נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > כללי > דוחפת את הגבולות- קרן יעקובסון
19 לאוגוסט 2016
דוחפת את הגבולות- קרן יעקובסון
הניה, 2016-08-19 - 10:00

 100 ק"מ, 15 שעות ריצה, 9 משוגעים לענין, 2 נשים, אחת מהן קרן יעקובסון. "אני אוהבת לרוץ בשטח, בשדות, אומרת קרן, שרצה בחודש שעבר 100 ק"מ ברצף, "ועדיף למרחקים ארוכים..."

כל הזכויות שמורות

צריך לראות את החיוך על פניה כשנתתי לה הזדמנות לספר על החוויה המיוחדת הזו... איזה ברק ניצת לה בעיניים, איזה חיוך "צמח" על פניה, כמה הידיים וטון הדיבור חוזרים בהתלהבות אל האולטרא מרתון Race to the stones שהתקיים סמוך לעיר אוקספורד, (אולטרא מרתון- מרתון שהוא כל מרחק ריצה מעל מרתון רגיל - 42.2 ק"מ), בו לקחה חלק, אל הריצה בת 100 ק"מ במרחבים הפתוחים של אוקספורדשייר אנגליה, ממנה שבה באמצע יולי. כמה בקלות היא חוזרת לשם, למסלול הריצה. שוב ושוב נהנית מהנופים, שוב נושמת את האוויר אבל בעיקר את האווירה, את החוויה. מתארת את רגעי המשבר וצוחקת בפעם המי יודע כמה עם נקודת הסיום. "זו חוויה מאד עוצמתית, שבעיקר מלמדת אותי על הדרך להשגת מטרות שאני מציבה לעצמי, על החברים שלי לקבוצת הריצה, ועל היכולות והכוחות הפנימיים שלי", אומרת קרן.
גילוי נאות: קרן ואני קרובות משפחה. אבל הלהט לרוץ בכלל, ולמרחקים ארוכים בפרט לא מחבר בינינו. ואולי דווקא בשל כך אני תוהה מידי פעם איך זה שאני לא מצליחה לרוץ אל הרכבת, בעודי עומדת על הרציף ממול, והיא, קרן, מבחירה חופשית, ועם חיוך מאוזן לאוזן, רצה 100 ק"מ? (חוזרת במילים: מאה ק"מ ברצף) ונהנית מכל צעד?
כי כשקרן יעקובסון, חברת קיבוץ משמר העמק, בת 42 נשואה לדני, וביחד הורים ל-3 ילדים קובעת לעצמה יעד או מטרה- שום דבר לא יזיז אותה מלדבוק בה. מרגע שהמטרה מסומנת היא בראש סדר העדיפויות שלה, מראה את הכיוון, ואת הדרך. "בוודאי שזה משפיע על סדר היום שלי, ושל כל בני ביתי," היא אומרת, "זה קובע את התזונה, את שעות השינה, את הזמן עם הילדים, את ההתגייסות של דני בעלי, את הנכונות להיות שם, של ההורים הנהדרים שלי..." זה לא רק אני. בלי התמיכה והעידוד והחופש שיש לי מהמשפחה – לא הייתי מצליחה לעשות את זה.
קרוב ל-6 שנים היא מנהלת "רומן" עם הריצה. "זה התחיל מזה שחיפשתי קצת פעילות גופנית, אחרי לידת התאומים שלי. יצאתי להליכה שמהר מאד הפכה לריצה, שהפכה ממרחק קצר למרחקים ארוכים, ותוך זמן קצר הביאה אותי להצטרף לקבוצת הרצים "פנו דרך" מטבעון תחת שרביטו של פנו קוטר, המאמן.
אני מבינה ריצה, אבל 100 ק"מ?
זה לא שאתה קם בוקר אחד ומחליט לרוץ 100 ק"מ," אומרת קרן, "מדובר בהתהליך ארוך וממושך, הנבנה לאורך זמן בשותפות מלאה עם פנו, המאמן. לקח זמן עד שיכולתי לומר שאני אוהבת לרוץ למרחקים ארוכים, בטבע, ולא על אספלט. בשיחת הסכום לאחר מירוץ "סובב עמק", אחד המרוצים המתקיימים באזור שלנו, בו לקחתי חלק בשנה שעברה במקצה 61 ק"מ, קבעתי עם פנו שהיעד הגדול הבא שלי הוא השתתפות באולטרא מרתון "סובב עמק" בשנה הבאה, למקצה 100 ק"מ. קבענו תוכנית אימונים אשר בדרך כללה השתתפות במרוץ אולטרא מרתון למרחק של כ-70 ק"מ והתחלתי להתאמן אליו. מסיבות שאינן תלויות בנו שני מרוצי אולטרא מרתון שנקבעו בשנה זו- בוטלו, ונאלצתי לחפש אלטרנטיבה. במקביל הלכה והתגבשה בקבוצת הרצים "פנו דרך", קבוצה קטנה של כ-9 רצים שנרשמו לאולטרא מרתון race to the stones (האולטרא מרתון הגדול ביותר בבריטניה) המתקיים באזור אוקספורדשייר. פנו העלה את האפשרות להצטרף אליהם.
לא היססת?
בוודאי שכן. גם כי ההצעה כללה נסיעה ראשונה לחו"ל ללא דני והילדים, הרגשתי שאני צריכה להתייעץ איתו, לקבל את הסכמתו, לקבל את הסכמת הורי (שיתגייסו לעזור לדני, בכל זאת 3 ילדים...), וגם לרוץ 100 ק"מ... פעם ראשונה... רחוק מהבית... מי מבטיח שאוכל לעמוד בזה? חששתי, ועוד איך חששתי מה ואיך יהיה... נלחצתי מאד.
אבל פנו מאד האמין ביכולותיה של קרן. הוא רשם אותה למרוץ ואמר: "עכשיו את יכולה להיות לחוצה. נבנה תוכנית אימונים מתאימה וקדימה, יוצאים לדרך".
קרן, כמו שהיא יודעת נכנסה לענין עם כל הלב, הנשמה והנשימה... במסירות, באחריות ובדבקות. מן הבוקר שלמחרת פתחה בתוכנית אמונים אינטנסיבית, שנמשכה כ-7 חודשים. 5 אימונים בשבוע, ובסופי שבוע ריצות למשך שעות ארוכות מאוד. משבוע לשבוע הגדילו את טווח הריצה. כ-3 שבועות לפני המרוץ קיימו "ריצה מסכמת" מצומת גולני עד כפר יהושוע. ואחריה נכנסה קרן, כמו שמקובל בריצות מהסוג הזה, ל"טייפר" (פרק זמן בו מורידים עומס, על מנת לאפשר התאוששות פיזית ומנטלית. בעברית: "חידוד"), "במטרה למקסם את היכולות הפיזיות והמנטליות של הגוף".
המרוץ נקבע לימים שבת ראשון 16-17 ביולי. המשלחת הישראלית בראשות פנו קוטר שמנתה 9 רצים, ביניהם שתי נשים נחתה בבריטניה 3 ימים לפני המרוץ. "רצינו לראות את השטח, לעשות איתו הכרות ראשונית". התארגנות קצרה במלון, הכרות עם הסביבה, ובלב תקווה גדולה למזג אוויר אנגלי טיפוסי. כלומר משהו כמו בסתיו שלנו. "יותר קל ונוח לרוץ, כי באנגליה לא חם," מסבירה קרן.
למרות שברזומה שלה היא יכולה לרשום עשרות רבות של ריצות ארוכות מאד ביניהן השתתפות ב-2 מרתונים מלאים, ובאולטרא מרתון "סובב עמק", לאורך 61 ק"מ, תמיד קיים החשש שמא הפעם... מי יודע... אבל לא עד כדי חרטה על הצעד. "לא מתחרטת, אבל תמיד יש חששות. ידעתי שאני מוכנה פיזית ומנטלית, עשיתי את כל האימונים, עבדתי מתוך דבקות ומכוונות, נצמדתי להנחיות וההוראות של פנו, שתמיד מאמין בי, דוחף, מעודד ומצליח להגשים לי כל פעם מחדש את כל החלומות והשיגעונות שלי. ובכל זאת 100 ק"מ... כברת דרך... האם אצליח לעמוד בזה? ואולי זה בכל זאת גדול עליי מידי?
למקומות היכון צא...
בשעת בוקר של שבת, יחד עם עוד כ-3000- רצים אנגלים, התיצבה הקבוצה הישראלית אל נקודת הזינוק, ("האנגלים מאד התלהבו מנוכחותינו") קיבלו מספר חזה, וצ’יפ לספירה ומעקב, התחלקו לזוגות –שלשות המתואמים בקצב הריצה ו... זהו מתחילים. מזג האוויר היה חם מהצפוי, והשטח התברר כקשה וטכני מן הצפוי (עליות ארוכות מאוד, סינגלים צרים וקוליסים עמוקים ביותר) אבל בשעת בוקר צוננת לא היתה לכך משמעות מיוחדת. קרן רצה בזוג עם דני בנימין, מקיבוץ הזורע. "רצנו ודיברנו... דיברנו ורצנו.."
האנגלים נערכו למרוץ באופן מעורר התפעלות. שביל הריצה סומן באופן ברור, תחנות רענון עם כסאות ומזרונים בצל סככות. פינות מזון ושתיה המותאמים למרוץ מסוג זה, עמדות עזרה ראשונה, עמדה לטיפול בשלפוחיות, עמדות עיסוי... הכל ברוחב לב, בנדיבות ובאדיבות בריטית מוכרת.
במשך 7 שעות ריצה, גמאו קרן ודני, בן זוגה למרוץ, את 50 הק"מ הראשונים. יחד עלו גבעות, חצו שדות ויחד ירדו עמקים, נהנים מהמרחבים הירוקים סביבם "אני אוהבת לרוץ בטבע," תחזור קרן כמה פעמים ותבהיר לי, "הטבע ממלא אותי..." חלק מן הרצים מסיימים בנקודת ה-50 ק"מ (מגדירים מראש שזה היעד) ואחרים ממשיכים עד לנקודת ה-100 ק"מ. לדני היתה בעיה ברגל, הוא ניגש לבקש עזרה בעמדת העיסוי. "תמשיכי," הוא אמר לי, אני מתעכב כאן".
"לא רציתי להמשיך בלעדיו," מספרת קרן, התלבטתי. בסופו של דבר, אחרי שהבטיח להמשיך כשיתאושש, בלב כבד יצאתי לדרך.
אז את ממשיכה לבד?
מה זה לבד? בטווח הראיה שלי היו רצים. מידי פעם מחליפים בינינו מילים של הכרות, פעם אני מתקדמת מהר יותר ופעם פחות... כולנו רצים בשביל המסומן...
והכל סבבה? את לא שואלת את עצמך: בשביל מה אני צריכה את זה?
אומרים על מרוצי אולטרא שהדבר היחיד שבטוח זה שיהיה משבר איפשהו במהלך הריצה, הענין הוא שאין לך מושג מתי... באיזו נקודה... למה...או מה יגרום לו.. אני, בק"מ ה-75 הרגשתי בחילה נוראית, סחרחורת איומה, שלא כמו שקיוינו, השמש היתה במרכז השמיים, והיה חם מאד... החלטתי שבק"מ ה-80 אני בודקת עם עצמי מה קורה לי. עד אז לא ישבתי אפילו לא פעם אחת.
"בתחנת הריענון בק"מ ה-80 נשכבתי על מזרון, במטרה להתאושש. מתוסכלת מהמצב בו אני נמצאת, לא יכולה פיזית להמשיך אבל גם לא מרשה לעצמי מנטלית שלא להמשיך... שכבתי ובכיתי...כן... לא... לא מרשה לעצמי לוותר, בנוסף ידעתי שכל דקת עיכוב תביא אותי לריצה בחשיכה (היה לי פנס ראש), אבל כל זה לא מקל על המצב כרגע..."
עד ש... כמו משום מקום פתאום הגיע דני בנימין. שיחה קצרה של מה נשמע ומה קורה, שתיים שלוש מילים שלו: "קומי, קומי, אנחנו נגמור את זה גם בזחילה.." והופ... קרן בחזרה על הרגליים, עם אנרגיה מחודשת עד כמה שניתן אחרי 80 ק"מ.
ספרי על הק"מ האחרונים...
10 הק"מ האחרונים נמשכו כמו נצח. היה קשה מאוד כל הגוף כואב, כבר אי אפשר לאכול ו/או לשתות העייפות משתלטת, נמאס! פשוט נמאס!!! ומשתוקקים להגיע כבר לקו הסיום. מסביב חשוך לגמרי וגם מספר הרצים נהיה דליל ביותר. ואם כל זה לא מספיק אז תוואי השטח קשה וטכני ביותר (כבר אמרנו חושך מוחלט). במקרה שלנו היה צורך לעשות אגוף קטן שכלל ירידה ולאחריה עלייה כדי להשלים ל100 ק"מ. אני זוכרת שאמרתי לעצמי "מי צריך את האגוף הזה? אבל עשיתי אותו.
ככל שמתקרב הסוף נשמעים קולות העידוד של תושבים מקומיים שהגיעו לעודד ושל אלה שהקדימו להגיע. "זה נותן המון כוח לק"מ האחרון. עוד צעד ועוד צעד ו... חציתי את נקודת הסיום. חיבוקים... נשיקות... האדרנלין בשיאו, תחושת סיפוק עצומה שאין מילים לתאר אותה" קרן ממהרת להתקשר הביתה. לומר שזהו, היא אחרי...
מה למדת על עצמך?
30 הקילומטר בהן רצתי לבד איפשרו לי הרבה זמן לחשוב. הבנתי במהלכן שבאמת אין דבר העומד בפני הרצון. אם אני רוצה משהו, ואפילו אם נדמה שהוא בלתי ניתן להשגה, עם נכונות לעבודה קשה, להקרבה- אני יכולה להשיג הכל.
תעשי את זה שוב?
יום למחרת, כשכל הגוף כאב לי, שאל אותי פנו את השאלה הזו והתשובה שלי היתה: לא, אבל תשאל אותי מחר... כמובן שלמחרת היום כבר שאלתי את פנו מה יהיה האתגר הבא שלנו. היום כחודש לאחר המרוץ אני יודעת בלי כל צל של ספק שאני מוכנה לעשות את זה שוב.

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
זה רק אני והמכונית שלי – 3 עובדות על תאונה עצמית
מצטיינות הנשיא לשנת 2021
יוצאים לדרך: נבחר מתכנן לפארק הנחל – ’’הואדי’’
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור