נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
אירועים
אירועי תרבות מגוונים
גפן מגזין המושבות > כללי > סיפורה של ’מעברת בנימינה’
5 לאפריל 2019
סיפורה של ’מעברת בנימינה’
מוריס דוד בר-יוסף, 2019-04-05 - 10:00

בשבוע שעבר פרסמנו את סיפורה של ’מעברת זיכרון-יעקב’, בעקבות סדרת הטלוויזיה המרתקת והחשובה ’מעבורות’, ששודרה לא מכבר בערוץ כאן-11.
הכתבה עוררה התרגשות גדולה בקרב יוצאי המעברה וצאצאיהם והפעם אנחנו מפרסמים תקציר תולדות ’המעברה של בנימינה’. על השונה והמשותף בין שתי המעברות השכנות, בכתבה הבאה

כל הזכויות שמורות

צילום: ארכיון המושבה בנימינה

בניגוד מוחלט לנעשה בזיכרון-יעקב, בה התנהלה משך עשרות שנים התעלמות מהמעברה המקומית ומתושביה, פרק חשוב ומרכזי בדברי ימי-המושבה שפשוט ’נעלם’, הקדישה בנימינה משאבים ורצון-טוב, לנסות ולהנחיל לדורות הבאים את סיפורה של ’מעברת בנימינה’.

בחודש מרץ 2017 התקיים אירוע מרגש מאוד, במסגרת ’ערב מחווה למעברה’, בשיתוף פעולה בין המועצה-המקומית בנימינה לבין תושביה של המעברה וצאצאיהם וזאת, כפי שהצהיר ראש-המועצה המנוח ’פינקי’ זוארץ ’במטרה להנחיל לדור הבא מורשת של ערכים ומסורת של ערבות הדדית’, כפי שבא הדבר לביטוי בתקופת קיומה של ’מעברת בנימינה’. ’פינקי’ זוארץ ז"ל הספיק עוד לדחוף את האירוע החשוב הזה, טרם החזיר נשמתו לבורא-עולם בחודש אפריל 2017 ונראה כי היה זה ’המבצע’ הציבורי האחרון שזכה לקיים.

עד כמה שישמע הדבר אולי מוזר, הביעו מרבית יוצאי מעברת-בנימינה במהלך האירוע החגיגי "געגועים לימי המעברה" וזאת ממרחק הזמן בו למדו לדבריהם להעריך את "החברות, שיתוף-הפעולה, החשיפה למנהגים ותרבויות לא מוכרות, הארוחות המשותפות ואת הידיעה המשותפת, כי למרות התנאים הקשים אין מקום לדכדוך!". יחזקאל מכלוף, רחמים פדלון, טוני דבש, סימונה גפני (בדש), דליה קרס (בלה), דוד חיון, שרה אסולין, פנחס כתריאלי, שרה בן-עמוס ואחרים, חזרו בסיפוריהם על ימי-המעברה בבנימינה בערגה לא מובנת, אבל כולם כאחד דבקו בפרק הזמן שלהם במעברה, כאילו היה סוג של ’פרס’ בו זכו עם עלייתם ארצה.
 
במעברה בבנימינה, אולי בניגוד לזאת של זיכרון-יעקב, התגבש קיבוץ-גלויות של עולים מטריפולי, עירק, תימן, מצרים, כורדיסטן וכן, גם מרומניה וארצות-אשכנז. החיים המשותפים הקשים, הפכו את המעברה בבנימינה, למארג תרבותי-חברתי משולב בו נעלמה השייכות העדתית המפרידה ופינתה את מקומה לפסיפס ססגוני שפעל בגורל משותף.
 
העולים-החדשים שהגיעו בתחילת שנות ה-50 לזיכרון-יעקב, נקלטו ישירות לתוך המעברה-המקומית אבל לא כך התרחשו הדברים בבנימינה, שם הוקם ’מחנה עולים’, אחד מתוך רבים כאלה שהיו ברחבי הארץ ואשר נועדו לשמש פתרון לקליטת העולים שהגיעו בהמוניהם. ’מחנה העולים’ בבנימינה הוקם במתחם שהותיר אחריו הצבא-הבריטי, לאחר עזיבתו את ישראל ואשר נקרא ’מחנה-101’.
 
עד מהרה התברר כי ’מחנה העולים’ בבנימינה, לא מסוגל לשמש את ייעודו ומעבר לבעיות הקשות שהיו מנת חלקם של התושבים, מדובר היה בפתרון לא מסודר שגרר אחריו שורה ארוכה של קשיים נוספים, בעיקר בגלל העדר מערכות חינוך, רפואה, תרבות ותעסוקה מסודרות. תושבי ’מחנה העולים’ בבנימינה זכו אמנם במנות-מזון ובדיור ללא תשלום, אבל מעבר לכך לא נראה כי הייתה להם תקווה להתחיל את חייהם מחדש ובצורה מאורגנת ומכוונת.
 
על רקע זה וכמו במקומות אחרים בארץ, התקבלה החלטה ממשלתית, לפנות את ’מחנה העולים’ בבנימינה ולהעביר את האוכלוסייה למעברה, שהוקמה בשנת 1948 באזור המשתרע בין מה שמוכר היום כאזור-התעשייה הצפוני של בנימינה, לבין השטח בואכה זיכרון-יעקב.
 
אלא שהמעבר מ’מחנה עולים’ למעברה בבנימינה, לא רק שלא היטיב עם העולם-החדשים אלא טמן בחובו בעיות קשות, שנבעו בראש ובראשונה מהתנאים ששררו במעברה. מצב התברואה במעברה היה בכי-רע ואנשים נדרשו לעשות שימוש בשירותים ארעיים-ציבוריים , במקלחות משותפות ובממוצע, השתמשו כל 14 תושבים במעברה בברז-מים משותף, שלא לדבר על מערכת-ביוב שלא הייתה קיימת כלל. המחסור החמור במים העיב כמובן על מצב התברואה, מה שהעיק עוד יותר על שירותי-הבריאות שכמעט לא היו בנמצא. למעברה בבנימינה בקושי רב היו דרכי-גישה ועל תחבורה מסודרת וחשמל, ניתן היה אותה העת רק לחלום.
 
מעבר לתנאים הירודים הללו, נאלצו תושבי המעברה בבנימינה להתמודד עם איום מוחשי שגרם לרבים מהם לחשוש מפני הבאות וזאת משום שב-3 ביולי 1949 נרצחו ביריות שני עולים-חדשים תושבי המעברה, אברהם (אלברט) מוסמן וז’ק בכר ז"ל. השניים הועסקו במשך היום בעבודות בכרמים של החקלאים ואילו בלילות עסקו שם בשמירה, אולם נרצחו בידי מסתננים, שחדרו לאזור מירדן וכך הטילו על תושבי המעברה מורא ופחד.
 
צריך לזכור כי המועצה-המקומית בנימינה, הוקמה רק בשנת 1950 וכבר מצאה את עצמה מתמודדת עם קיומה וניהולה של מעברה גדולה בשטחה, ללא ניסיון ובלי משאבים. העזרה הממשלתית למעברת בנימינה הייתה מזערית וסמלית והדברים הללו מקבלים משמעות רבה נוכח העובדה כי בשנת 1950 היו בבנימינה כ-1300 תושבים בלבד, אליהם התווספו לפחות עוד כ-2000 עולים-חדשים.
 
על רקע זה הוחלט בקיץ 1950 להקים 100 יחידות-דיור לעולים על ’גבעת ישורון’, שמצפון לבית-החרושת לתמציות-בושם, אולם בינתיים נאלצו מרבית תושבי המעברה למצוא לעצמם תעסוקה ופרנסה, בניגוד למצבם הקודם ב’מחנה העולים’.
 
גם הנושא הדמוגרפי התברר במרוצת הזמן כבעל משקל-סגולי רב, שהרי מחצית מיושבי המעברה בבנימינה, היו תחילה עולים שהגיעו ארצה מארצות-הבלקן ובהם רבים מיוצאי בולגריה אבל בהמשך הצטרפו אליהם רבים מיוצאי צפון-אפריקה ואסיה וכך הפכה המעברה ל’כור היתוך’ חברתי, שהצליח איכשהו לשמור על מערכת-יחסים מאוזנת ועדינה ’בזכות’ הצרות המשותפות לכולם.
 
אבל המעברה בבנימינה התנהלה כלפי חוץ בנתיבים, שלימים נודעו להם השפעות פוליטיות-חברתיות וכלכליות רבות: תושבי המעברה החלו לחפש לעצמם מקורות תעסוקה וחלקם מצא את מבוקשו אצל החקלאים המקומיים, מה שייצר יחסי-תלות בין העולים לבין מעסיקיהם. עולי מזרח-אירופה שהגיעו לבנימינה בשנות ה-30-40, קיבלו מהתנועה-הציונית לא רק שטחים ובהם ’בית סוכנות’ על שטח של כ-2 דונמים, אלא גם שטחים חקלאיים גדולים שדרשו ידיים-עובדות וכך הפכו מרבית עולי צפון-אפריקה מהמעברה ל’עבודה עברית’ זולה, אצל מעבידיהם הוותיקים. מערכת יחסים זאת ייצרה לא רק תלות כלכלית, אלא גם הניחה את היסודות ל’מעמדות’ חברתיים גלויים, במה שלימים הייתה למושבה משותפת.
 
בחורף 1951-2 שטפו גשמים עזים את המעברה והפכו אותה לעיסת בוץ ענקית, לתוכה נקלעו העולים חסרי-המגן, מה שהחמיר כמובן את מצבם, אבל במקביל כבר פעלו במעברה ’טיפת חלב’, בית-ספר, בית-כנסת וגן-ילדים, מה עוד שבשנת 1951, הוקם גן-הילדים הראשון ב’שיכון’ ושנה מאוחר יותר הוקמו ’יקבי אליעז’ שקלטו מספר עולים לעבודה.
 
אט אט ובהדרגה התקדמה הקמת יחידות-הדיור לעולים ובשנת 1953 נוספו עוד עשרות דירות ב’גבעה’ ושנה מאוחר יותר, הוחל בהקמת עוד 100 יחידות-דיור בשיכוני ’ורבורג-ישורון’, כך שמי שעדיין נותרו בתחומי המעברה, יכלו לראות סוף-סוף את האור בקצה המנהרה ולהמתין בסבלנות למציאת פתרונות דיור מתקבלים על הדעת.
 
בשנת 1957 הושלם החיבור לרשתות החשמל והביוב וכל זאת כהכנה לפינוי הסופי של המעברה המקומית בבנימינה.
 
בחודש מרץ 2017 טרחה בנימינה לציין 70 שנה לימי המעברה שלה ונראה כי האירוע המרגש הזה, רק הגביר את התיאבון, לתעד את ימי מעברת-בנימינה למען הדורות הבאים ולטובת הצדק-ההיסטורי.

 

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
ראשי המועצות במחאה כנגד נובל אנרג’י: דורשים ניטור רציף ושקוף!
רגע לפני הפעלת אסדת לוויתן: העדר מערך ניטור רציף על האסדה- תת ניטור אוויר. חוסר שקיפות מצד נובל אנרג’י ומדינת ישראל לציבור
פרח פינקי

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }