נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > כללי > יהודי בגשם
24 למרץ 2017
יהודי בגשם
הרב יוסף יצחק פריימן, 2017-03-24 - 10:00
כל הזכויות שמורות

 

השבת אנו מברכים את חודש ניסן הבא עלינו לטובה, לקראת בוא האביב וסיום עונת הגשמים אביא את סיפורו המרגש של מר אורי גורדון כפי שהוא בעצמו סיפר: נולדתי בריא ושלם, וכזה הייתי עד גיל שלוש וחצי, כשנפגעתי משיתוק ילדים. עברתי אין-ספור ניתוחים, בעיקר ברגליים, אך רגלי הימנית שותקה כליל וגם ידיי נפגעו במידה מסויימת. נכותי זו מתקשרת אצלי עם זיכרונות רבים. אחד החריפים שבהם מחזיר אותי ללילה סוער וגשום בשנת תשל"ח 1988. זה היה זמן קצר לאחר שהגעתי ללוס-אנג’לס, בשליחות המדינה. הייתי אז כבן ארבעים ושלוש.

האנגלית שבפי הייתה רצוצה למדיי, אבל האמנתי שגם כך אצליח להגיע ללב הנוער - קהל-היעד העיקרי של שליחותי. מאחר שאין לרגלי הימנית הכוח הדרוש ללחיצה על דוושת הדלק, הותקן במכוניתי מתקן מיוחד, פרימיטיבי למדיי, אך יעיל: חוט נקשר לדוושת הדלק והוא חובר לדוושה נוספת שהותקנה בעבור רגלי השמאלית. כך יכולתי לנהוג במכונית אוטומטית, באמצעות רגלי השמאלית, בעזרת החוט.


לילה אחד נסעתי בכביש המהיר, מרובה הנתיבים. הייתי בדרכי להרצאה באחת האוניברסיטאות, לפני חוג צעירים יהודים. הלילה היה גשום, אך הנסיעה הייתה נעימה. נסעתי במהירות בינונית, מסדר בראשי את הדברים שאומר עוד מעט למאזיניי. לפתע נשמע קול פקיעה, ומיד חשתי שהמכונית אינה מגיבה ללחיצת רגלי. הבנתי שהחוט נקרע ואני בצרה: באמצע הכביש המהיר, כשמימיני ומשמאלי טסות מכוניות במהירות מטורפת. מה עושים? הייתי בדיוק באמצע עלייה חדה. המכונית החלה להאט. מיהרתי להשתחל לנתיב הימני. ידעתי שעליי למשוך את המכונית לשולי הכביש, שם מצויות, במרווחים קבועים, עמדות מצוקה. אם יקרה נס - אמרתי בליבי - המכונית תיעצר ליד עמדה כזאת, אתקשר למי שצריך ואצא בשלום מהסיפור הלא-נעים. המכונית קרטעה עד שולי הדרך ואז דמם המנוע.

הראות הייתה מוגבלת מאוד. החלטתי לצאת מהמכונית. פתחתי את הדלת ויצאתי לתוך קיר מים שירד מהשמים. התחלתי לצלוע לעבר אבני השפה, בתקווה שאראה את עמדת המצוקה. הדרך הייתה חלקלקה. הצלחתי לשמור על שיווי-משקל לאורך שניים-שלושה צעדים, ואז החלקתי ונפלתי. בגלל נכותי לא יכולתי לעמוד על רגליי אלא בעזרת משענת כלשהי, ומשענת כזאת לא הייתה. אם קודם לכן היה מצבי קשה, עתה כבר היה קשה שבעתיים. החלטתי לגייס כל מאמץ אפשרי, לזחול אט-אט לעבר אבני השפה, בתקווה שאוכל לתמוך את עצמי באחת מהן ולקום על
רגליי. זה לא היה פשוט. מכנסיי נקרעו. פתאום חשתי כאב חד. האבנים שבשולי הכביש חתכו בבשרי.

 

הייתי חסר-אונים לחלוטין. שרוע בשלולית, מטונף מבוץ מכף רגל ועד ראש, הפצע הפתוח
מדמם. התחלתי לחשוש לחיי. ידעתי שאני זקוק לעזרה מהירה, אבל מי יבחין בי בלילה סוער כל-כך?
חלפה שעה. כוחותיי אזלו. הייתי קרוב לייאוש. נשאתי תפילה חרישית לבורא העולם. התפילה חיזקה אותי. "לא, אסור להתייאש", אמרתי בליבי. "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". "מאין יבוא עזרי", מלמלו שפתיי, "עזרי מעם ה’, עושה שמים וארץ".


לפתע נשמעה חריקת בלמים. לא יכולתי לראות מי עצר. שודדים? זה בהחלט יכול להשלים את התפאורה המרשימה של ליל הבלהות הזה. שמעתי צעדים כבדים של שני אנשים. "משטרה!",
הרעים קול, "מי אתה?!". באנגלית מגומגמת מלמלתי: "עזרו לי לקום... קחו אותי למונית". אחד מהם רכן עליי. בוודאי חשב שאני שיכור או מסומם. "עזרו לי", חזרתי וביקשתי, "אינני יכול לקום".


"לכל הרוחות, בוא נלך", שמעתי את השוטר אומר לחברו. "בבקשה!", התחננתי, "אל תלכו! אני ישראלי... אני יהודי... בבקשה!". באותו רגע עצר אחד משני השוטרים, סב על עקביו והתקרב אליי. זה לא היה השוטר שרכן עליי בתחילה. "מי אתה?", שאל. "אני מישראל, אני יהודי", אמרתי. "אנא, קח אותי לתחנת מוניות, לבית-מלון. עזור לי לקום". "אל תדאג", אמר השוטר בשקט, "אעזור לך. גם אני יהודי". הוא הושיט לי את ידו ועזר לי לקום. הייתי ספוג מים, אך הוא תמך בי ביד אמיצה, וסייע לי לפסוע לעבר הניידת. חברו, שכבר ישב ליד ההגה, צעק לעברו: "עזוב אותו, זה לא הג’וב שלנו להרים כל משוגע ששוכב לצד הכביש". "אל תדאג", לחש לי בן-עמי, "לא אעזוב אותך". ולחברו ענה: "הוא לא משוגע, הוא נכה!". השוטר היהודי פתח לי את דלת הניידת וסייע לי לשבת. במכונית היה חם,


ובעיקר יבש. כעבור שתיים-שלוש דקות עצרה המכונית בחזית מלון-דרכים קטן. הודיתי לשוטרים על עזרתם, נכנסתי למלון, והזמנתי מונית הביתה. בדרך חשבתי על נכותי ועל הקשיים הנגזרים ממנה, אבל בעיקר חשבתי על רגש הערבות ההדדית שניעור בליבו של השוטר היהודי, שמעולם לא פגש אותי, אבל למשמע זהותי היהודית עשה הכול כדי לחלצני מצרה. ועוד יותר חשבתי על המסקנה החשובה: אסור לאבד תקווה, גם כשכלו כל הקיצין. יש בורא לעולם שמשגיח עליי והוא יבוא לעזרתי ברגע הנכון.

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
ראשי המועצות במחאה כנגד נובל אנרג’י: דורשים ניטור רציף ושקוף!
רגע לפני הפעלת אסדת לוויתן: העדר מערך ניטור רציף על האסדה- תת ניטור אוויר. חוסר שקיפות מצד נובל אנרג’י ומדינת ישראל לציבור
פרח פינקי

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }