נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > כללי > "לחלץ תווי פניהם"
5 למאי 2017
"לחלץ תווי פניהם"
מיכל וונדר, 2017-05-05 - 10:00

 סיפורו של היחיד בשואה

כל הזכויות שמורות

 

 מיכה ואן סון. צילום: לירון גורפינקל

 


אני, מיכה שמואל ואן סון, בן מרדכי ומלכה , נולדתי ב-1933 בהולנד, הקטן מבין חמישה ילדים.
למשפחה היה מפעל לצבעי דפוס.
כשהגרמנים פלשו להולנדב-10 במאי 1940, הייתי בן 6 וחצי. הייתי משחק בחוץ ורואה את המטוסים בקרבות אוויר.
אבא ידע מה שעלה בגורלם של היהודים בגרמניה, ושזה מה שצפוי גם בהולנד לכן ב-14 במאי לקחנו מסמכים, דרכונים, כמה מזוודות קטנות ונסענו לנמל Ijmuiden. מצאנו שם מאות משפחות של יהודים, שניסו, כמונו, להימלט מהתופת.
שוטר נתן הוראה לתפוס מחסה, כי עמדו לפוצץ סכרים. התפצלנו: אמא לקחה אותי וביקשה מהולנדי לתת לנו להיכנס לביתו. הוא סרב ומישהו אחר הזמין אותנו להיכנס. התחבאתי מתחת לשולחן ושמענו את הפקודה "פתח את הדלת", ואחר כך ירייה. מסתבר, שהאיש שסירב לתת לנו להיכנס היה נאצי, ששיתף פעולה עם הגרמנים, והחיילים ההולנדים ירו בו על המקום.


לא היו אוניות בנמל ורוב היהודים החליטו לחזור לביתם. אולם אבא הצליח למצוא ספינה קטנה וביקש לעלות עליה. הקפטן שלף אקדח ודרש מסמכי זיהוי. אבא הציג את המסמכים והורשינו לעלות. היינו כ-15 אנשים על הספינה והפלגנו לכיוון אנגליה.
בלילה המנועים דממו. הסתבר שנכנסנו לשדה מוקשים אבל הצלחנו לצאת ממנו. למחרת, מטוס גרמני התקיף אותנו, ואני זוכר היטב שכאשר אמי דחפה אותי בתוך הקבינה, ראיתי בזווית העין פצצה נופלת, כשהיא החטיאה את הספינה במילימטרים. בסוף הצלחנו להגיע לנמל הריץ’.
כשגרנו בלונדון, בזמן הבליץ, היו הפגזות של המטוסים הגרמנים כל לילה. הייתי בן 7, ואמא הייתה לוקחת אותי למקלט הציבורי. אני זוכר את הזרקורים של הבריטים שחיפשו בשמיים את המטוסים הגרמנים.
כשהגרמנים שלחו את הפצצה המעופפת V1, היינו שומעים את המנוע, וכשהוא.דמם ידענו שהוא נופל ומתפוצץ. אחד נפל כמה מאות מטרים מבתינו ולמזלנו לא נפגענו.
אחרי כן הגיע ה-V2- טיל, כמו הסקאד, שמתפוצץ כשהוא פוגע, ללא כל התראה. יום אחד פתחתי את הדלת ועפתי פנימה חזרה מהדף הטיל שהתפוצץ באזור.


בהולנד לפני המלחמה, אמא לא הייתה צריכה לעבוד והייתה בבית עם עוזרת קבועה. כשהמלחמה פרצה, החיים התהפכו. באנגליה היא נאלצה לכבס ולבשל בעצמה והאצבעות שלה התנפחו. אמא הייתה אישה טובה, יפה, אהובה, אך היא לא עזרה לי הרבה לכוון את חיי כנער מתגבר, ודי סבלתי מכך.
כשהייתי בן 10, אבא חלה בסרטן. הוא היה אדם גבוה ומלא, ולפתע רזה מאוד בגלל המחלה.
בבית הספר הצטיינתי באתלטיקה קלה ובאגרוף. אבא מאוד התגאה בי שהייתי מה שנקרא בעיניו "היהודי הלוחם" וכשסיימתי תיכון בהולנד, למדתי חינוך גופני.
באוגוסט 45’, אחרי המלחמה, חזרנו להולנד. לפני המלחמה היו בה 180,000 יהודים, ושרדו רק כ-40,000.
אבא נפטר כשהייתי בן 12. היה לי קשר טוב איתו, הוא היה יושב אתי על פרשת השבוע ובסך הכול יש לי זיכרונות טובים ממנו.
בבית קיבלנו חינוך ציוני, תמיד אמרו "מיכה יעלה לפלסטינה".


אחיותיי מרים ואילנה עלו לארץ בעליה ב’ ב- 1947 ומרים הייתה ממקימי קיבוץ עמיעד. כשעליתי ארצה בגיל 22, הגעתי גם אני לעמיעד. מכל האחים שלי, מרים ובעלה יהודה היו הכי קרובים לי ואהובים עליי. שניהם נהרגו בתאונת דרכים, זו הייתה מכה נוראית לכל המשפחה. עד היום אני בקשר קרוב עם שלושת ילדיהם, שאומצו על ידי אחותו של יהודה ובעלה.
בצבא הייתי בחיל התותחנים ונלחמתי במלחמת ששת הימים. עבדתי 20 שנה במלונאות, ואחר כך בתרגום ואני דובר 4 שפות. אני פעיל בארגון "קאסה שלום", שמאתר בני-אנוסים בעולם. בשבילי זו ירושה מאבא, שהקים בהולנד לפני המלחמה ארגון למען האנוסים, גייס כספים, הקים בתי כנסת וישיבות בפורטוגל ופעל למענם.
לאחר שעזבתי את הקיבוץ, הכרתי את אשתי אורה, לה הייתי נשוי 21 שנים. נולדו לנו 3 ילדים: טליה, יובל(מרדכי) ורינת . יש לי אחד עשר נכדים וארבעה נינים, ואני בקשר טוב איתם.
אחרי שהתגרשנו, נישאתי לדניאל ועברנו לגור בזכרון יעקב(תמונה), דניאל נפטרה ממחלה בגיל 50.
היום אני נשוי ללי זה 14 שנה.

 

אני מדליק משואה זו לזכר יהודי הולנד שנספו בשואה ולכבוד התושייה, הנחישות והאומץ של אבא לעזוב תוך זמן קצר בית ועסק משגשג של דורות ולהציל כך את המשפחה למרות אי הוודאות

 

 

 

טובה הירשמן. צילום: לירון גורפינקל

 


שמי טובה הירשמן. נולדתי ברומניה ב 1925 למרים ואלכס שוורץ.
עברתי הרבה במלחמה ויצאתי מזה עם אימא ושתי האחיות שלה הלן ואטל. אימא הייתה רק בת 38 והיא דאגה לכולנו.
יום הולדת 19 עברתי באושוויץ ויום הולדת 20 בברגן בלזן. חופשיה !
יש לי כל כך הרבה לספר... אבל אני אספר לכם רק את הקטע הכי עצוב והכי שמח שקרה לי: השחרור מברגן בלזן ב 15 באפריל 1945.
במחנה היינו כולנו חולים בפרה טיפוס. מחלת בטן נוראית, כל הזמן שלשולים והקאות ומים לא היה לנו.
כל בוקר כשקמנו הוצאנו מתים מהצריף, אימא שלי תפסה בשתי הרגליים ואני בשתי הידיים וסחבנו בקושי. בחוץ היה ערימה של מתים וזרקנו שמה את הגוויה. לא היה לנו מים. היינו מלאים כינים ולכלוך ופצעים והרגשה איומה.
באותו יום שאני מספרת לכם, הגרמנים כבר עזבו את המחנה וסגרו את המים.
השמש זורחת, ואנחנו יושבים בחוץ על הרצפה, נהנים מהשמש. רעבים, צמאים, מלוכלכים וחולים. פתאום אנחנו שומעים קולות של מכוניות כבדות שמסתובבות.
ראינו נמלים קטנות רצות, וראינו את השמש ודרכה ראינו מים שקפצו כמו ממטרה אחרי שלא ראינו מים שלושה ימים. אני ממש רואה את זה עכשיו.
התברר לנו שאלה היו החיילים האנגלים ששמו צינורות, שיהיה לנו קודם מים לשתות.
על ארבע זחלנו אל המים, כי היינו מאוד חלשים ולא יכולנו לקום וללכת על הרגליים.
שתינו את המים וזה היה ממש נס !!


באותו זמן, החיילים האנגלים עם הרכבים עשו סיבוב וזרקו לנו כל מיני קופסאות. היו קופסאות עם ביסקוויטים, שוקולד, סיגריות ובשר טחון.
כל אחד אכל את מה שתפס.
הרבה בנות תיכף התנפלו ואכלו את הבשר כי הם היו כל כך רעבים וצמאים, אבל לנו אימא לא הסכימה. היא צעקה לכולם: "אל תאכלו, אסור לנו לאכול בשר, כי הקיבה שלנו ריקה ואנחנו חולים".
שוקולד ובסקוטיים היה טוב אבל לא הבשר.
גברים אסירים שהיו גם במחנות פתחו את המחסנים והוציאו לחם ותפוחי אדמה. אימא אמרה שנאכל רק תפוחי אדמה. אכלנו אותם טריים ואחר כך אימא הביאה דלי והדלקנו אש ובשלנו את התפוחי אדמה והיא נתנה לנו גם לשתות את המים עם העמילן, שנתחזק.
בערב חזרנו לצריף לישון, ובבוקר, את כל אלו שאכלו את הבשר הטחון הוצאנו לערימת המתים והצריף נשאר כמעט ריק.


הגעתי ארצה ב-49 עם בעלי טיבי ועם בני חיים בן שישה חודשים. גרנו קצת בחיפה עם אמא, עד שהתארגנו להתיישבות לבת שלמה. גרנו שם כמה שנים וב- 53 עלינו לזכרון יעקב.
יש לי שני ילדים: כרמלה וחיים, חמישה נכדים: עידו, רועי, יונתן, אלעד ושירי, ועשרה נינים.
שלושת נכדי שרתו בצבא ביחידות קרביות והנין שלי לפני גיוס לחיל הים כמו אבא שלו.
אני ניצחתי !


אני מדליקה את המשואה לזכר 38 איש מהמשפחה שלי שנספו, סבא חיים וסבתא פרידה וכל היתר דודים ובני דודים שלי.
ולכבוד המדינה הנהדרת הזו, היפהפייה, שאתם הצעירים תנסו לשמור עליה.
ולכבוד האופטימיות של אימא: היא שמרה על כולנו והיא תמיד אמרה "כל זמן שחיים, יש תקווה"

 

 

 

אסתר כרמי. צילום: לירון גורפינקל

 


שמי אסתר כרמי לבית ויינגרוד. נולדתי בוורשה ב-1926, היינו 7 ילדים.
הייתי בת 13 כשהמלחמה פרצה, אבא נפטר שנה קודם. כשהגרמנים נכנסו לוורשה, אמא החליטה לברוח. אמא ושני האחים הלכו למקום אחד, ואנחנו הבנות למקום אחר. אחותי הגדולה חמדה השאירה אותי ואת רות אחותי הקטנה והבטיחה שתחזור לאסוף אותנו, אבל היא לא חזרה...
מישהו לקח את רות לבית יתומים, ואותי לקח בחור יהודי צעיר בשם זיסקינד, שאסף אותי ועוד כעשרה ילדים שהסתובבו ברחוב, קראנו לו "המחנך".
במהלך המלחמה, הגרמנים נכנסו לבית היתומים שבו היתה רות והרגו את כולם.
ברחנו מוורשה ברגל, יחפים. היה חורף...קר...שלג. היינו שמים סמרטוטים על הרגליים כדי לחמם אותן. ככה ברחנו מעיירה לעיירה. היינו מבקשים אוכל מהפולנים, כל הזמן פחדנו שהם יסגירו אותנו. התחלקנו בכל מה שקיבלנו.
לא ידענו שום דבר על ההורים והמשפחות שלנו. זיסקינד דאג לנו כמו אבא: הוא היה רק כמה שנים מעלינו. היה לו כינור, והוא היה מנגן עליו כדי לתת לנו הרגשה טובה.


הגענו לעיירה, ושמענו שהגרמנים מתקרבים, אז עלינו על רכבת שנסעה לרוסיה. הגרמנים הפציצו את הרכבת וחלק מהילדים לא שרדו. גם אני נפגעתי ברגל וסחבתי אותה. נאלצנו לברוח ליערות. זיסקינד זרק את הכינור לנהר הוולגה, כי לא יכול עוד היה להשתמש בו, שלא יגלו אותנו.
ביערות הפרטיזנים טיפלו בנו. היינו בלי בגדים, יחפים, בלי אוכל. אני זוכרת רק שבכיתי בלי הפסקה... אולי זה נתן לי כוח להחזיק מעמד.
זיסקינד החליט שאסור להישאר ביערות בלי אוכל. עלינו על רכבת, הצלחנו לעבור את הגבול והגענו בשלום לסטלינגרד. אספו עוד ילדים יתומים, והכניסו אותנו למעין בית ספר צבאי, עם משמעת צבאית חזקה. שם הוטבעה בי המשמעת העצמית שמאפיינת אותי עד היום.


היתה לי חברה בקבוצה, חלקנו יחד את המיטה. היינו מחביאים את האוכל שהשארנו עבור הבוקר מתחת לכרית. אי אפשר היה לסמוך על אף אחד, כולם היו יכולים לגנוב את האוכל אחד מהשני. מצד שני, היינו חייבים לסמוך זה על זה. אני הייתי עדינה, מי שהיה יותר גדול ויותר העז היה מגיע לאוכל. אני זוכרת שכל הזמן בכיתי, הדמעות ירדו לבד. לא היתה מילה טובה, לא היתה לטיפה.
פחדנו להישאר באותו מקום, לכן היינו בתנועה מתמדת.
את יוסק’ה בעלי הכרתי באוקראינה כשהייתי בת 16 . הוא היה פרטיזן בן 19, הסתובבתי איתו ועם האחים שלו. כששמענו שפולין השתחררה, נסענו לחפש את המשפחה ,לא האמינו לי שאני יהודיה, כי הייתי בלונדינית .
המשכנו ברגל מפולין דרך הקרפאטים עד איטליה. שם יוסק’ה ואני עזרנו לשליחים מישראל. הסתכנו : בימים ריכזנו את קניית האוכל ובלילות הברחנו בסתר את הניצולים והאוכל לאוניות המעפילים בדרכן לארץ.


היינו שם שנה וחצי ,התחתנו ועלינו לארץ באוניית המעפילים "חיים ארלוזורוב" בעלייה ב’. בחיפה נתפסנו על ידי האנגלים, והוחזרנו לקפריסין. היינו שם שנה וחודשיים במחנה שבויים, בצריפי פח. היה נורא חם וצפוף, המון מחלות . היו מאכילים אותנו באוכל מרוכז כדי שנוכל לעמוד על הרגליים. בתי הבכורה מרים נולדה כשהיינו בדרך לארץ.
הגענו לארץ ב-1948 . אהבתי מאוד לחיות בתל אביב. עבדתי שנים רבות בבית הספר לספרות של שוקי זיקרי ומאוד אהבתי את המקצוע. תמיד דרשתי מהתלמידים שלי, כמו שאני דורשת מעצמי: משמעת, לעבוד עד הסוף, להיות מסורים.
ידעתי להנות מהשפע שהיה לי. המוטו שלי הוא שמגיע הכי טוב כי "חיים פעם אחת"!


הקמתי משפחה לתפארת !
יש לי 3 ילדים: מרים, רותי ונח, 8 נכדים ו-10 נינים.
בני נח חי שנים בארצות הברית, והבנים שלו הגיעו לשרת ביחידות מובחרות בצה"ל ואני מאוד גאה על כך.
לזכרון יעקב הגעתי לפני כעשר שנים, לגור ליד רותי ביתי ומשפחתה.
אני היחידה מהמשפחה ששרדתי. מכולם נותרה לי רק תמונה קטנה של אמא.
כל השנים חיפשנו קרובים, כל פעם שאני שומעת את השם "ויינגרוד" אני חושבת אולי זה קשור למשפחה שלנו?...
היום אני יושבת במטבח, מסתכלת דרך החלון וחושבת "האם באמת הייתי שמה? אין יום שזה לא דוקר לי: איפה כולם?"....

 

אני מדליקה את המשואה לזכר כל בני המשפחה שלי :
אמא מרים לרמן, אבא נח ויינגרוד, אחי יוסל’ה ויינגרוד, אחי יענקל’ה ויינגרוד, אחותי הגדולה חמדה ויינגרוד ואחותי הקטנה רות ויינגרוד ז"ל.
ולכבוד הכוחות הפנימיים, העוצמה והחוסן הנפשי, שמאפשרים לאנשים להתמודד עם הבלתי אפשרי, לא לוותר ולהמשיך.

 


חיים פוקס. צילום: לירון גורפינקל

 


שמי חיים פוקס, נולדתי בטורובין בפולין ב 34 לאברהם וטמה פוקס. כשהמלחמה פרצה, הייתי כבן 6 ואחותי שרה נולדה חצי שנה אחר כך.
אבא היה חייט ותפר בגדים לקציני האס אס בעיירה, ואני, כילד בן שמונה, הייתי מתלווה אליו למפקדה לעזור לו להחזיר את הבגדים.
יום אחד, כשהגענו, מפקד תחנת האס אס אמר: "היום אני מרוצה, כי החלטתי שאני הורג את היהודי הראשון שאני פוגש". אחד הגרמנים אמר לו "תהרוג את מי שאתה רוצה, אבל לא את החייט שלנו". הוא דחף אותנו החוצה, ירה אחרינו ופצע את אבא בזרוע. לא חזרנו לשם יותר.
הגיעה הוראה להכין מזוודות כי לוקחים אותנו למחנות עבודה. לאבא היתה אינטואיציה, והוא אמר שלא יכול להיות שלוקחים אותנו למחנות עבודה עם ילדים קטנים.


כל העיירה התייצבה. אבא דחף אותנו בין הבתים ונתן לשיירה לעבור. הוא הציע לגוי שהוא עבד אצלו, שיתן לנו להתחבא תמורת הכסף של העבודה. הגוי לא הסכים כי הוא פחד. אז אבא הצליח לשכנע את הבת שלו, שהיתה בת 18, שהוא יעשה לה תיקונים ושמלות אם היא תשכנע את אבא שלה לקחת אותנו לזמן קצר. אף אחד לא חשב שהמלחמה תימשך כל כך הרבה זמן.
במשך שנה וחצי התחבאנו אני, אחותי, אבא ואמא וסבתא מרים, בין ערימות קש ברפת, בכוך בגודל 2 מ"ר וגובה מטר. לא יכולנו לעמוד, רק לשבת או לשכב. רק אחותי בת השלוש יכלה לעמוד.
היתה לנו שמיכה כפולה, וכולנו התכסינו בה בחורף. מעלינו היה גג מקש. קפאנו ושתינו מים משלג שטיפטף דרך חור בגג.


פעם בחודש הגוי היה מביא ככר לחם אחד והיינו אוכלים ממנו כל כך מעט, עד שהוא הפך לבן מעובש. אבא היה מביא מהעבודה שלו בלילות קצת מרק שנשאר. ככה החזקנו מעמד שנה וחצי.
לילה אחד, כשהייתי בן 10, שמענו מבחוץ יריות וצעקות. למחרת הסתבר ששלושת האחים של אבא, שהיו בפרטיזנים, הגיעו להוציא נשק ממחבוא באותו כפר. הפולנים תפסו אותם ורצחו את שלושתם.
יוסף היה בן 15, דב היה בן 18 ויששכר היה בן 20.
באותה תקופה, ההתנהגות של סבתא מרים השתנתה ובמשך כמה שבועות היא דיברה בקול וצעקה. פחדנו שנתגלה, אבל אז היא נפטרה בפתאומיות.
יום אחד, הגוי הביא לנו דף מעיתון, שבו היה כתוב שאנחנו מתחבאים בכפר וחייבים לחסל אותנו. ובאמת, אחרי שבוע הם הגיעו לחפש אותנו אצלו.
הגורן היה גדול והם התחילו לחפש בצד השני. הם הוציאו החוצה את האלומות, עד שהרגשנו את האלומות לידינו זזות. התחבקנו, התנשקנו ונפרדנו כי ידענו שאנחנו הולכים למות.
ואז מישהו מהם אמר "אתה רואה שאין פה אף אחד!", הם הוציאו קללה בפולנית ועזבו.
אם סבתא היתה אתנו באותו יום, בוודאי היתה צועקת והיו מגלים אותנו. עם תום המלחמה חיינו שלוש שנים בגרמניה.


כילד החלטתי שאני לא נוסע לשום מדינה זרה, רק לישראל. ב-48 עלינו לארץ באוניה "גלילה".
כשהייתי בן 24 התחתנתי עם מרים ז"ל, שהיתה אף היא ניצולת שואה, ונפטרה לפני כ-7 שנים.
יותר מארבעים שנה עבדתי כאזרח עובד צה"ל.
יש לי 2 ילדים: צביקה וטובי ושני נכדים : תומר ודנה.
מאז הפנסיה יסדתי בחיפה מועדון של גמלאי אזרחים עובדי צה"ל ואני פעיל שם עד היום.

 

אני מדליק את המשואה לזכר הדודים שלי דב, יששכר ויוסף, סבתא מרים ויסטוך, סבא צבי, סבתא לאה פוקס, אמא של אשתי טובה רוזנר, וכל קרוביי שניספו בשואה. ולכבוד האומץ לפעול לעתים בניגוד לדעת הרוב, ולכבוד היכולת למצוא פתרונות יצירתיים במצבים בלתי אפשריים

 


אמה קליינר. צילום: לירון גורפינקל

 


שמי אמה קליינר, נולדתי בקייב ב 1940. כשהגרמנים הגיעו לברית המועצות, הייתי בת 10 חודשים. גרנו בחדר אחד: סבתא, דוד, אמא, אבא ואני. אבא והדוד מיד גייסו למלחמה. נשארתי עם סבתא ואמא.
בעיתונים וברדיו אמרו שכל היהודים צריכים לצאת מיד כי הגרמנים מגיעים. ממשלת ברית המועצות שלחה רכבות ריקות לקייב, ואמרו ליהודים לעלות על הרכבות ולברוח מהגרמנים. הרבה היהודים לא האמינו לזה, כי חשבו שהגרמנים הם עם תרבותי, ורצו להישאר. גם סבתא לא רצתה לנסוע. היא שאלה "מה יכולים לעשות לשתי נשים ותינוקת?"


אבל אז קרה נס. בן דוד של אבא, ששירת כקצין בצבא הסובייטי, הבין שגרמנים תיכף כובשים את קייב ושצריך להציל את המשפחה. הוא לקח מכונית צבאית, נסע לקייב, אמר לסבא וסבתא שיקח אותם לתחנה רכבת. הם לא רצו לעזוב בלעדי. הוא לקח אותם לבית שלנו, וסיפרו לו שסבתא לא רוצה לעזוב, אז הוא פשוט נתן לה פקודה, כמו קצין "אם את רוצה להישאר בחיים , את צריכה תיכף ומיד לנסוע".
סבתא השתכנעה, הן ארזו כמה דברים לדרך ונסעו איתו. סבתא השאירה את התכשיטים שלה בארונית, כי פחדה שיגנבו לה אותם בדרך.
עלינו לרכבת. נסענו שבועיים בכיוון אורל. אמא לימדה באוניברסיטה, היה לנו אוכל, לא היינו רעבים.
כשהייתי בת שנתיים, קיבלנו הודעה שאבא נהרג. אני זוכרת את הרגע שהודיעו לאמא והיא פרצה בבכי. בשבילי זה היה קשה לראות פעם ראשונה בחיי את אמא בוכה. הבנתי שקרה משהו נורא.
את אבא בכלל לא הכרתי אבל אומרים שאני דומה לו.


כשנגמרה המלחמה, סבתא החליטה שנחזור הביתה לקייב. שם גילינו שעל דירה שלנו השתלטו השכנים אוקראינים, שגם גנבו את התכשיטים של סבתא.
בסוף החזירו לנו הדירה, והתחלנו את החיים אחרי המלחמה. היה קשה בלי אבא, אמא פרנסה לבד.
אמא היתה אמא נפלאה בשבילי. רק אני הייתי בשבילה והיא בשבילי. ממנה קיבלתי את האהבה לספרים, להיסטוריה, לילדים ולבעלי חיים.
אמא לא התחתנה שוב, כי רוב הגברים נהרגו במלחמה. כשהייתי בת 15 אמא נפטרה מהמחלה, היא היתה בת 41 וסבתא גידלה אותי.
נאלצתי לעבוד ביום וללמוד בערב. למדתי הנדסת מכונות ועבדתי במקצוע עד הפנסיה.
את בעלי, בוריס ז"ל, הכרתי בבית הספר. ישבנו יחד בכיתה. שנינו אהבנו ספרים ומוסיקה וכשהייתי בת 21 התחתנו ונולדו לנו שתי בנות: מרינה ויוליה.
בגלל האנטישמיות רצינו כל השנים לעלות לארץ, אבל סבתא לא הסכימה, כי שני ילדיה קבורים בקייב. מיד אחרי שסבתא נפטרה יכולנו לממש את החלום, וב78’ עלינו לארץ.
לזיכרון הגענו בעקבות בת שלי יוליה. יש לי חמישה נכדים, וכמו סבתא שלי שהיתה מסורה למשפחה, גם אני עוזרת לגדל את הנכדים.


הנס שלנו היה שניצלנו ממוות בטוח בבביאר, שהיה כמה רחובות מהבית שלנו.
כשבוע אחרי שעזבנו את קייב, הגרמנים נכנסו ותלו מודעות "שכל היהודים יגיעו עם הילדים בשמונה בבוקר למקום מפגש, משם יקחו אותם למקום בטוח".
הם לקחו אותם לבביאר. זה היה בור גדול, מוקף עצים, שבו הגרמנים ירו בכולם: זקנים, צעירים, ילדים ותינוקות. הם הרגו 150,000 יהודים ועוד 50,000 צוענים, חולים ושבויים. כל היהודים שנשארו בקייב, נרצחו בבביאר, רק 29 אנשים שרדו.
אני זוכרת שאחרי מלחמה היינו מסתובבים ומוצאים שם עצמות.
אם לא הדוד שלי, מוטי ברנר, שהתעקש שנברח מקייב, היינו נשארים ומסיימים את החיים שלנו בבביאר.
בבר מצווה של הנכד שלי, רועי, משפחה נסעה בלעדיי לקייב למסע שורשים.

 

אני מדליקה את הלפיד לזכר אבא וחמי שנהרגו כחיילים במלחמה ולזכר כל מי שנרצח בבביאר.
ולכבוד זה שהצלחתי להביא את המשפחה שלי לישראל ולשמור על הגנים של המשפחה.

 


משה בן ישראל. צילום: לירון גורפינקל

 


שמי משה בן ישראל, נולדתי במולדובה ב-1930, בן יחיד להוריי, אסתר וישראל פיירשטיין.
אבא היה ממש ציוני ורופא. הוא התגייס לצבא האדום שעתיים אחרי תחילת המלחמה.
ביוני 1941 שמענו שהגרמנים מגיעים, והחלטנו לברוח. אני, אמא ושני שכנים עם עגלה וסוסים. הלכנו ברגל ליד העגלה 56 ימים בשיירה עם הרבה יהודים, זקנים, נשים וילדים. היינו הולכים ברגל כל יום כ-25 ק"מ.
מטוסים גרמניים ירו עלינו ויכולתי ממש לראות את הפנים של הטייסים מכוונים על השיירה. כשהם ירו נשכבנו על הארץ ואמא שכבה עלי. הייתי ילד בן 11, מה שראיתי והקולות ששמעתי לא אשכח. ראיתי הרבה אנשים שנהרגו מהירי, יד של ילד תלוי על חוטי חשמל ורבי עם טלית גדול וכיפה שחורה עומד על עגלה לידינו מתפלל והמבט לאלוהים מתחנן מאלוהים עם קול של פברוטי, שלא יצליחו להרוג אותנו.


כחצי מהאנשים שהיו אתנו בשיירה נהרגו מההפצצות והירי של המטוסים.
מיליה נייברג, אחת השכנות שהייתה אתנו על העגלה היתה בהריון, וילדה בזמן תנועה של השיירה עם ירי מלמעלה. אמא עזרה לה ללדת והתינוק עם הדם עשה עלי רושם חזק. אני הבאתי מים קרים לשטוף אותו. שמעתי שאחרי שהגיעו לאוזבקיסטאן התינוק נפטר.
הגענו לעיר גדולה, בטייסק, אמא ואני עלינו עם עוד יהודים על רכבת בהמות. הגרמנים הפציצו את הרכבת פעמיים והרבה אנשים נהרגו. לא היה אוכל, מים, היינו במצב מאוד קשה.
נסענו 7 ימים על הרכבת והגענו לכפר בקווקז. האנשים קיבלו אותנו מאוד יפה, נתנו לנו אוכל ובגדים והכניסו אותנו לבתים שלהם. הגענו מלוכלכים, עם כינים, הם נתנו לנו להתקלח.
המשכנו בדרך הנוראית ברכבת ובאוניית דיג בלי מים, בלי אוכל, חמסין וכל הזמן עם הפצצות והרוגים ושוב ברכבת, עד שהגענו לאוזבקיסטאן.
אמא ואני היינו במצב מאוד קשה, היינו מקבלים הקצבה של 250 גרם לחם ליום. זה היה לחם שאכלו אותו עכברים, והיינו צריכים לאכול ממנו. למדתי בבית ספר. למרות שלא היו לי תנאים ללמוד, ואפילו שהייתי רעב, הייתי תלמיד חרוץ ופעמיים קבלתי נשיקה מהמורה למתמטיקה.


כל אותו זמן, לא ידענו מה עם אבא, פחדנו שהוא לא בחיים. מתברר שהוא נשלח על ידי הרוסים לטפל בפצועים בבית חולים צבאי בעיר שבה אנחנו היינו. פגשנו אותו במקרה, זה היה נס מהשמיים.
יום אחד מצאתי על המדרכה נער כבן 14 בלי הכרה, עור ועצמות, מלא בכינים, שוכב בצרכים שלו במצב נוראי. מצאתי את הדופק על הצוואר שלו והבנתי שהוא לא מת. ביקשתי מאבא שיעזור לי להציל אותו, למרות שבבית החולים שאבא עבד לא היה אפשר לטפל בחולים אזרחים, רק בפצועים של הצבא האדום.
אבא הסתכן. הוא השיג מדים של חייל רוסי והלבשנו אותו. אבא כתב עליו "אלמוני" וככה קיבל אותו לטיפול בבית החולים. אחרי 40 יום בבית החולים הוא החלים.
אני זוכר ששם משפחתו פשבוצקי, הוא היה בן יחיד, מלודג’ בפולין. רצינו לאמץ אותו, שיהיה לי כמו אח. הוא סיפר לנו, שכשנפרד מההורים שלו שנשלחו לגזים באושוויץ הוא הבטיח להם שאם יישאר בחיים הוא יגיע לירושלים, ושהוא צריך למלא את ההבטחה.


הוא יצא עם קבוצה של בני נוער לכיוון טהרן, ומשם הם הגיעו בסופו של דבר לירושלים. נדמה לי שעד היום הוא בחיים, מבין "ניצולי טהרן". חיפשתי אחריו במשך כל השנים, אבל לא הצלחתי למצוא אותו, כי שינו את שם המשפחה שלו, הייתי מאוד רוצה למצוא אותו.
ב-1944 חזרנו למולדובה, לבית שלנו. סיימתי בית הספר, היהודי היחידי שסיים בהצטיינות.
ב-1954 סיימתי לימודי רפואה, הייתי רופא ילדים ואח"כ גריאטר.
התחתנתי עם אשתי, סוסנה ז"ל, שגם היתה רופאה.
ב 1991 עלינו לישראל בעקבות הבת שלנו, אסתר ז"ל, שעלתה חצי שנה קודם עם בעלה. היא היתה רופאה גניקולוגית, ונפטרה בגיל 52.
יש לי בן, נחום, שהוא רופא מומחה נוירולוג. יש לי 4 נכדים ו-4 נינים.

 

אני מדליק את המשואה לזכר 41 מבני המשפחה שלי שנרצחו ולזכר אשתי סוסנה ובתי אסתר

ולכבוד האחדות נפשות בין כל האנשים מהמוצאים השונים בארץ שלנו. לכבוד זה שהמדינה שלנו קטנה בסכנה ורק אנחנו חייבים לשמור עליה: לא במילים אלא במעשים. בשביל זה אני הגעתי לארץ ישראל.

 

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
ראשי המועצות במחאה כנגד נובל אנרג’י: דורשים ניטור רציף ושקוף!
רגע לפני הפעלת אסדת לוויתן: העדר מערך ניטור רציף על האסדה- תת ניטור אוויר. חוסר שקיפות מצד נובל אנרג’י ומדינת ישראל לציבור
פרח פינקי

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }