נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > כללי > סיפורי יוסף
29 ליולי 2016
סיפורי יוסף
יוסף פינס, 2016-07-29 - 10:00

 שחורים ולבנים

כל הזכויות שמורות

הפעם בחרתי לספר על שחורים (שוורצה) ולבנים. לראשונה שהתוועדתי לצבעי השחור (הייתי שחרחר) זה היה במלחמת העולם השנייה, כשהוריי ברחו מפולניה לרוסיה.
הייתי בן ארבע, גרנו בעיירה קטנה בשם "גריבניבקה". היה זה בוקר חורפי ומושלג. אבי בצאתו לעבודה כספר, לקח אותי עמו למספרה, ישבתי במספרה, הסתכלתי על אבא שמספר והשתעממתי, ברגע שראיתי שהשמש מבצבצת מבעד לעננים, יצאתי החוצה.
תוך כדי ששיחקתי בשלג עברו לידי שתי נערות רוסיות בלונדיניות עם צמות זהובות שיער. כאשר הנערות ראו אותי, הילד הקטן והשחרחר, לא הצליחו להסתיר התפעלותן ממראי, נעצרו לידי והחלו לדבר בינן לבין עצמן ברוסית: "אוניבו צ’ורני גלזה כק סמואלה" (יש לו עיניים שחורות כמו זפת), ותוך כך פנו אליי ושאלו: "ילד למה אתה כל כך שחור ועיניך שחורות כזפת, אתה בטח צ’גן" (צועני). בתמימות של ילד שאלתי: "מה זה צ’גן? ולמה עיניי שחורות?" הנערות השיבו במליצה: "כי עיניך מלוכלכות." בד בבד התכופפו לקחו חופן שלג ואמרו לי: "מלצ’יק אודיצ’סטה גלזה סנג" (ילד קח שלג ושטוף היטב את עיניך). לקחתי השלג מידיהן והתחלתי לשפשף את עיניי, שפשפתי שוב ושוב עד שעיניי האדימו מאוד ובקושי ראיתי הדרך חזרה למספרה. מאז התרגלתי לכינוי צ’גן- שחור.
במרס 1949 הייתי כמעט בן תשע כשהעלו אותנו על האונייה "נגבה" שהפליגה היישר לנמל חיפה. בנמל חיפה העמידו אותנו בשורה, זקנים, מבוגרים וילדים, וכמו כבשים ריססו אותנו בדי.די.טי. קיבלנו בהבנה ובאהבה, את הריסוס ואני אף שמחתי לראות את עצמי סוף סוף לבן לזמן קצר. כתלמיד בבית ספר "נילי" כינו אותנו "סבונים".
ומאחר שהפיגמנטים שלי תופשים אור וחום, כנער וכחייל היו בטוחים שאני מעדות המזרח. חשבתי לעצמי: ’ברוסיה חשבו אותי לצועני, בבי"ס סבונים, וכעת משייכים אותי לעדות המזרח, מה שייך גוון העור לעדות? הדבר נבצר מבינתי’.
כשאני נזכר אני צוחק, איך פנו אליי מספר פעמים במרוקאית וכשאמרתי שאיני מבין ערבית – מוגרבית ובכלל לא מבין ערבית, השיבו לי: "יה חאלס, אתה מתבייש במוצא שלך."
והאשכנזים שהיו בטוחים שאני "שוורצה" מעדות המזרח, דיברו לידי ועליי בחופשיות או ביידיש או ברוסית ואני הבנתי כל הנאמר.
לימים השתחררתי מצה"ל (בתום שרות מלא) וברשותי רישיון לרכב כבד. על אף שאבי ייעד לי את מקצוע הספרות אני בחרתי להיות נהג. נהגתי על רכב מסוג מק ישן דבל בק-אקס.
כך השגתי עבודה בסלילת כבישים בדרום, בכביש באר שבע-ערד.
בעבודה הכרתי אדם מבוגר ניצול שואה בשם "יענק" שעבד בכור האטומי בדימונה וחיפש נהג מחליף שיעבוד על משאיתו וישלם לו שכר נאה, כולל לינה בבית מלון וכלכלה.
הדבר קסם לי והשבתי לו: "שיש על מה לדבר." יענק שמח והזמין אותי לביתו באזור הווילות בבאר שבע. נרגש ושמח הגעתי בשעות הערב לביתו. דפקתי בדלת, הדלת נפתחה ומולי עמדה אישה מבוגרת (כמוהו) שיערה צבוע בלונד מקושקש ובידיה החזיקה "מוצ’י" לבן עם עניבה אדומה- כנראה לעין הרע. האישה, פנתה אליי בהתנשאות: "מי אתה, אדון?" השיבותי: "אני, יוסף, בעלך יענק, הזמין אותי לפגישת עבודה." ממפתן הדלת היא קראה לבעלה בפולנית: "יענק, איזה יוסף, שוורצה(=שחור), רוצה אותך." ויענק מתוך הבית ביקש ממנה: "הכניסי אותו". והיא בשלה: "את השוורצה?!" ויענק, "כן, אני רוצה שיכנס!"
והיא במתכוון הצמידה את כף רגלה לדלת כדי שלא אכנס. יענק שהתאפק לא להתפרץ הגיע לדלת פתח אותה, מלמל משהו בפולנית והזמין אותי להיכנס. נכנסתי בלב כבד.
ילדים בבית לא ראיתי רק את הפודל עם העניבה.
התיישבתי בסלון, ושוחחנו על תנאי העבודה ועל העבודה בכור האטומי, יענק ביקש ממני להביא תעודת יושר ותועדה על שירותי בצה"ל, כמובן שעניתי בחיוב שאביא הנדרש ממני.
אחרי הסיכום בינינו יענק פנה אל אשתו, שעמדה כמו נציב מלח מאחוריו, וביקש ממנה להכין לנו לשתות והוסיף: "רושקה, עבורי קפה שחור." פנה אליי ושאל: "מה תשתה?" "גם אני שחור" עניתי. אך רושקה בפנים זעופות, לא זזה ולא נעה אלא המשיכה לעמוד מאחוריו ואז אמרה בכעס -בפולנית: "בשביל מה הזמנת את השוורצה הזה, אין לבנים משלנו?!" יענק ענה לה בזעף: "די! מספיק את רק מפריעה". הייתי המום הרגשתי אי נוחות, קמתי ממקומי פניתי אל יענק ואל רושקה ואמרתי ביידיש: "לידיעתכם אני מבין פולנית אך קשה לי לדבר בפולנית, לכן, אומר לכם כך: תודה רבה על היחס, איני מעוניין לעבוד אצלכם, תחפשו מישהו לבן שירצה לעבוד, אני חוזר הביתה- לזכרון יעקב".

במרוצת השנים נישאתי, אשתי אסתר, הינה מעדות המזרח ילידת טוניס, בלונדינית עם עיניים כחולות (שוורצה?).

לימים, בני בכורי אלי, כשהיה מתקוטט עם ילדים, הילדים ממוצא עדות המזרח, היו אומרים לו: "לך מפה, אשכנזי." וילדים אשכנזים היו אומרים לו: "לך מפה אתה ספרדי-מרוקאי." אלי כילד לא הבין למי הוא בעצם שייך. עד שיום אחד הוא בא הביתה, כשעיניו היפות מלאות דמעות, פנה אל אמו ושאל: "אימא מה אני, אשכנזי או ספרדי?" אשתי השתוממה מהשאלה והשיבה בחיוך: "אתה ישראלי, אל תתייחס לכל מה שאומרים, תהייה גאה במה שהנך, יהודי ישראלי!"
עצתי לכל האשכנזים והספרדים תרדו מצמרות העצים ותהיו גאים על היותכם יהודים, פה בארץ ישראל- כולנו יהודים!!! זה חומר מאלף למחשבה....
שבת שלום!

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
פסטיבל "ימים של קולנוע" יולי 2019 - הכניסה לכל האירועים חופשית
ידיעה לציבור- נערות הוטרדו מינית במרחב הציבורי
מוזיאון למורשת השייטת ומרכז לפיתוח מנהיגות, נוער וחינוך יוקם בעתלית
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור
חדשות אחרונות
ידיעה לציבור- נערות הוטרדו מינית במרחב הציבורי
מוזיאון למורשת השייטת ומרכז לפיתוח מנהיגות, נוער וחינוך יוקם בעתלית
משתפים פעולה למען העסקים והתעשייה
תיק החשדות נסגר! ״הצדק יצא לאור״