ברייכנאו אשר הוקם בשנת 1919. לאחר מלחמת העולם הראשונה שהו בו כ- 1000 חוסים ועם העלייה של השלטון הנאצי הפך לכלי במערך מבצע המתות החסד.
 
בסיכומו של דבר ולמרות שטרם הגענו לסיומו של הפרויקט, אנו בני המשפחה, גאים כי הצלחנו להוציא אל הפועל פרויקט הנצחה בדיוק כפי שאבא, מיכאל בלוך, חלם לעשות שנים רבות.
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור
חדשות אחרונות
הוסרו ההגבלות
ראיון אישי עם תמי קציר המנהלת החדשה של בי"ס "החורש" בזכרון יעקב
שומר על העבר ובונה את העתיד
הגר פרי יגור נבחרה להוביל את פרדס חנה-כרכור בחמש השנים הבאות