נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > כללי > "חי בספר" - מזיכרונות לסיפורי חיים
10 לפברואר 2017
"חי בספר" - מזיכרונות לסיפורי חיים
גלבוע דקר, 2017-02-10 - 10:00

 הציור של צבי (אוטו) וינטר

כל הזכויות שמורות

 

 צילום: משפחת וינטר

 

חזרנו הביתה!
אותה דירת שני חדרים קטנה בבניין משותף בעיר טרנבה שבסלובקיה אליה הגיעו השלטונות הפרו-נאצים לקחת את כל בני משפחתנו. הדלת לא נעולה ונפתחה בקלות, אותה קלות בה חדרו אל ביתנו השכנים שהמתינו שנילקח כדי שהם יוכלו לבזוז את כל רכושנו, ובאותה קלות בה השתמשו בדירתנו חיילים גרמנים ולאחריהם חיילי הצבא האדום.
כעת נותרנו רק אריקה אחותי בת הארבע-עשרה, ואני, אוטו וינטר בן העשר, ששרד את בירקנאו בזכות האסרטיביות, תושייתה הנדירה ויצר ההישרדות של אחותו הגדולה. כשאני מביט אחורה אני לא חושב שהייתי מסוגל לשרוד בלעדיה. מאז השחרור אני יודע שאני חב לה את חיי.
הסתובבתי בביתי המחולל, צועד בין עבר להווה. במטבח ההרוס יכולתי לדמיין את אמא עם גבה אליי, מכניסה עוד מגש עוגיות לתנור ואומרת לי בכעס מדומה "שלא תעז לגעת, אה?"
ואז מחייכת, ואני לוקח עוגייה אחת חמה ומתוקה ורץ איתה, מונפת באוויר בקול ניצחון גדול לסלון. והנה, כיסא הנדנדה של אבא במרפסת, שם היה ממלא את מקטרתו בטבק ופולט ענני עשן. הכיסא איננו, גם אבא שלי
צעדתי במסדרון בו אריקה ואני נהגנו להקים אוהלים משמיכות, מתחננים להורים שיתנו לנו להעביר את הלילה באוהל, כמה רבנו לפני המלחמה אריקה ואני, אני עדיין יכול לשמוע אותנו מתווכחים, כמו כל אחות ואח. בתחילת המסדרון חדרם של הורי, שפרט לקירות עירום מכל וכל. הייאוש והעצב איימו להשתלט עליי, כלום לא נותר לי מהוריי, בעודי מתייסר במחשבות על עתידי צעדתי מבלי משים לחדר בסוף המסדרון, החדר שלנו.
גררתי את רגליי העייפות פנימה, כשראשי כבד ומבטי תקוע ברצפה, ראיתי את רגליה של אריקה. "תראה איזה יופי אוטו", אמרה. דמעות עלו על גדותיהן וזלגו על לחייה.
"האם אני מדמיין את זה?" שאלתי ונעמדתי לידה. אריקה מתחה יד שעטפה את שתי כתפיי, חיבקה והצמידה אותי אליה חזק.
על הקיר בחדרנו נותר ציור השמן הענק. היה זה ציור די פשוט של מה שנקרא "טבע דומם": קערת פירות מונחת על שיש, עליו פרושה מפה לבנה. צִייר אותו צועני שהיה צייר חובב אך מוכשר, והוא היה המתנה שאבא העניק לאמא לכבוד הלידה שלי.

הציור שרד, כמונו, ואם הוא שרד ונשאר יפה אז גם לנו יש תקווה, חשבתי. לא הייתי צריך לומר זאת לאחותי, ידעתי על פי מבטה שהיא חושבת בדיוק כמוני. יחד עמדנו דקות ארוכות הבטנו בו ובכינו על כל מה שאבד לנו.

עד היום, שבעים שנה אחרי, הציור תלוי אצלי בסלון, וכשאריקה מגיעה לבקר אותי עם משפחתה, אנו מביטים בו, מחובקים, נזכרים בשתיקה בכל מה שאיבדנו- אך גם מודים על כל מה שהשגנו מאז.

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
"אינתה עומרי"
מסיימים כמו שרק אנחנו יודעים!
מחזקים קשרים בינלאומיים
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור
חדשות אחרונות
"אינתה עומרי"
מחזקים קשרים בינלאומיים
מנהל חדש לבית ספר אורט
תלמידי בית הספר רעות זכו במקום ראשון בתחרות בינלאומית של ’כתבי סביבה צעירים’ - YRE