נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > כללי > בקפיצה למים
29 ליולי 2016
בקפיצה למים
הניה, 2016-07-29 - 10:00

"לפעמים, למרות הטוב, מגיע הזמן להיפרד," אומרת תמי ברנשטיין,מנהלת אגודת השחיה של קאנטרי זיכרון, ודמעה מנצנצת לה בזווית העין. "המקום הזה תמיד יהיה לי בית".

כל הזכויות שמורות

במשך כל השעה בה הקשבתי לדבריה/סיפוריה, יכולתי להבחין בה, בדמעה שעמדה בזווית עיניה. עוד זיכרון אחד מן העבר, עוד סיפור מרגש והיא לא תוכל לשאת את המעצור, ותזלוג חופשי אל הלחי. "תראי," אומרת לי תמי, בקול מתון, "המקום הזה היה הבית שלי. לא הבית השני שלי. חייתי אותו, וחייתי איתו יום יום כל היום. גם כשפיזית לא הייתי כאן, הטלפון היה זמין לכל ידיעה ולכל התרחשות בקאנטרי, ובראש כל הזמן חשבתי מה ואיך צריך לעשות כדי שיהיה הכי טוב... הכי נכון... לשחיינים, לאגודה ולבית הספר לשחיה." היא בילתה כאן ימים שלמים. משעות הבוקר המוקדמות מאד ועד שעות הערב המאוחרות, ליוותה מאות ילדים ובני נוער בתהליך לימוד השחיה, בשיפור טכניקה, בהעלאת ההישג האישי... הכירה כל אחד מהם אישית, דאגה להם לכל פרט הקשור לאימון או לתחרות אליה יצאו, נפגשה עם ההורים, אפשר בהחלט לומר אהבה ואוהבת אותם גם היום... "הם כמו ילדים שלי."
בוקר אחד לפני 26 שנים נכנסה אישה צעירה למשרדו של דרור ראופמן, אז מנהל הקאנטרי, והציעה לו להקים בקאנטרי בית ספר ללימוד שחיה. תמי ברנשטיין ילדה ירושלמית- מלאת אנרגיה מתפרצת, שלקחה חלק בכל פעילות חברתית, בילתה את זמנה הפנוי כחניכה בצופים, כמדריכה ורשג"דית, ובין לבין אהבה לשחות באחת מבריכות השחיה בירושלים. מכאן ועד צרופה לקבוצת השחיה "הפועל ימק"א ירושלים" היתה הדרך קצרה. "למעשה עד גיל 16 ביליתי הרבה מאד בבריכה". השהיה המרובה במים, המשמעת העצמית שהיתה מחויבת לה, העמידה בלוח הזמנים, האימונים הקשים, והתחרויות בהן לקחה חלק עיצבו את אישיותה, פיתחו אצל הילדה הירושלמית הקטנה את הביטחון העצמי, את הנכונות להעיז, את הרצון להצליח וגם את היכולת להתמודד בסיטואציות קשות.
"כשבאתי לשיחה עם דרור הייתי אישה צעירה בשלבים ראשונים של הריון ראשון, היא מספרת, "מאד התלבטתי אם לספר שאני בהריון או לא. בסוף החלטתי ללכת עם האמת. דרור קיבל אותי ומאז אני כאן. תחילה כמורה לשחיה בחוגים המיועדים לכך, מה שהוביל להקמת בית הספר לשחיה, וצמח והיה לאגודת השחיה של קאנטרי זיכרון. רציתי לפתח ולטפח אצל הדור צעיר את התכונות, המאפינות את מי שבאמת רוצה ספורטאי טוב", בשלב מאוחר יותר כשאלי וניב, שני אנשי עסקים עם חזון חינוכי ערכי קיבלו לידיהם את הקאנטרי, זכו גם בתמי ובאגודת השחיה, ויאמר לזכותם שבמשך כל הדרך תמכו, עודדו, והיו שם בשביל האגודה. גם אורית, מנהלת הקאנטרי, זיהתה את התרומה העצומה של אגודת הספורט לשחיינים ולמושבה ולאורך כל הדרך ליוותה את האגודה ואת עבודתה של תמי בדאגה, בהתעניינות, במסירות, ואיכפתיות .
כמי שלקחה על עצמה את התפקיד הניהולי של בית הספר והאגודה, ממונה תמי על כל מה שקשור לצרכיו של השחין." דואגת למסלולים פנויים לאימון, לבדיקות הרפואיות, לתזונאית שתיתן הנחיות הנוגעות לתזונה נכונה, לרישום למחנות אימונים ותחרויות, וכמובן עומדת בקשר עם ההורים."
איזה תכונות צריך שחיין טוב?
רצוי מבנה גוף מתאים, אבל בהחלט לא חיוני (לא כולם צריכים להיות פלפס). חשוב שתהיה לו השאיפה למיצוי היכולות הפיזיות והמנטליות, לשיפור מתמיד, למצויינות, שתהיה לו נחישות, יכולת התמדה, חריצות... אלה תכונות שבהחלט יכולות לחפות על מבנה גוף פחות מתאים. זה נכון לכל תחום בחיים, ובוודאי בענפי הספורט. לצד אלה צריך להבין שלא תמיד יש הצלחות, וצריך לדעת להתמודד עם השגים פחות טובים מהמצופה, עם לחץ, עם כאב, עם אכזבות...ולא פחות חשוב זו התמיכה מהבית. העידוד, המעורבות שההורים מפגינים (לא ההתערבות), כי להיות ספורטאי זה לבחור בדרך חיים, והדרך הזו יש בה עליות ומורדות, גורמים נוחים יותר ומורכבים יותר, קטעים קלים וקשים. ההתמודדות עם אלה יוצרים את אופיו של הספורטאי, ובתוך כל אלה יש חשיבות מיוחדת להמנע מהרעשים מבחוץ.
ילדים ובני נוער רבים ביקשו להצטרף לבית הספר לשחיה שהקימה תמי, ותוך זמן קצר בלטו בתוך בית הספר שחיינים אחדים. כאמור זה היה הרקע והגורם המדרבן להקמת אגודת השחיה "הפועל קאנטרי זיכרון יעקוב", בה לוקחים חלק קרוב ל50 שחיינים בסגנונות שחיה שונים, המחולקים לשתי נבחרות: סנפיר- הנבחרת הצעירה, ודולפין- הנבחרת הבוגרת. ובבית הספר קבוצת "דג הזהב" שחיינים צעירים בני 8-11 המהווים את העתודה לנבחרת האגודה.
אז מה ההבדל בין שחייני בית הספר לשחייני האגודה?
שחייני בית הספר באים ללמוד להתנהל נכון במים, לשחות באופן שתגיע אל היעד בלי לאבד כוחות, לפתח תחושת ביטחון במים, להתגבר על הפחד, אם הוא קים. לעומת זה מטרתם של שחייני האגודה היא לשפר כל הזמן את ההישגים האישיים, ללמוד להתמודד מול קושי, מול אכזבה... ותמיד לרצות להשיג יותר... חזק יותר... טוב יותר... נכון יותר... כי אין גבול ליכולת שלנו, כבני אדם.
"בואי תראי" פורשת לפני תמי את לוח האימונים השבועי של הקבוצות, "קבוצת "דג הזהב" מתאמנת -3 פעמים בשבוע, "סנפיר "- מתאמנת 4 פעמים בשבוע, לקבוצת "דולפין", הבוגרת- 5=7 אימונים בשבוע. עפרה ענבר-מעוז, המאמנת של שתי הקבוצות הבוגרות יותר, ואני מקדישות הרבה זמן לאימונים, וזה בהחלט לא קל. עפרה מגיעה אלינו מהישוב "צופים". אנחנו מרגישות מחוייבות לכל שחיין, משתדלות לפתח ולטפח את האמונה האישית של כל אחד בהצלחתו, וזה סוחט מאיתנו הרבה מאד כוחות.
מי מעניק לקבוצות את השמות הנחמדים?
שתי הבנות שנולדו לי מאז, גל ונעה, מלוות את העבודה שלי בקאנטרי. הן מאד תומכות, מייעצות, והן שהציעו את שהשמת לקבוצות. ממש כמו השחיינים, גם המאמנים ומנהלי הקבוצות זקוקים לתמיכה מבית, אומרת תמי בחיוך.
את מכירה כל שחין אישית?
תמי מעיפה בי מבט, מאיפה צצה שאלה כזו? השחיינים מאד נקשרים לבית הספר ולאגודה. כשאני ניגשת לתת להם חיבוק לפני הקפיצה למים או עם היציאה מהמים, אני נזכרת בנקודות משבר שהיו בדרך לתחרות, איזו דרך עשינו יחד... יש לי תחושת סיפוק נהדרת. בענף השחיה בארץ, יש הרבה "סינדרלות" שיצאו מזיכרון.
לפני כחודש ייצגה רוני קלט את אגודת השחיה הזיכרונית, בתחרויות גביע קומן, שהתקיימו במלטה. "אני מעריכה מאד את התמיכה והעידוד שהיא זכתה להם מצד הוריה".
אני מניחה שיש גם רגעים לא קלים של משברים, התמודדויות...
כן, גם זה חלק מהחיים בכלל, ומעולם הספורט בפרט. התנאים האובייקטיביים של בריכת הקאנטרי לא קלים למאמן ולא לשחין. בעת ובעונה אחת נכנסים לבריכה כל תושבי זיכרון, תלמידי בית הספר ושחייני האגודה וזה בהחלט מאד מקשה. התמודדות מסוג אחר היא עזיבה של שחיינים, אבל הקושי שאני תמיד נושאת בליבי הוא ליווי של אור כהן ז"ל וגל פרסר ז"ל, כל אחת בזמנה, שחייניות נפלאות שהתמודדו באומץ ובגבורה במחלה, והוכרעו על ידה, לצערי הרב.
ליד צמד המאמנות עומדים אנשי הקאנטרי ופורשים רשת של תמיכה ועידוד. "אני יכולה להעיד שתמיד זכינו לאוזן קשבת אצל אלי וניב, וקשר מיוחד יש לי עם מנהלת הקאנטרי אורית ניידרמן ("לא תמיד אנחנו מסכימות בכל דבר, אבל שתינו עובדות בהערכה רבה האחת כלפי השניה, ובהבנה שצריך למצוא את הדרך לעבוד יחד").
אז אם הכל כל כך טוב, למה לסיים?
לפעמים, למרות הטוב, זה הצעד הנכון. היו לי כאן 26 שנים משמעותיות מאד. 26 שנים שיהיו בליבי לתמיד. אני אוהבת את המקום, אוהבת את האנשים שאיתם אני באה בקשרי עבודה. אני אמשיך לנהל את בית הספר לשחיה. אני לוקחת איתי את העבר, את כל מה שקיבלתי כאן, אבל מסתכלת צועדת קדימה. קיבלתי החלטה שאני בהחלט שלמה איתה.

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
זה רק אני והמכונית שלי – 3 עובדות על תאונה עצמית
מצטיינות הנשיא לשנת 2021
יוצאים לדרך: נבחר מתכנן לפארק הנחל – ’’הואדי’’
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור