נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > כללי > פרשת השבוע
3 לפברואר 2017
פרשת השבוע
אסתר פינס, 2017-02-03 - 10:00

 פרשת "בא"
ספר שמות פרק י’ פסוק א’

כל הזכויות שמורות

 

מלאך המוות מציץ בבני ישראל בעת אכילת הפסח הראשון. (הדם היה מבפנים והמלאך בא בחצות בזמן שכבר אסור לאכול)

 

בפרשה הקודמת למדנו, ששבע מכות מאחורינו. שבע מכות על מצרים תוך שמירה על בני ישראל – העבדים. כמה מכות וכמה כאב עוד צריך כדי לעורר את לב העבדים להבין שדי! חייבים לצאת מהמיצר הזה ולהשתכנע שה’ בא להוציאם מעבדות לחירות. אבל, מסתבר שיותר קל לשכנע את פרעה מאשר את בני ישראל השקועים בעבדות. היו עבדים ונשארו עבדים גם כשיצאו ממצרים לא הצליחו להוציא את מצרים מתוכם. לכן, רק הדור השני יכנס לארץ ישראל.
מה קורה כשאנחנו שקועים בתוך עצמנו, הקשב שלנו חסום, אין לנו יכולת לראות -בראייה חומלת את האחר או להקשיב ולהבין את הנאמר? אנחנו עבדים, ללחץ - לכעס! איך יוצאים מזה? ההבנה מביאה להקשבה למצבנו, משחררת חסימות, ומחוללת שינוי בתוכנו. השינוי מביא לחירות וזה אומר, לקחת אחריות על עצמנו ואז הלב נפתח והכרת הטוב שבנו תבוא לידי ביטוי, בהקשבה נקייה, בראייה חומלת ובהודיה על מה שיש לנו. זאת יציאה מעבדות לחירות, בימינו.
פרשת "בא". הפרשה פותחת ב: "ויאמר ה’ אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותיי... ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך ....וידעתם כי אני ה’..."
פסוקים אלה מעצבים את חג הפסח. כל יהודי חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא משעבוד מצרים, להטמיע את המסר לילדים וכן הלאה לדורות הבאים. "למען תספר באוזני בנך ובן בנך..." כי בזכות הזיכרון נדע לשמור היטב, בעוז ובהדר, על המורשת המפוארת ועל נחלת אבות- חלקת האלוהים הקטנה שלנו.
בפרשה זו מופיעות המכות האחרונות: ארבה, חושך ומכת בכורות.
מכת החושך צמודה למכת בכורות פה ה’ מאותת למצרים: מי שהפיל חשכת שעבוד על ישראל והביאו עד מוות סופו שתיפול עליו, "אימה וחשכה גדולה."


"ולכל ישראל היה אור במושבתם." על אף הניסים הגלויים בני ישראל לא רוצים לצאת ממצרים השעבוד הפך לשגרת חייהם וקשה להם להיפרד ממנו. הפרעה שבתוכם לא השתחרר.
ה’ ידע שבני ישראל לא יצאו מרצונם לכן אחרי המכות, ארבה וחושך: "ויאמר ה’ אל משה עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים אחרי כן ....גרש יגרש אתכם מזה."
אני נזכרת במשפחתי שעלתה לארץ מתוניסיה רק לאחר הפרעות (=מכות פרעה) שבאו עקב הקמת מדינת ישראל, הוריי כמו יהודים טובים אחרים ברחו משם בחשכה, אל האור-הארץ המובטחת.
בשלב האחרון בני ישראל מקבלים לוח שנה עברי וזהות יהודית: "ויאמר ה’ אל משה ואל אהרון...החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה."
"החודש הזה לכם" הוא המפתח לקביעת המועדים. התורה נותנת לישראל את האחריות לקביעת המועדים. חג הפסח הוא המועד הראשון.
והנה לפני הנגע האחרון = מכת בכורות, בני ישראל נצטוו למרוח דם על המשקוף ולא לצאת מפתח ביתם. למה? "ועבר ה’ לנגף את מצרים וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות ופסח....ולא ייתן המשחית לבוא אל ביתכם לנגף."

נשאלות שאלות: אם לא יהיה דם על המשקוף ה’ לא יידע שמדובר בבית ישראל? מדוע ה’ צריך סימנים?
והתשובות לשאלות הן: ה’ לא צריך סימנים ולא את הדם על המשקוף. גם ללא הדם ה’ יודע בדיוק מי בבית. אולם, אין חירות לעם, ללא זהות. לכן רק מי שחש את תחושת השייכות, לא רק בליבו פנימה אלא גם כלפי חוץ, יחוש שייכות, זהות עמוקה לשורשיו=ליהדותו, וימרח את הדם ללא היסוס יוכל לחוש את תודעת השליחות ולהיות חלק בהיווצרות העם.
מריחת הדם על המשקוף (=מזוזות) מסמלת את הזהות ואת תחושת השייכות לעם ישראל ולמורשת. ומי שלא יצהיר במריחת הדם על השתייכותו לעם ישראל, כנראה שאינו מעוניין להיות חלק מהעם הזה.
המצווה הראשונה היא לציין את היום הזה. לזכור ולא לשכוח! "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי מארץ מצרים...למען תהיה תורת ה’ בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה’ ממצרים . ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה."
"והגדת לבנך..." המטרה היא הזיכרון, לשנן ולא לשכוח מאין באנו, היינו עבדים. זאת למעשה הליבה של שמירת הזהות, המורשת היהודית ועצם התהוותנו כבני חורין לעם ישראל, עם שפה משלו, תרבות, חוקים ומשפטים, ערכים ומסורת.
מהאירוע המכונן הזה באה השיבה לארץ ישראל.
אותו הדין לגבי חובתנו לזכור את השואה ואת עברינו. על מנת שבמרוצת השנים לא תישכח שואה בת 72 . עלינו לספר מאב לבן וכך מדור לדור, את אשר עשתה המפלצת הנאצית במאה העשרים, משואה לתקומה- השיבה לארצנו.
"פסח, עם שומר במשך אלפי שנים את יום צאתו מבית עבדים. ודרך כל מחילות השעבוד, האינקוויזיציה, השמד והפרעות נושאת האומה בלבה את הגעגועים לחופש בזיכרון עתיק אשר כולו מופנה לקראת העתיד. מאבות אל בנים, דרך כל הדורות, נמסר דבר יציאת מצרים כזיכרון אישי אשר איננו מחוויר ואיננו דהה. איזה יצר חרות עמוק טבוע בלב עם, שיכול היה באביב ימיו ליצור יצירה כזאת ולמסור אותה מדור לדור" (ברל כצנלסון).
מכת בכורות – הנוראה מכל! שברה את פרעה ואילצה אותו לשלח את העברים. בני ישראל גורשו והתחילו במסע ארוך אל האור.

אסיים משירה של אתי אנקרי
לצאת ביציאת מצרים,
לבוא אל המדבר,
אולי נמצא שם מים,
בדרך אל ההר.


שבת שלום ומבורך!
אסתר פינס

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
שיטת חקירה - לגילוי האמת, או: לאילוץ לשקר
מליאת המועצה אישרה את מסגרת התקציב לשנת 2020 שתעמוד על כ- 275 מיליון ₪
בוחרות כדורגל בבית הספר

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }