נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
אירועים
אירועי תרבות 8-14/11
גפן מגזין המושבות > כללי > הסיפור של מעברת פרדס-חנה
12 לאפריל 2019
הסיפור של מעברת פרדס-חנה
מוריס דוד בר-יוסף, 2019-04-12 - 10:00

בשבועיים האחרונים פרסמנו את סיפורן של מעברות זיכרון-יעקב ובנימינה וזאת בעקבות שידור הכתבה המרתקת והחשובה ’מעברות’, ששודרה בערוץ כאן-1. כעת הגיע תורה של מעברת פרדס-חנה, אחת משתי הגדולות שהיו בארץ. כתבה אחרונה בסדרה

כל הזכויות שמורות

הסיפור של מעברת פרדס-חנה החל כבר בשנת 1942, מבלי שאיש יעלה אז בדעתו כי הניח את היסודות לאחת משתי המעברות הגדולות בארץ. פרדס-חנה נוסדה בשנת 1929 על אדמות של פיק"א וכעבור 13 שנים הפקיע הצבא הבריטי, שעדיין שלט ב’פלשתינה’, אדמות מחקלאים מקומיים ועליהן הקים שני מחנות-צבא גדולים, מחנה-80 ומחנה-87 ובהם שוכנו כ-20 אלף חיילים. זמן מה טרם עזבו הבריטים את הארץ, הצליחו אנשי ’ההגנה’ בפרדס-חנה, לשכנע אותם להותיר מאחוריהם את המחנות, מתוך כוונה לשכן בהם בבוא העת עולים חדשים. בשנת 1948 הוסב מחנה-87 לארבעה מתחמים שהפכו עד מהרה ל’מחנות-עולים’ וב-22 באפריל אותה השנה, התחייבה הסוכנות-היהודית להיות אחראית על ’מחנה העולים’, שהשתרע על שטח של כ-2000 דונמים. הסוכנות-היהודית שילמה בשנת 1950 לבעלי-הקרקעות 4 ל"י לשנה עבור כל דונם, כך שכבר בחודש אוקטובר 1948 היו ’במחנה העולים’ בפרדס-חנה כ-4500 עולים-חדשים ומתחילת 1949 כבר הגיע למספרם ל-10 אלפים עולים, ששוכנו באוהלים וצריפים, כאשר לנשים וילדים הוענקה עדיפות לגור בצריפים.

 
מחנות-א’ ו-ג’ קלטו תחילה עולים ממחנה-המעצר בקפריסין, אולם עד מהרה הגיעו לפרדס-חנה עולים מגרמניה, בולגריה, צפון-אפריקה וארצות-ערב אחרות. בין השנים 1950-1952 היו בארץ כ-200 מעברות וכאשר הוסב בהדרגה ’מחנה העולים’ בפרדס-חנה למעברה, הייתה זאת השנייה בגודלה בישראל.
 
בקיץ 1950 הגיעו למעברה בפרדס-חנה עולים, שלא הייתה להם זכות להישלח למחנות-עולים ששכנו בקרבת אחת מן הערים הגדולות וכתוצאה מכך, גברה הצפיפות הגדולה גם כך במעברה המקומית. חורף 1951-2 הציף את המעברה הגדולה בשיטפונות עזים והפך את המקום כולו לעיסת-בוץ טובענית, כשהמים ממלאים כל חלקה וכל אוהל וצריף, אולם למרות התנאים הבלתי אנושיים, החלה התארגנות במאמץ לאפשר לעולים לנהל אורח-חיים פחות או יותר מסודר.
בתוך כך פעלו במקום 7 מטבחים-מרכזיים, בהם עבדו כ-200 אנשים, שסיפקו מזון לכ-22 אלף עולים ובהדרגה הוקמו גם מזכירות, מחסן-מרכזי לציוד, לשכה סוציאלית, מרפאות, בתי-תינוקות, אולפנים לנוער ולמבוגרים, שני בתי-ספר ומונו לא מעט חצרנים וסניטרים, בניסיון לשמור על רמה סבירה של תברואה והיגיינה.
 
ב-1 ביולי 1952 הוסב מחנה-א’, לשמש מחנה לקשישים ואילו בשאר המחנות, שולבו חולים ונכים ועד אוגוסט 1954 כבר הגיע מספר החולים והזקנים ל-1000 משפחות.
אלא שמעבר לתנאים הקשים ששררו במעברה ובמחנות השונים, החלה להיווצר בעיה לא פחות חמורה, שהשפיעה על מערכת היחסים בין העולים, תושבי המעברה, לבין החקלאים הוותיקים של פרדס-חנה. החיכוך החל בגלל קרבת המעברה לפרדסים שהקיפו אותה, מה שגרם לפרדסנים נזקים קשים בגלל גניבת פרי-הדר על-ידי העולים, שחלקם לא הסתפק בפירות, אלא עשה שימוש גם בגדרות, עמודים ואביזרים נוספים ש’נלקחו’ מרשות החקלאים לצרכים שנמצאו בתחומי המעברה הענקית. החיכוך הזה יצר באופן טבעי מתיחות רבה, בין הפרדסנים הפגועים לבין תושבי המעברה, אבל היה זה רק תחילתו של תהליך קשה, משום שרבים מהעולים ביקשו למצוא לעצמם מקור הכנסה והחלו לפתח רוכלות זולה, שפגעה כמובן בסוחרים המקומיים. הקטיף ’הפרטיזני’, התמשכות הגניבות והרוכלות המתפתחת, הציבו את העולים-החדשים במעמד נחות ומוקצה בעיני הוותיקים ועד מהרה נוספה לכך סיבה שמקורה במחסור גדל והולך במקומות-קבורה, בגלל הגידול במספר הנפטרים מקרב העולים.
 
על רקע זה פורק באופן רשמי ’מחנה העולים’-א’ באמצע שנות ה-50 והוקמה מעברה שנייה, כאשר בשנת 1951 תוכננה הקמת מעברה נוספת ושנה לאחר מכן, הושלם המעבר ממחנה-העולים למעברה השלישית. המעברה הגדולה שכנה בשטח המוכר כיום כמתחם הקניות של ’ביג’ ובית-האבות ’שהם’ (לשעבר ’נווה אבות’ ואחר-כך ’מלבן’) ומעברה נוספת, שכנה בקרבת המקום בו מצויה ’אנדרטת הנח"ל’. אם היה ’יתרון’ במעברה על פני החיים הקודמים ב’מחנה העולים’, הוא בא לידי ביטוי בכך שב’מחנה העולים’ לא נאלצו לשלם מסים או עבור חשמל (כאשר הגיע), בעוד שבמעברה נאלצו לשלם זאת משום שהיא נכללה בשטח המוניציפלי של מועצת פרדס-חנה, אף שלמרבית העולים כלל לא היה די כסף לשלם.
חרף מערכת היחסים העכורה נמצאו רבים שהועסקו אצל הפרדסנים בעבודות חקלאיות שונות ובעיקר בקטיף, אבל מצוקת-הפרנסה המשיכה להעיק על מרבית העולים במעברה. הצפיפות הגדולה הביאה בסופו של דבר לצעד ראשון ומשמעותי בשינוי תנאי-החיים במעברה, כאשר הוחל בהקמת ’בלוקונים’ וצריפי-בד (’בדונים’) ובהם שני חדרים, שהיו סוג של ’שדרוג’ בהשוואה לאוהלים ולצריפונים וכעבור זמן מה, כבר נמצאו במתחם 425 ’בדונים’ ועוד כ-80 ’בלוקונים’.
 
במקביל התקדמה הקמת ’השיכונים’ ברחבי המושבה פרדס-חנה ועולים עברו אליהם בהדרגה. המעבר מהמעברה ל’שיכונים’ היה עבור העולים קפיצת-מדרגה באיכות חייהם, למרות שלימים התברר כי רבים מהם פשוט ’נתקעו’ בדירות הללו למשך עשרות שנים וברבות הזמן, גם הפך חלקם ל’סלאמס’ של המושבה, על כל המשתמע מכך.
 
כמו בבנימינה כך גם בפרדס-חנה, נוצר כור-היתוך חברתי שהתגבש בין עולים מתרבויות שונות ומנהגים לא מוכרים זה לזה. ההזדמנות להיחשף לקבוצות שבאו ממקומות שונים בעולם, מתוך הכרה עמוקה כי ארץ-ישראל היא מולדתם האמתית והמקורית, הצליחה לגשר במרבית המקרים על פערי תרבות ומנהגים שונים. גם הצורך המתבקש ללמוד עברית באולפנים שהוקמו במעברה, תרם להסרת המחיצות וכך הפכה המעברה בפרדס-חנה ל’מעבדה-אנושית’ תוססת, בה הונחו היסודות לדורות הבאים של תושבי המושבה. ממרחק הזמן התברר, ממש כמו בבנימינה ובזיכרון-יעקב, כי תושבי המעברה בפרדס-חנה, נטלו עמהם לא רק זיכרונות של שיתוף-פעולה חברתי, אשר נבע מתוך חיים קשים במעברה, אלא גם מידה לא מבוטלת של תחושות קיפוח ואפליה, מה שביצר אותם בעמדות פוליטיות-חברתיות, שנותרו עוד שנים רבות, כחלק מן ’המורשת’ שנוצקה בשנות המעברה.
 המעבר ל’שיכונים’ הסתיים כמעט לגמרי בשנת 1956 ובמעברות נותרו עד אותה השנה כ-700 אנשים בלבד וזאת במקביל לפיזור עולים מהמעברה לישובים חקלאים ברחבי הארץ. בסך-הכל עברו ב’מחנה העולים’ ובמעברה של פרדס-חנה, יותר מ-300 אלף אנשים אשר שהו שם בממוצע בין 3 חודשים לשנה.
 
אבל התברר כי לא כולם היו מרוצים מעזיבת המעברה ומהמעבר ל’שיכונים’ וזאת מסיבות שונות ומגוונות. אחד הסיפורים המייצגים תופעה זאת, היה של צורי סאלם, מי שעלה ארצה מתימן יחד עם הוריו, יחיא וזוהרה וילדיהם. הם נקלטו במעברה ואבא יחיא מצא עד מהרה תעסוקה, בהיותו רועה-צאן שגידל עדרי-כבשים והתפרנס מהם בכבוד. עד שנת 1965 התרוקנה המעברה בפרדס-חנה כליל ורק צורי סאלם נותר בה לבדו ולא שעה לבקשות להעתיק מקומו לאחד ’השיכונים’, בטענה כי הבטיח לאביו, שהלך בינתיים לבית-עולמו, לעולם לא לעזוב את המקום. בסופו של דבר נמאס לרשויות להתעסק עמו והוא נתבע על-ידי מנהל מקרקעי-ישראל לעזוב את השטח ואף הועמד לדין בגין ’פלישה’, אלא שבית-המשפט דחה על-הסף את התביעה וצורי סאלם נשאר לבדו במעברה מבלי לשלם למנהל אף לא שקל אחד וזאת ללא חשמל עד שנת 1981...
 
סיפורן של שלוש המעברות בזיכרון-יעקב, בנימינה ופרדס-חנה, מהווה חלק חשוב בתולדות הקמת המדינה וההתיישבות של מאות אלפי עולים-חדשים מכל קצות-תבל. הסדרה ’מעברות’, ששודרה כאמור בערוץ כאן-1 ושלוש הכתבות שזכינו לפרסם ב’גפן’, אינם אלא תרומה מזערית לצורך הממלכתי לתעד פרקים אלה, למען הדורות הבאים והצדק-ההיסטורי.
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
שיטת חקירה - לגילוי האמת, או: לאילוץ לשקר
מליאת המועצה אישרה את מסגרת התקציב לשנת 2020 שתעמוד על כ- 275 מיליון ₪
בוחרות כדורגל בבית הספר

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }