נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > כללי > חי בספר - מזיכרונות לסיפורי חיים
1 לדצמבר 2017
חי בספר - מזיכרונות לסיפורי חיים
גלבוע דקר, 2017-12-01 - 10:00

 מהאוניברסיטה לקוניטרה

כל הזכויות שמורות

 איור: ג’ק לבן

בשנה השנייה ללימודיי באוניברסיטה פרצה מלחמת ששת הימים, לא הייתי משויך ליחידה כלשהי לכן נקראתי על ידי סגן מפקד גדוד 51 אמיר דרורי, שהיה בן מחזור שלי בפנימייה הצבאית, לגבש קבוצה של קצינים ומ"כים שיהיו כוח מיוחד של הגדוד.

המשימה של הכוח שלי היתה לתקוף ולכבוש את "תל עזזיאת". תקפנו את המוצב מעורפו ודי במהרה כבשנו אותו. קיבלתי הוראה לקחת את הכוח שלי ולהמשיך לתל פאחר. היו מי שכינו את אותם המוצבים "האימה של הגליל". לא היה לנו מושג על המתרחש שם, מצב הרוח שלנו היה מרומם כתוצאה מהצלחת המשימה הראשונה, ויכולנו לתת לגוף שלנו לנוח.

הגענו לתל פאחר בשעת השקיעה, האווירה היתה שונה לגמרי ממה שחווינו עד אז במלחמה. מיד הבנו שהגענו מאוחר מדי, מסביב לתל כוחות צה"ל עוד רדפו אחרי מספר לא ידוע של צלפים סורים שהמשיכו לירות. אנחנו רצנו בין פצועים והרוגים ששכבו על אדמת רמת הגולן החמה, העמסנו אותם על אלונקות, פצועים לצד אחד והרוגים לצד שני.

שעות ארוכות היינו על התל, השמש שקעה כבר מזמן ואת הלילה העברנו תחת כיפת השמיים, עייפים, מלוכלכים ודרוכים. בשעה שלוש לפנות בוקר קיבלנו הוראה להזדרז ולעלות מהר לציר שעולה לכיוון קוניטרה, כשהמטרה העיקרית היא לתפוס כמה שיותר שטח לפני שתיכנס לתוקפה הפסקת האש. כשהתקרבנו לזירות הלחימה גילינו לתדהמתנו שהחיילים הסורים ברחו מהמוצבים ומהבסיסים שלהם, פאניקה וחוסר וודאות אפפה אותם ואת המפקדים שלהם, הם העדיפו להימלט.
השמש היתה בשיאה, ואנחנו כבר היינו עייפים, מותשים מהלחימה, אבל המלחמה לא הסתיימה ועכשיו זו ההזדמנות שלנו לכבוש כמה שיותר שטח. ריכזתי את החיילים ויחדיו הגענו עד לבסיס הצבאי בקוניטרה. כבר בכניסה לבסיס, האוויר הדחוס, שקט מר שכזה, מלחיץ, מקבל את פנינו ואנו מבינים שגם מכאן הלוחמים הסורים ברחו. בעוד החיילים סורקים את הבסיס הגיעו לכיוונינו רכבים של האו"ם. אחד מהם נעצר לידנו, מפקד במדים לבנים וצחים ירד מהרכב, צעד לכיווני בגב זקוף וברשמיות, הצדיע ואמר בלי לבזבז זמן על מילות נימוס: "אתם לא מתקדמים וזו בפקודה."
"פקודות אני מקבל רק מהמפקד שלי" עניתי. אבל האמת שזה לא באמת שינה משהו, מהר מאוד הגיעה פקודה לנצור אש. הפסקת האש הוכרזה, אנו שמחנו שהספקנו להשלים את המשימה שהוטלה עלינו.

אחרי שנמסר לי שהמחנה נבדק ולא נשקפת סכנה, הדם שזרם במלוא המרץ בגופי החל להאט את קצבו ועייפות החלה להשתלט עליי. עד עכשיו לא היה זמן לעצור רגע, לקחת נשימה עמוקה ולהירגע, עכשיו כשזה קרה יכולתי שוב לשים לב לרגל הכואבת והפצועה שלי. הייתי חייב למצוא מקום לשבת לכן נכנסתי למשרדו של מפקד הבסיס הסורי והתיישבתי על הכורסה. ענן אבק ברח מבגדיי כשהשתרעתי לאחור.
רגע לפני שעיניי נעצמו ננעל מבטי על לוח שנה הכתוב בערבית, התרוממתי בקושי רב ובאיטיות, חשתי שכל שריר בגופי עושה מאמץ כדי להקים אותי, תלשתי את הדף של אותו היום, דחפתי לכיס ונפלתי חזרה לאחור.
עד היום דף זה שמור אצלי בתיקיית מסמכים.


- מתוך ספר הזיכרונות של עמוס גלבוע

 

 


 

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
אם יכולים לקלקל- יכולים לתקן - דרכים ליצור תקווה אצל ילדים ומשפחות שחוו פגיעה מינית
רשות מקומית חוף הכרמל היא אחת מ-40 רשויות מקומיות שנבחרו להשתתף בתכנית להתמודדות עם שינויי האקלים של האיחוד האירופאי
אין הנחיה של גורמי החרום לפינוי אוכלוסייה בזמן תקופת ההרצה של אסדת הגז

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }