נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > כללי > סיפורי יוסף
13 לדצמבר 2016
סיפורי יוסף
יוסף פינס, 2016-12-13 - 10:00

 להיות שחקן

כל הזכויות שמורות

 

אקדים ואומר: משמח אותי שאוהבים לקרוא את סיפוריי והנה לפני שבועיים מישהי שאלה אותי: "יוסי, הסיפורים שלך הם באמת מהחיים או פרי דמיון?" השיבותי: "את הסיפורים חוויתי במשך החיים והם חקוקים בזיכרוני ומה זכרון אל העיתון." להלן שני סיפורים קצרים מהחיים:
במלחמת העולם השנייה הייתי ילד קטן. אחרי המלחמה אספו את כל הפליטים כולל משפחתי ואני הקטן חילקו אותנו ברכבות משא, הסיעו אותנו למחנה פליטים בגרמניה. בגרמניה הגענו לעיירה בשם וצלר (שם שוכן עד היום מפעל המצלמות הידוע לייקה) בעיירה היה מחנה גדול ורחב ידיים שהיה שייך לצבא הרייך הגרמני. אחרי תבוסת הגרמנים הסבו את המקום למחנה לקליטת פליטים. מדובר במחנה צבאי הדומה בגודלו לעיר.
מסביב למחנה היו כפרים קטנים. הייתי ילד בן שש זכורני שאהבתי לשבת ולהסתכל אל המרחב מוקסם ממה שגילו עיניי. לראשונה ראיתי בתים צמודי קרקע ולהם ארובה וגגות אדומים גדר מעץ מקיפה את הבית ובה שער יפיפה, והחצר נקייה ומטופחת. נפעמתי מהמראה שניגלה לעיניי, עצמתי את עיני ובעיני רוחי ראיתי את עצמי בונה להוריי בית עם ארובה וגג אדום.
אני שמיום שנולדתי לא ידעתי מה זה בית הייתי בטוח שכולם כמונו חיים בנדודים בורחים ממקום למקום ומחפשים מקלט, פעם ישנים בקרנות רכבת, פעם בבניין דירות, ופעם במחנה אוהלים. לכן כשראיתי לראשונה בתים צמודי קרקע ולהם גג אדום הוקסמתי כל כך שייחלתי להוריי בית כזה, השייך רק לנו.
חזרתי למחנה לקחתי דפים וצבעים שאבא קנה לי, וישבתי בפינת החדר והתחלתי לצייר. אתם וודאי מנחשים מה ציירתי! כמובן, בתים צמודי קרקע ולהם הרבה חלונות, ארובות וגגות אדומים. סימנתי בית אחד, חילקתי את הפנים לחדרים, חדר שינה להוריי, חדר לאחי הבכור וחדר לי, פינת אוכל שולחן וכסאות. גדר מעץ שביל כניסה, גינה עם עצים. כשהוריי ראו את הציור התרגשו מאוד, כי עד לרגע זה לא הייתה לי האפשרות להביא לידי ביטוי את כישוריי בציור. מאז הייתי יושב מדי יום ביומו מצייר בתים ומסתכל שעות על הציור, נותן דרור לדמיוני הפורה ומפליג בעולם קסום. הייתי נכנס חרש חרש לאחד הבתים מתרוצץ מחדר לחדר בוחר חדר לעצמי, עד שעפעפיי כבדו, נרדמתי ליד הציור, שמח ומאושר.
בשנת 1949 הייתי בן תשע כשעלינו ארצה היישר לאוהלים במעברת ברנדס. בשנת 1950 פינו אותנו מהמעברה והעבירו אותנו לזכרון יעקב. שיכנו אותנו בבית קטן. נשאתי עיניי לראות גג אדום אך הגג היה שטוח אבל, בית שלנו.
במרוצת השנים כשנישאתי דאגתי שלביתי יהיה גג אדום גדר מעץ ושביל בכניסה.
אשוב לילדותי. זכורני, כשהייתי בן אחת עשרה, חלמתי להיות שחקן. יום אחד גמלה בליבי ההחלטה שאני חייב להיות שחקן. מה עושים? כתבתי הצגות על מעשה קונדס של הילדים, כתבתי טקסטים על עצמי כשחקן יחיד. עשיתי חזרות ושמחתי, שההצגה מצחיקה מאוד כפי שניתן להבין ממה שכתבתי.
כעת אני צריך להזמין את ילדי השכונה. מה עליי לעשות? קודם כל ניקיתי את כל הצמחייה מאחורי ביתנו. לאחר עידור המקום וניקוש העשבים גלגלתי אבנים ויצרתי מקום ישיבה ואפילו בניתי במה מאבנים. הכינותי בכתב ידי הזמנות מצוירות, לכל ילדי השכונה וחלקתי להם ההזמנות. על מנת להנעים להם את האווירה הבאתי עוגות, ועוגיות- ממתקים לרוב. הפלא ופלא, כל המוזמנים הגיעו, התיישבו אכלו את העוגות והעוגיות ואת כל הממתקים אמרו לי תודה רבה, היה טעים, שלום וקמו ללכת. "ומה עם ההצגה?" שאלתי. לא הגיבו, חיש עזבו את המקום.
ככה נותרתי עם החלום, להיות שחקן!

שבת שלום!

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
הנינג’ה מזכרון יעקב
להפריד זה פשוט!
תו איכות חוף כרמלי למסגרות חינוכיות

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }