נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > מאמרים > ללכת בעקבות החלום
25 ליוני 2010
ללכת בעקבות החלום
מערכת הגפן, 25/06/2010 - 12:49
היא עשתה הכל בשביל להפוך ממרוקאית לאשכנזייה. אחר כך היא עזבה את הבית הבורגני ועברה עם בעל ושלוש בנות לרמת גן בשביל ללמוד תקשורת. העיתונאית מרב בטיטו על הדרך הארוכה מבית שאן לבית ידיעות אחרונות. אושר זה קרוב לוודאי לא הרגש לו תצפו בביקור במחנות ההשמדה בפולין, אבל כך מגדירה העיתונאית מרב בטיטו את תחושותיה כשהשתתפה בביקור שם מטעם בית הספר בו לימדה.
מרב בטיטו, הגשימה חלום!
"שם נחשפתי לאשכנזים, ובחיי שלא ידעתי שיש דבר כזה. הם דומים לנו, מדברים עברית, התפילה היא אותה תפילה, אבל הם שונים. הם לא חוטפים קריזה בשניות, מאוד מתוכננים ואיכשהו זה נראה דומה לי, אבל זה היה הדבר הכי משונה שפגשתי בחיי. לאט-לאט התחילתי להרגיש שבית שאן ’כבדה לי’ וגם ה’בטיטו’ לא מסתדר עם שום דבר. הבנתי שאני רוצה להיות כמוהם ולכן אני חייבת להיפטר מכל ההרגלים הישנים שלי". [צילומים: יוני דרור]

אושר זה קרוב לוודאי לא הרגש לו תצפו בביקור במחנות ההשמדה בפולין, אבל כך מגדירה העיתונאית מרב בטיטו את תחושותיה כשהשתתפה בביקור שם מטעם בית הספר בו לימדה. "ביום התשיעי, כשהודיעו לנו שיש תקלה במטוס ונשארים עוד קצת, הייתי הבן אדם הכי מאושר בעולם". ואז, בין רגע, היא הבינה שהחיים שלה חייבים להשתנות.

"יש במיידניק הר של אפר אדם, זכר לגופות שנשרפו שם. עמדתי והתבוננתי בהר ואמרתי לעצמי ’את יותר גרועה מהיהודים שנשרפו כאן. אם היתה להם אפשרות בחירה, הם היו בוחרים אחרת. את יכולה לבחור אבל תקועה במקום שהוא לא המקום שלך. ויתרת על החלום. מה את עושה בישוב המושלם הזה, עם האנשים המושלמים, הדשא הירוק מדי, זה מה שאת רוצה? את מרוצה? כל כך לא’. נשבעתי שאני חוזרת ושום דבר, אבל שום דבר לא יהיה אותו דבר".

עם הרבה הומור, שנינות וכנות, סיפרה העיתונאית מרב בטיטו, שכותבת כיום במוספים "שבעה ימים" ו"24 שעות" של "ידיעות אחרונות", על הדרך שעברה מהילדות בבית שאן, למשפחה דתית-לאומית עם חמישה ילדים, דרך החיים הבורגניים בצפון, לימודי העיתונאות בהם התחילה בגיל 30 כשהיא נשואה ואם לילדים ועד לכנס השני של פניני עסקים שיזמו הצלמת מיה כרמי-דרור והמאמנת האישית קרן בוטל, והתקיים לפני שבועיים במתנ"ס זכרון יעקב.

רוצה להיות אשכנזייה

לדברי בטיטו, הוריה היו חריגים בנוף של הישוב המתפתח בשנות ה-70, בית שאן. אמה היתה מנהלת בית ספר ואביה ניהל בנק, בעוד שרבים מהתושבים במקום אפילו לא ידוע קרוא וכתוב. "בית מרוקאי-דתי. בקיץ 56 מעלות בצל. עד היום אני שונאת מזגנים ונעשית חולה כשמגיע הקיץ. בשבת אי אפשר לצפות בטלוויזיה אז אני קוראת המון עיתונים. ’ידיעות אחרונות’ לא הוכנס הביתה כי הוא נחשב לצהוב מדי, מעריב אז נחשב שם לאיכות. קראתי המון ואחיי חשבו שיצטרכו לקבור אותי תחת ערימת העיתונים".

עם הקריאה הגיעו גם תובנות מפוכחות:"ככל שנחשפתי לפובליציסטיקה מתקדמת הבנתי שאני נמצאת במקום רחוק ושולי, שהדברים האמיתיים לא קורים בבית שאן ואם אני רוצה להגיע לאנשהו אני חייבת להיחלץ מהחור הזה ומהר".

כילדה דתייה היא נשלחת בגיל 11 לאולפנה בקריות. "אז, מי שגר בבית שאן והיו לו יומרות לחנך את ילדיו ’כמו שצריך’, שלח אותם ללמוד בחוץ. שם נחשפתי לאשכנזים, ובחיי שלא ידעתי שיש דבר כזה. הם דומים לנו, מדברים עברית, התפילה היא אותה תפילה, אבל הם שונים. הם לא חוטפים קריזה בשניות, מאוד מתוכננים ואיכשהו זה נראה דומה לי, אבל זה היה הדבר הכי משונה שפגשתי בחיי. לאט-לאט התחילתי להרגיש שבית שאן ’כבדה לי’ וגם ה’בטיטו’ לא מסתדר עם שום דבר. הבנתי שאני רוצה להיות כמוהם ולכן אני חייבת להיפטר מכל ההרגלים הישנים שלי".

♦ כל כך התביישת?

"לא הטריד אותי שאני רוצה להיות כמוהם ועושה הכל כדי להידמות להם, אלא בעיקר התביישתי מהמקום ממנו באתי וניסיתי להתרחק ממנו כמה שאפשר".

בטיטו עזבה את האולפנה וסיימה את התיכון כילדת חוץ בבית הספר הדתי המשותף של קיבוץ שדה אליהו. אחרי שנת שירות היא התגייסה לצבא ושם פגשה את בעלה הראשון, "אשכנזי נחמד שהיה מוכן להתחתן איתי", כפי שהיא מתארת אותו. הם נישאו כשהיתה בת 19.

♦ רצית אותו כי הוא היה אשכנזי?

"זו היתה אהבה מאוד גדולה אבל היום כשאני מסתכלת אחורה אהיה מוכנה להודות שהיתה בי כמיהה אדירה להיפרד טוטאלית וסופית מהמקום שבאתי. הוא היה מהשכונה הנכונה בחיפה, הבית הנכון, בוגר מדרשייה, שידוך אולטימטיבי. זה ישמע בוטה אבל בהחלט התכוונתי גם להבהיר את הילדים שיהיו לנו, שלא יצטרכו להגיד שהם בטיטו מבית שאן. רציתי להיות פריד וזה מה שהייתי במשך 17 שנים. מתוכן שנתיים בטיטו-פריד".

מרב בטיטו
"פגשתי חברים בגילי שהיו בגלי צה"ל ואני לא הייתי מסוגלת אפילו להעלות על בדל שפתיי את המילים גלי צה"ל. השתגעתי איך היה להם האומץ לחשוב שהם מתאימים לראיין שרים, לשדר לאומה. אני לא הייתי אפילו מצליחה לעלות על האוטובוס לכיוון יפו, שם נמצאת התחנה הצבאית. בשנת 1987 לאחת כמוני לא היה סיכוי להתקבל לגל"צ, אולי רק אם הייתי מצליחה לייצר DNA משותף עם אשכנזי"
♦ כביכול עלית על המסלול הנכון.


"כמו שאני מחתנת את עצמי לדעת ומבהירה את בנותיי, החלטתי ללכת ללמוד את המקצוע הבטוח והנכון. אבי רק בגיל 30 למד כלכלה כששני הוריי למעשה התחילו כמורים. אם כן, פניתי כמובן להוראה ובגיל 20 התייצבתי באוניברסיטה. כל כך רציתי להיות ילדה טובה ושתהיה לי קריירה בטוחה ונכונה שהיה לי ברור שאלך להיות מורה. את החלומות של להשפיע ולשנות כמו אלו שכותבים בעיתון אפסנתי איפשהו.

"פגשתי חברים בגילי שהיו בגלי צה"ל ואני לא הייתי מסוגלת אפילו להעלות על בדל שפתיי את המילים גלי צה"ל. השתגעתי איך היה להם האומץ לחשוב שהם מתאימים לראיין שרים, לשדר לאומה. אני לא הייתי אפילו מצליחה לעלות על האוטובוס לכיוון יפו, שם נמצאת התחנה הצבאית.

זה היה חלום מטורף שקבור עמוק בפנים אבל היה לי ברור שאף אחד לא יקבל אותי. בשנת 1987 לאחת כמוני לא היה סיכוי להתקבל לגל"צ. היום זה לא הרבה יותר קל אבל סביר. הסיכוי היחיד שלי להגיע לאיפשהו היה אם אצליח לייצר DNA משותף עם אשכנזי".

בטיטו-פריד הלכה על המסלול "המסודר והבטוח", ילדה שלוש בנות ועברה עם משפחתה למצפה הושעיה, ישוב קהילתי דתי בגליל התחתון, ששה ק"מ מנצרת. "זה מקום איכותי, וכשאני אומרת איכותי אני לא מכוונת למילה טובה. אהבתי לגור שם אבל זה היה כל כך איכותי שכל בוקר רציתי להקיא. התגעגעתי לקצת טינופת, הטרוגניות, קצת זקנים, קצת נכים, קצת אתיופים. לימדתי בתיכון המקומי והתקדמתי מאוד מהר, חינכתי כיתות, הגשתי לבגרויות בהיסטוריה ואזרחות, ריכזתי שכבת י"ב ובגיל 30 המנהל קרא לי ואמר ’השנה נשלח אותך לפולין’. בשבילי זו היתה הארץ המובטחת".

♦ דווקא פולין?


"לימדתי על השואה הרבה שנים, הייתי מגיעה בשש וחצי בבוקר לבתי תלמידים ומוציאה אותם מהמיטה בכדי שיגיעו למבחני הבגרות כי ידעתי שאחרת הם לא ייגשו. מאוד נמשכתי לנושא הזה. היה לי חשוב בפרק של לימודי שואה להסביר את המשמעות של גזענות, התלמידים היו באים לביתי למרתוני שואה. פסיכוזה".

♦ למרות שאין שום קשר משפחתי?

"לא היה לי שום קרוב משפחה אשכנזי בדם. גם סבא וסבתא של בעלי דאז האשכנזי לא הגיעו לשום מחנה השמדה. רציתי קרובי משפחה ניצולי שואה והאמנתי שאם אתה חלק מזה, אתה חלק מהציונות, הדבר הזה שבנה פה את המדינה".

לבסוף, אותה נסיעה לפולין גם שינתה לחלוטין את חייה. "שמחתי לנסוע אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה אני צריכה לשמוח. קלטתי שזו הפעם הראשונה מזה עשר שנים שאני נמצאת בלי בעלי והילדות, בלי כמעט אף אחד שמצפה ממני לנהוג בצורה מסוימת. הבנתי שאני אדם לא שפוי אם בגיל 30 אני נמצאת בטרבלינקה, יושבת באוטובוס עם 30 תלמידים ומבינה בפעם הראשונה שאני לבד וזה עושה לי טוב". 

♦ מפחיד לגלות את זה פתאום.

"ומיום ליום זה התעצם. יש לי תינוקת בת שמונה חודשים בבית, אני אמורה להתגעגע למשפחתי בטירוף אבל כנראה משהו בחיי לא היה נכון. היה לי בית יפה, ילדות מתוקות, עבודה נהדרת אבל הייתי צריכה לעשות שינוי".

זה לא היה אלגנטי. המומה מעוצמת הגילוי בפולין, היא שכבה במיטה במשך שלושה שבועות, לא חזרה לעבודה והדאיגה את כל הסביבה. באחת מהשבתות חזרה לתחביב הילדות והחלה לקרוא עיתונים. במוסף "סופשבוע" של "מעריב", שלימים יהפוך למקום עבודתה, קראה כתבה מרשימה ומתחתיה בכוכבית קטנה הוזכר כי מחבר המאמר הוא מרצה ב"כותרת", בית הספר לעיתונאות ותקשורת בתל אביב.

"הבנתי שאף אחד לא יכול לעשות את השינוי בשבילי. במוצ"ש נכנסתי לאינטרנט לבדוק על בית הספר והחלטתי לנסות להתקבל ללימודים שם. כתבתי קורות חיים הכי מבוישים. מה אני יכולה לכתוב? שאני מורה שמדי פעם כותבת בעלון של מצפה הושעיה? למה שמישהו יקבל אותי למקום כזה?".

ובכל זאת, היא זומנה לראיון אליו הגיעה ברגליים רועדות, "הדרך ממצפה הושעיה לתל אביב ארוכה גם מנטאלית, מרגישים שמגיעים לארץ אחרת. הנוף והאנשים משתנים. הגעתי לכותרת. מסביבי סטודנטים מגניבים בני 23 והרגשתי פאתטית, בת 30 עם שלוש ילדות. הרגשתי איך ’בית שאן’ ו’בטיטו’ קוברים אותי.
 
ראיינו אותי כמה עיתונאים שקראתי עליהם ויצאתי בתחושה איומה. ובכל זאת עברתי את הראיון. הודיעו לי שתהיה לי בחינה ואצטרך לכתוב. חזרתי לשם ושוב מסביבי מלא בחורות יפות ואני האמא היחידה, אבל הצלחתי לכתוב, לראשונה בחיי, 400 מילה על המקום שממנו באתי. כתבתי על מצפה הושעיה, כמה שהם מושלמים מדי. סגרתי איתם חשבון".

הראיון האחרון היה הקשה ביותר. אז היא נשאלה כיצד תסתדר עם לימודים אינטנסיביים ושלוש בנות בבית והאם היא מודעת לכך שתהיה תלמידה ולא מורה או רכזת שכבה. בטיטו ענתה שכן והתקבלה. לדבריה, מדובר היה ברגע המאושר בחייה. 

לא פשוט אבל ממשיכים


"אמרתי למנהל בית ספר שאני הולכת ללמוד עיתונות, הוא הסתכל עלי ברחמים והבטיח שהוא שומר לי את המשרה בבית הספר. הודעתי לבעלי שעבד אז בשירות בתי הסוהר שנצטרך לעזוב ואם הוא רוצה, הוא יכול לבוא איתי. כך מצאנו את עצמנו בארץ חדשה, נס ציונה. בעלי עזב את המקצוע שלו והלך ללמוד משפטים ואני למדתי עיתונאות. שלושת הבנות שלי שהתרגלו לחיי נוחות בבית גדול בישוב מקסים ולימודים בבית ספר אליטיסטי, מצאו עצמן בלב נס ציונה, בנות לשני הורים סטודנטים, כשהן צריכות ללמוד אמהרית כי רוב התלמידות בבית ספר הדתי היחיד שהיה שם היו אתיופיות".

♦ התלבטת?

"אלו היו שנתיים קשות ואיומות ואתה משלם את המחיר. עקרתי את הבנות מגן עדן והגליתי אותן למקום בו הן לא מכירות אף אחד, שני ההורים סטודנטים והן צריכות לוותר על דברים. עד היום האקס שואל אותי אם היה שווה ואני לא יכולה להגיד בפה מלא שכן כי אנשים קטנים שילמו את המחיר, וזה היה מחיר מאוד כבד, נפשית וכלכלית. היתה ירידה משמעותית בהכנסות, הקשר המשפחתי התרופף והיתה ירידה באמונה בהתגשמות החלום".

בנוסף ללימודים ב"כותרת", היא לימדה במשרה חלקית במכללה האקדמית אריאל. "סיימתי את הלימודים ב-16:00 ומשם נסעתי לאריאל, לימדתי עד 22:00 וחזרתי הביתה. בלימודים כל הזמן נחשפתי לעוד עיתונאים והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים. עם זאת, נאלצתי להיפרד מחלומות אחרים על בית, משפחה וזוגיות משולמים. שאף אחד לא יבלבל את המוח שאפשר לעשות הכול כי יש מחיר לכל דבר. השאלה היא כמה החלום מנקר בתוכך, ובי כנראה שהוא די ניקר".

בטיטו החלה לנסות לפלס את דרכה בעולם התקשורת התחרותי, הציני ובעיקר עולם שרווי באנשים מוכשרים. "הייתי צריכה להיות מבריקה. לא הכרתי אף אחד בתל אביב ולא ידעתי למי פונים. הייתי מתה אפילו שיתנו לי לכתוב בדף הירוק של העלון הקיבוצי. בתום הלימודים הייתי גם תחקירנית ל’עולם האישה’ ואז שמעתי שמחפשים תחקירנים לתוכנית ’משעל חם’ של ניסים משאל.

"למי שלא יודע, תחקירנים זה העבדים של עולם הטלוויזיה, עובדים כמו מטורפים בשביל פחות משכר מינימום. על כל משרה פנויה יש 200 שרוצות להיות מיקי חיימוביץ. ידוע שיש מערכות יחסים איומות ומנצלות בין הטלנטים והתחקירנים. אבל חשבתי שיש לי הזדמנות נדירה לעבוד עם ניסים משעל וישראל סגל. נדרשתי להמשיך להיות אימא במשרה מלאה ולהיות הכי מקצועית שיש. גם שם התברר שחלום נראה אחרת לחלוטין כשהוא פוגש את המציאות. השכר היה מאוד נמוך, על כל כתבה שהבאתי היו 1001 מבקרים, חטפתי מכות כואבות אבל לא הייתי מוכנה לוותר על החלום".

באותה תקופה שלושת הזכייניות לשעבר של הערוץ השני, רשת, קשת וטלעד ז"ל, נלחמו על הארכת תקופת המכרז שלהן בערוץ השני ולדברי בטיטו, הפוליטיקה ברשות השנייה פסלה לשידור חלק מהכתבות שלה. "מועצת הרשות השנייה מורכבת מערבי, מתנחל, דתי, חילוני ועוד. כולם רוצים למצוא חן. ערכתי תחקיר על התמכרות של בני נוער בהתנחלויות לסמים שלא שודר וכששאלתי את ניסים משעל, הוא אמר שלא רוצים לעצבן את המתנחלים. אני קורעת את עצמי בשביל משכורת של 3,000 שקל, חיה עם בעל נרגן ושלוש ילדות בבית, ובסוף גם לא משדרים את הכתבות שלי".

♦ מתסכל.

"כן אבל החלטתי לא לוותר. ביקשתי ממשעל לתת את הכתבה שלי לגורם אחר. הרמתי טלפון לסגן עורך מעריב ושוב הרגשתי קטנה ועלובה. הוא הזמין אותי לפגישה ביום רביעי. הגעתי בברכיים כושלות, הצגתי בפניהם את התחקיר והם אמרו לי ’טוב, נהיה בקשר’. כעבור חודש, בעודי נוסעת לסעודת פורים עם המשפחה, קיבלתי שיחת טלפון: ’הי, זה אביב העורך של סופשבוע, זוכרת? אנחנו צריכים את הכתבה למחר בבוקר’. מיד ביקשתי מבעלי להסתובב ולהוריד אותי בבית והתיישבתי למשימה. הכנתי גלון של קפה שחור והתחלתי לכתוב את הכתבה הראשונה בחיי. ב-7:00 בבוקר שלחתי להם ולא שמעתי מהם כלום.

"הייתי מנויה אז למעריב וביום חמישי בבוקר אני פותחת את הדלת לאסוף את העיתון, פותחת את מוסף ’סופשבוע’ והנה, הכתבה הראשונה היא שלי. אני מתיישבת ולא מאמינה שזה קורה. זה היה רגע מכונן, אחד הרגעים הכי מדהימים בחיים שלי. אני הילדה מכיתה ב’ בבית שאן, כותבת למעריב".

היא כתבה במעריב בין השנים 2003-2008, אז עברה לכתוב במוספים "שבעה ימים" ו"24 שעות" של "ידיעות האחרונות". שם היא כותבת כתבות תחקיר בנושאים תרבותיים, חברתיים ואקטואליים. ההספק הטלוויזיוני שלה מרשים אף הוא כשהספיקה בין השאר להשתתף בפאנל של התוכניות "תרבות רעה" ששודרה לפני שנה ב-yes, בעונה השנייה והשלישית של "בנות" של HOT, ולהגיש את התוכנית "מחוץ לקופסא" ששודרה ב-2009 בערוץ 2.

מאז הספיקה גם להתגרש ולהתחתן בשנית עם גבר אלמן שיש לו שני ילדים מנישואיו הקודמים. "קרו לי הרבה דברים בעשור האחרון, אבל הכי חשוב זה שהגשמתי את החלום שלי. אף אחד לא נתן לי קורס העצמה נשית, אני משוכנעת במאתיים אחוז שאף אחת לא צריכה שום קורס העצמה. היא רק צריכה לחלום".

♦ ומה עם חיזוקים בצורת סדנאות?

"אני לא מאמינה בהעצמה נשית. לפני שלוש וחצי שנים, כשעבדתי במעריב פנו אלי מהחברה הגיאוגרפית כדי שאצא למסע מלכת המדבר. אני גם נגד העצמה נשית שעולה כסף. צחקתי על נשים ששילמו המון כסף כדי לצאת מועצמות מהמסע הזה. אני חושבת שאין סיכוי שמישהו או משהו יעצים מישהו. אלון גל הוא מותק והכול, אבל יש לי בעיה אמיתית עם קואצ’רים. אנחנו חייבים להיות הקואצ’רים של עצמנו. באתי מהמקום הכי רחוק שיכול להיות ממגזין שבעה ימים. עד 2008 לא היה שם אף עיתונאי שנולד וגדל בבית שאן. אין שבוע שאני לא הופכת על העורך שלי את השולחן וגם שם לא יודעים לעכל אותי. יש לזה סיבה, אף אחד לא יעצים אותך אם את לא תעצימי את עצמך".
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
הגר פרי יגור נבחרה להוביל את פרדס חנה-כרכור בחמש השנים הבאות
ראיון אישי עם תמי קציר המנהלת החדשה של בי"ס "החורש" בזכרון יעקב
שומר על העבר ובונה את העתיד
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור
חדשות אחרונות
הוסרו ההגבלות
ראיון אישי עם תמי קציר המנהלת החדשה של בי"ס "החורש" בזכרון יעקב
שומר על העבר ובונה את העתיד
הגר פרי יגור נבחרה להוביל את פרדס חנה-כרכור בחמש השנים הבאות