נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > כללי > "חי בספר" - מזיכרונות לסיפורי חיים- המחווה הרומנטית האחרונה בעולם
11 למאי 2018
"חי בספר" - מזיכרונות לסיפורי חיים- המחווה הרומנטית האחרונה בעולם
גלבוע דקר, 2018-05-11 - 10:00
כל הזכויות שמורות

 איור: ג’קי לבן

רכבת מסע נעצרה בתחנה, פקדו עלינו לעלות על אחד הקרונות. אמרו לנו שלוקחים אותנו למחנה עבודה, נתנו לנו גלויות וציוו עלינו לכתוב למכרים שנשארו בהונגריה שאנחנו עובדים ושהכול בסדר; שיש לנו אוכל, שאנחנו בריאים, ולסיים את הגלויה בחתימה שלנו.
הקרון לא היה ריק כשעלינו עליו, מבוגרים לצד ילדים, נשים זקנות לצד אמהות עם תינוקות בני יום בידיהן, עמדו כולם, כתף נושקת לכתף, לשם נדחסנו גם אנחנו.
לא היה לנו מושג לאן נוסעים, פעם בכמה שעות הרכבת נעצרה, נכנסו אנשים שהוציאו מהקרון את אלו שלא החזיקו מעמד, המתים. הדליים ששימשו כשירותים הוחלפו באחרים או רוקנו והוחזרו פנימה. זה היה נורא, אנשים השתעלו, התעלפו, בכו, התפללו בקול או מלמלו ייאוש.
חלף יום שלם, במהלכו נשארנו אבא, אמא ואני צמודים. היה לי מאוד קשה כשאבא היה צריך לשירותים, הייתי צריכה להחזיק סדין יחד עם אמא ולראות את אבי יושב על הדלי. זה היה משפיל, עבורו ועבורי. אבא לא הרגיש טוב, הוא התנשם בכבדות וביום השני למסע בקושי הצליח לעמוד על רגליו. אמא ואני ניסינו לעודד אותו, אמא ליטפה אותו ולחשה לו מילות אהבה. אבא לחש בחזרה שהוא לא מבין, "רק לפני רגע היינו אנשים חופשיים שיוצאים לחופשה באתרי נופש בהרים, אנשים שיושבים במרפסת הבית צוחקים ושותים יין".
ביום השני למסע, שוב הרכבת נעצרה, שוב החיים נפרדו מהמתים שהוצאו מהקרון, שוב ריח הצואה והשתן, שוב חוסר הוודאות, הפחד ובעיקר, העמידה על הרגליים שהיתה קשה מנשוא. לא היה מקום לשבת אז פשוט נשענו זה על זו וזו על זה, ישנו כך בעמידה כמה שהצלחנו ורק הרצון לחיות החזיק אותנו בחיים. אבא לא הרגיש טוב בכלל, הוא היה אפור ורוב הזמן עיניו היו עצומות. כשהוא פתח אותן בקושי נדמה היה שהן כבויות. אמא הביטה בי ובעיניה ראיתי משהו שכילדה בת שבע-עשרה לא ידעתי לפרש, יעברו הרבה שנים עד שיהיו לי ילדים משל עצמי ואולי אבין את המבט הזה. היא שלחה את ידה לכיס פנימי במעילה ושלפה את התפוח האחרון שהיה בכיסה ונתנה לו. כנראה שזו היתה המחווה הרומנטית האחרונה שלה כלפיו. היא סימנה לי לפתוח את כף ידי ופוררה בה עוגיה קטנטנה. קודם ליקקתי את הפירורים, אחר כך כרסמתי לאט מה שהצלחתי לא לבלוע מיד ורק לבסוף הרשיתי לעצמי להיפרד מהם. לא ידענו עוד כמה זמן תימשך נסיעת המוות הזאת והאוכל שהיה לנו נגמר.
אחרי שלושה ימים הרכבת נעצרה ליד שלט גדול עליו כתוב בגרמנית שהעבודה משחררת. אלה היו השעות האחרונות שלנו כמשפחה, אמנם לא ידענו זאת אבל נשארנו חבוקים גם כשהורידו אותנו מהרכבת, עד שאצבעו האכזרית של ד"ר מנגלה הידוע לשמצה סימנה לחיילים להפריד בנינו.
הופרדתי מהורי אבל המשכתי להביט בעיניה של אמא ובעיניו של אבא, ואז כשאני נדחפת על ידי חיילת גרמניה המחזיקה מולי אלה קשיחה, ראיתי שאמא ואבא מחזיקים ידיים, והידיים שלהן נמתחות עד קצה היכולת שלהם להכיל את המכות והדחיפות, והאהבה שלהם נדחקה מקצה האצבע עד לסוף העולם הזה ורעש ניפוץ חזק נשמע כשהם נפרדו לנצח.
• אני רוצה שתדעו שגם אתם יכולים לכתוב סיפור קצר, אני מזמין אתכם להצטרף אליי ונעשה זאת יחד, במפגש כתיבה בפרדס חנה. מוזמנים ליצור קשר: גלבוע דקר:
0547-34500,
 Gilboa@hai-besefer.co.il
• להזמנת איור של ג’ק: 052-4746657
 

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
מיזם "מועצה עד הבית" יוצא לדרך
ערב הצדעה והוקרה לצוותי חינוך במושבה
תלמידי כיתות א’ בבית ספר אשכולות בבנימינה ניגשו לקלפיות

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }