נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
מופעים
פסטיבל "לילות אהבה בנמל קיסריה"
גפן מגזין המושבות > כללי > כאב בן 70 שנה של חטופי תימן
15 ליולי 2016
כאב בן 70 שנה של חטופי תימן
הניה, 2016-07-15 - 10:00

אין זה משנה מה הסברה שתאמצו לעצמכם בנוגע להיעלמות ילדי תימן. "חטיפה ממסדית" "אימוץ במטרה לסייע" או "טעות אנושית". הגעגוע, הצער והכאב של שרה מהצרי, ואמהות נוספות חי וקיים גם אחרי 70 שנה.

כל הזכויות שמורות

רגע לפני שאנחנו נפרדות, כשבעיניה עדיין נוצצת דמעה, אומרת לי שרה: וגם לבן דודה שלי לקחו את הילד, וגם לשכנה שלי, וגם... שוב ושוב חוזר הספור בוריאציות דומות: תמיד מדובר בתינוקות- ילדי עולים בני פחות מ-3, שעלו ארצה מעדות המזרח בשנים 1949-1954, שהו בארץ פחות משנה, רובם הגדול מתימן, רובם נעלמו במהלך שהותם בבית ילדים או בבתי חולים, כאשר ניסו ההורים לברר מה עלה בגורל ילדיהם קיבלו הסבר בעל פה שילדיהם נפטרו.
כששאלו בדבר ההלוויה של הילד, נאמר להם שהיא כבר התקיימה שלא בנוכחותם, ואולם תעודת פטירה לא הוצגה ולא נמסרה לידיהם. רבים מהילדים קיבלו צו התייצבות לצה"ל בהגיעם לגיל ההתייצבות לשרות סדיר.

פרשת ילדי תימן מסרבת לגווע. נסיבותיה קשורים לתחושת הקיפוח והגזענות הקשה מצד המימסד והחברה בכלל, ששררה בקרב העולים. תחושות אלה ונוספות העלו את הנושא לא פעם לדיוני הכנסת, ובמשך השנים הוקמו 3 ועדות שונות למצוא תשובה לשאלות הרבות העולות מן הפרשה. בשנת 1967 החליטה הכנסת על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית, ועדת בהלול-מינקובסקי, לחקור בפרשה. בשנות ה-80 הוקמה ועדת שלגי למטרה דומה, ובשנת 1995 הוקמה ועדת קדמי למטרה זהה בפעם השלישית. כל הוועדות קבעו כי רובם המכריע של הילדים אכן נפטרו, ולגבי המיעוט הנותר- לא נאספו מספיק עדויות. גם היום מעלה הפרשה תחושות קשות, רגשי אי-אמון והאשמות בגזענות כלפי הממסד. אבל כל אלה מתגמדים לנוכח הדמעה האצורה בעיניהה של שרה מהצרי, אז אמא צעירה שעלתה לארץ עם ביתה בכורתה, וקולה הנשנק גם אחרי כמעט 70 שנה כשהיא מספרת את זיכרונותיה.
אני יושבת מולה. שרה- אישה באמצע שנות השמונים לחייה, נעימת סבר, חייכנית ומאירת פנים, הזוכרת ומספרת בפרטי פרטים את סיפורה האישי. מדברת בשטף שקשה לעצרו, "כבר סיפרתי את זה הרבה פעמים", ורק מידי פעם, קולה רועד ונשנק כשהיא מתארת את הבי האין סופי, ובזוית עינה, אפשר להבחין בדמעה המאיימת לגלוש על הלחי. הגענו לארץ בפרשת נוח הנקראת אחרי חג סוכות, של שנת 1949. בעלי, אני ובתנו התינוקת בת 7 חודשים. אחרי מסעות ארוכים במדבריות תימן. ימים ארוכים ללא מים, שהיה ממושכת במחנה עולים בשרייצ’ה, ובמחנה אוהלים בעדן. רצינו לבוא לארץ הקודש. אחרי הסבל שעבר עלינו במשך הזמן בו היינו בדרך, האמנו שכאן הכל יהיה אחרת, טוב יותר. על אף התנגדותו של חמי, עטפתי את הילדה שלי בשמיכה, ועליתי איתה ועם בעלי לאוירון.
נחתנו בלוד, רשמו אותנו, ונתנו לנו משהו לאכול, העלו אותנו על משאיות שהביאו אותנו למחנה העולים בראש העין. הסתכלתי סביב וראיתי המון אוהלים, דומים האחד לשני. בן דוד של אמא שעלה לפנינו הגיע לקבל את פנינו. לא ידעתי איפה אנחנו נמצאים .לא ידעתי לדבר אלא בשפת הקודש ובתימנית. בן הדוד הציע להכניס את הילדה למעון, צריף שעמד במחנה. חששתי מאד אבל הוא שכנע אותי: אל תדאגי... יתנו לה לאכול... ירחצו אותה... יטפלו בה יפה... הרגשתי שרוצים לעזור לי. סמכתי עליו, האמנתי למילים שלו.
כשהתקרבנו יצאה אלינו אישה נחמדה בכובע לבן, לקחה מידי את הילדה, ואמרה: "לכו.. לכו מפה..."
לא ידעתי לאן ללכת, אבל היא הראתה לי באצבעה ללכת לאוהל שלי. הלכנו. נכנסתי לאוהל יחד עם עוד 5 משפחות, אחת מהן היתה חברתי ציונה, שגם היא נתנה את תינוקה לידיה של אותה אחות.
בבוקר מיהרנו, ציונה ואני, אל המעון על מנת להניק את הבנות. דפקנו בדלת, ופתחנו אותה בעדינות. מול הדלת שכבה ביתה של ציונה, והבת שלי במיטה משמאל. לקחתי את התינוקת, הנקתי אותה מצד אחד, וכשהתחלתי להניק מצד שני, הגיעה האחות ואמרה בקול תקיף: חלאס! חלאס! יאלה! יאללה! וסימנה לנו לצאת מהחדר. אני זוכרת שהתינוקת החזיקה חזק את הפיטמה, כאילו סירבה להיפרד. האחות משכה אותה ממני, וציונה ואני יצאנו מהצריף.
מיהרתי אל האוהל. רציתי לספר לבעלי, אבל הוא לא היה שם. נסע עם קרוב משפחה לאזור (היום: חולון). לא ידעתי מה לעשות... ישבתי ובכיתי... ובכיתי... ובכיתי... הרגשתי חסרת אונים. לא יכולתי לדבר בשפה ברורה עם האחות, היא לא הבינה מה אני אומרת לה ואני לא הבנתי מה היא אומרת לי. מיהרתי אל ציונה חברתי, וביחד חזרנו אל הצריף. ציונה לקחה את הילדה שלה, ולי לא היתה ילדה. הילדה לא היתה, גם האחות לא היתה, במקומה היתה שם אישה אחרת. ניסיתי בתנועות ידיים להסביר לה שאני רוצה להניק את הילדה שלי, אבל היא רק עשתה תנועות שנלך משם. ניסיתי שוב ושוב עד שהיא לקחה לידיה מטאטא ואיימה להרביץ לי אם לא אצא משם. יצאתי מהאוהל בוכה... בוכה... בוכה... התחלתי לחפש את בן הדוד של אמא, האיש ששכנע אותי למסור את הילדה. לא ידעתי איפה הוא. לא ידעתי היכן לחפש אותו. פשוט ישבתי ובכיתי. שעות בכיתי. כשמצאתי אותו- הוא לא יכול היה לעזור לי.

 

 

 

 

כל השבת בכיתי. לא יכולתי לאכול ולא יכולתי לישון. כל הזמן חשבתי על התינוקת שלי. איפה היא... לאן לקחו אותה... למה לא אומרים לי... כשבעלי חזר סיפרתי לו מה קרה. ביחד עברנו מאוהל לאוהל לחפש את התינוקת ולא מצאנו. בשלב מסוים ראיתי שמעבירים מיטות מהצריף. מיהרתי יחד עם בעלי לאחת נאחיות ושאלתי אותה מה קרה לילדה שלי? הזכרתי את שמה. האחות אמרה: "כן, יש שם כזה", אבל אחת האחיות המבוגרות גערה באחות הצעירה על זה שהיא מדברת איתנו והשיחה נפסקה.
כשהגיע הזמן לעזוב את המחנה סרבתי לעזוב. "אני לא עוזבת עד שיחזירו לי את הילדה". אבל כולם אמרו: תסעי, אל תדאגי, יביאו אותה אלייך". גם הדוד אמר את זה. לא היתה לי ברירה. עליתי למשאית כשהדמעות זולגות וזולגות... ועברנו לראש פינה. גם במחנה בראש פינה המשכתי לחפש את הילדה, לשאול עליה, ובעיקר לבכות. "לא הבנתי. מה עשו עם הילדה שלי...איפה היא... כל השנים אני מחפשת אותה... רוצה לדעת מה קרה לה... כשילדי האחרים כגרו גם הם נרתמו לעזור בחיפושים. אמרו להם שנפטרה. אבל איך נפטרה אם אין גופה? אין תעודת פטירה? אין הלוויה? אמרו לנו שהיא קבורה בפתח תקווה. הבנים שלי ביקשו לפתוח את הקבר. ומה מצאו? –כלום. עשו מאתנו קרקס! היינו תמימים, האמנו למה שאמרו לנו. לא היה להם כבוד אלינו. הם עשו מה שהם רוצים. כל השנים אני כואבת, מאד כואבת... כמה יכולה חתיכת לב לסבול?"

 

 

 

 

ובאופן אישי...רותי היתה מבוגרת ממני בשנים רבות. אמא לארבעה בנים שעלתה לארץ מפרס, ולמשך תקופה קצרה השתייכנו לאותו צוות חינוכי. בשיחה שהתפתחה בינינו תוך כדי ארוחת צהריים משותפת, היא סיפרה שמסיבה כזו או אחרת עליה להיות בטבריה בשעות אחר הצהריים של אותו יום. "לקנות... וגם לחפש את רמי. אולי אני אמצא אותו". הסתכלתי עליה בעיניים תמהות ושאלתי: מי זה רמי? את מי את מחפשת? רותי כמו "בלעה את הדמעה" שעמדה לה בזוית העין, וסיפרה בקול שקט: הגענו לארץ מפרס היישר למעברה, כשהייתי בחודש השביעי להריוני. לא ידעתי שאני נושאת ברחמי תאומים זהים. כשנולדו בחרנו לקרא להם בשמות ישראלים: אורי ורמי. זמן קצר אחרי לידתם, רמי הרגיש לא טוב. בהמלצת האחות של המעברה מיהרנו להביאו אל אחד מבתי החולים במרכז הארץ. יומיים הוא שכב שם ואנחנו באנו לבקרו, ובעיקר להניק אותו. וכשבאנו לבקרו ביום השלישי הודיעו לנו שנפטר. אז, לא שאלנו הרבה. כאבנו את האובדן והמשכנו בחיינו. אבל כשהגיע מועד הגיוס לצה"ל, להפתעתנו קיבלנו צו גיוס לאורי וצו גיוס לרמי. הצו הזה, יחד עם חשיפת הנושא בתקשורת, הבהיר לי שאולי רמי לא נפטר. אולי ויתרנו עליו בלי להביא בחשבון שהוא חי במקום אחר, אני מרגישה חוסר מנוחה, לא יכולה להפסיק לחשוב עליו. אם הוא נפטר- איך קיבלנו צו גיוס. מה, המדינה לא יודעת שהוא נפטר? יכול להיות? ואם הוא חי – אז איפה? מה הוא עושה? ואולי הוא בכלל לא בארץ? ... מכיון שהוא היה תאום זהה, אני יכולה לדעת איך הוא נראה היום. לכן כשאני הולכת ברחוב, ולא משנה באיזה ישוב, באיזו עיר, ובאיזה אירוע, אני מסתכלת על הגברים הצעירים. מחפשת גבר שנראה כמו אורי. אולי... מי יודע... אולי ביום מן הימים אני אמצא את רמי...

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
מצלמים את המועצה הכי יפה בארץ!
מה״סוהו״ בניו יורק לזכרון יעקב
נשיאה חדשה לרוטרי בבנימינה

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }