נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > כללי > "חי בספר" - מזיכרונות לסיפורי חיים - את חיפה ראינו
7 לדצמבר 2018
"חי בספר" - מזיכרונות לסיפורי חיים - את חיפה ראינו
גלבוע דקר, 2018-12-07 - 10:00
כל הזכויות שמורות

 פאטריה שוקעת בנמל חיפה, מתוך ויקיפדיה

מיד אחרי הפיצוץ באנייה, הבנתי שעליי להפקיד את ראובן בידי אדם זר ולרוץ לחפש את גיטה. תוך כדי שאני רץ במדרגות המובילות מטה לבטן האנייה, מעפילים רבים רצו מולי וביקשו להימלט. מים רבים החלו לעלות, האונייה שקעה תוך עשר דקות.

לרגע נעצרתי, נדחפתי לאחור במחשבות מבלבלות ורגשי מצפון סוערים, כמו גם מכוחם של אנשים המבקשים להינצל ולשרוד. ילדי בן השנתיים, עכשיו הפקרתי אותו בידי זר שאפילו לא חשבתי לשאול אם הוא יודע לשחות ומה שמו. ואהובתי גיטה, למטה, חייה בסכנה ממשית גם כן ואולי אין מי שיעזור לה. מי יעצור ברגע שכזה לעזור לאדם זר?

הפיצוץ הפתיע אותנו, למרות שידענו שהוא עתיד להגיע. מבעוד מועד נמסר לנו שהאנייה תעבור חבלה קלה, כדי למנוע מהבריטים האכזרים לגרש אותנו מישראל. כשראינו את חיפה לראשונה צהלנו משמחה, קראנו את השמיים בשירה ובלב הרגשנו, שגם אם אסירים אנחנו, מדוכאים, רעבים ועייפים מרדיפות ומפחד מהנאצים באירופה – את חיפה ראינו!

ראובן הקטן ואני עלינו לסיפון, כי אמו הציע בחכמתה שכך הוא ייבהל פחות. הצעירים הרווקים וחלק מהמשפחות תכננו לקפוץ למים, ורגע לפני הפיצוץ כבר היו כאלה שעשו את הצעד האמיץ וקפצו מטה, מרחק של 15 מטרים לפחות. ראובן היה מבולבל ונסער, רציתי לקפוץ גם כן, לשאוג לחופשי, לחתור לחוף הים ומשם לנסות לחמוק מידי השוטרים הבריטים שבטח יהיו מבולבלים מעצמת האהבה שלנו לציון. אבל גיטה עוד לא עלתה ולא יכולתי להיפרד ממנה.

כשיצאנו לדרך בצ’כיה הבטחתי שאשמור עליה מכל משמר. ועכשיו אני רץ הנה והנה נגד כיוון ההיגיון כשצעקות שְׁמָהּ מתערבבות בזעקות שבר של יהודים אחרים. יד אוחזת בצווארי, "אלברט!" זו גיטה שלי. "ראובן?" היא אומרת-שואלת, כולה רטובה וקרה וכחולה. "למעלה" עניתי ופילסתי לנו דרך.

הבחור והתינוק שלנו נעלמו, האנייה כבר שקועה כמעט עד צוואר, לא נותרה ברירה אלא לקפוץ. אנשים רבים היו במים, בניהם סירות משטרה בריטיות שכעת היו צורך וברכה וקיוויתי שהם אספו את ראובן. לפתע ראיתי אותו, שוחה על גבו ובידו סלסלה – הבחור הצעיר, חותר לאחור ופניו כלפיי האונייה, מביטות בי אך לא רואות אותי. "גיטה, הילד!" צעקתי והצבעתי אך היא כבר היתה בהלם, רועדת מפחד ומקור. ידעתי שרק אם תראה אותו יהיו בה כוחות לקפוץ ולשחות, כנגד הקור של חודש נובמבר וגלים של הייאוש. "תסתכלי" אמרתי אך כשלתי להסביר לה. למרות זאת היא הבינה, לחשה לי "ראובן?" וכשעניתי בראשי לחצה בכף ידי. ידעתי שהיא מוכנה.

קפצנו! המים היו קפואים, שקענו עמוק אך לא עזבנו ידיים. שחינו אל עבר הילד שלנו כשלפתע הרגשתי שמשהו מושך אותי מטה. גיטה ואני נפרדנו. שקעתי. בעיניים פעורות הבטתי מטה ופגשתי טובע אחר, מיואש. ידעתי שעוד רגע קט אצטרף אליו ואמות אבל לא יכולתי להילחם בו. בצר לי פתחתי את מכנסיי וחמקתי מהם – מהמכנסיים ומהטובע – מעלה לאוויר העולם. שנים חלמתי עליו. על עיניו המתחננות הפוגשות את עיניי.
שחיתי לחוף, גיטה צרחה, מלח שעון על סלסלת קש כתפיו עולות מעלה מטה. אחזתי באהובתי עד שנשמע הבכי. ראובן היה כחול כאבן טורקיז, אבל חי.



האונייה "פַּאטְרִיָּה" הייתה אמורה לגרש מעפילים רבים שנתפסו על ידי השלטון הבריטי בחודש נובמבר 1940.
על מנת לעכב את הגירוש, ומפחד ביישוב היהודי כי גירוש מעפילים יהיה צעד קבע של הבריטים (מה שלבסוף קרה), הוחלט במפקדת ארגון "ההגנה" לגרום לפיצוץ קל באונייה, בעת שהיא שוהה מול נמל חיפה.
בפועל הפיצוץ היה גדול מהמתוכנן וכך גם הנזק שנגרם לאונייה ולמעפילים שבה.

מתוך 1903 מעפילים שהיו על האונייה כ-250 נהרגו באותו היום מול חופי ישראל, ביניהם ילדים, ושני שוטרים בריטים.

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
הנינג’ה מזכרון יעקב
להפריד זה פשוט!
תו איכות חוף כרמלי למסגרות חינוכיות

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }