נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > כללי > "חי בספר" - לא הלכנו לישון
7 למאי 2019
"חי בספר" - לא הלכנו לישון
גלבוע דקר, 2019-05-07 - 10:00
כל הזכויות שמורות

אילוסטרציה

בשנת 1994 אף אחד לא עצם עין במדינת ישראל. אנשים שוטטו בלילות, היו כאלה ששתו או צרחו או שתקו. אנשים קיללו וצעקו וזרקו חפצים על המרקע כמו קהל מאוכזב בימי הביניים. אלה באמת היו ימי ביניים. ימין שבין חושך לאפילה, בין רע לרע מאוד.

פחדנו להיפגש במקומות הומי אדם, פחדנו לא להיפגש, פחדנו לעלות על אוטובוסים. אנשים מבוגרים העדיפו לעמוד, ככה יהיה להם קל יותר לברוח. נשים בהיריון ישבו בשורה הקרובה למעבר. כולם הסתכלו על הנהג, הקשבנו לרדיו, הקשבנו לשירים וחשבנו מתי יקטעו אותו. חיינו במצב תודעתי של משדר מיוחד. כשהיינו כבר מיומנים, ידענו לזהות מיד שהיה פיגוע בלי שמישהו אמר מילה. הספיק מבט בחברים לעבודה, במורה בבית הספר, בשוטר שדפק בדלת. היה לנו פרצוף של "היה פיגוע."

כשהגענו לעבודה או לבית הספר, ידענו מיד לזהות שעוד פעם זה קרה. ילדים למדו שכשמבוגרים עומדים כתף לכתף הם מסתירים את הטלוויזיה בכוונה. הטלוויזיה של אמצע שנות ה-90 הייתה היחידה שלא הסתירה כלום. לקח לה זמן ללמוד שלעדשה יש גם אחריות. זה קרה אחרי הפיגוע בקו 5 ברחוב דיזינגוף בתל אביב. הלם, חרדה, פחד, טראומה כל אלה עברו לצופים בלי שום מסננת.

למדנו שיש מעילים טובים ומעילים רעים. בחורף אם לא חייב מעיל אל תלבש. תתגלח. אל תעלה לאוטובוס בריצה ואל תמלא את הכיסים שלך בשטויות. אף אחד כבר לא אוהב מעיל דובון או חוטים שמבצבצים מתיק. היינו מדינה בטראומה שעברה אלינו בשידור חי ואנחנו העברנו אותה הלאה כמו וירוס מאחד לשני.

כבר היינו מתורגלים. למדנו לבדוק איפה כל בני המשפחה, ידענו לפנות את הכביש כשצריך, ידענו שיכול להיות עוד פיצוץ, עוד מחבל מתאבד ולמרות זאת אנשים רצו לעזור ולחבוש אנשים זרים. ידענו שתבוא המוזיקה העצובה והרגועה ברדיו ושניכנס למצב של הנמכת הטון והקול, מצב של זהירות ועדינות שאולי כבר לא קיימת בנו יותר. ומצד שני, ידענו שיהיו מקומות שבהם אנשים ימשיכו לבלות כי מוכרחים. ידענו להכיל את הכול (או לפחות לדבר על זה), לקבל את הפצועים ואת המשפחות ולבכות גם כשלא הכרנו את הקורבנות.

אלה היו ימי חושך, ימים רעים באמת, אבל הייתה גם תקווה, היה לנו את "הביחד" שלנו, התייחסנו ליכולת שלנו כעם להתאחד, להתגייס ולשים את הכול בצד כעצמה, כחוזק, כחוסן. חיינו בתחושה שעם כל הכאב, האויב שלנו יצטרך להתאמץ הרבה יותר כדי לשבור אותנו. גם כשנפלנו לא היה ספק שנקום ובכל פעם כשקמנו מחדש התחזקנו, והאויב שלנו נחלש.

לפעמים אני מתגעגע לזה, לא לתופת ולכאב אלא לביחד הזה שלנו כעם. בלי כל ההגדרות, השיפוט, ההפרדה שעשינו לעצמנו עם הזמן. אנחנו חיים בתקופה מיוחדת, יש לנו עבר עשיר בהצלחות וכישלונות, כאב ואובדן, שמחה ותקומה. הלכתי השבוע עם אשתי והבת שלי לטייל בכפר ערבי, אדם מבוגר עם שפם לבן מרשים ישב בכניסה לקניון, מאבטח. הוא היה ערבי ועבודתו היא להגן עליי ועל משפחתי. חשבתי על כך שאם הייתי צריך להסביר את זה לתייר היה לי קשה, אבל מאוד קל לי להסביר את זה לעצמי. אמרתי לו תודה רבה כשנכנסנו וכשיצאנו ביקשתי גם מדורון בת השנתיים שתגיד לו תודה.
מאז ומעולם הרוב הגדול ידע לחיות כאן בשלום רוב הזמן. בני אדם מסוגלים להתגעגע לשלום, אבל לא למלחמה. אנחנו כבר יודעים איך לחיות יחד, אנחנו עושים את זה כל הזמן אבל מחכים שזה יהיה רשמי. פעמיים בעברנו זה קרה, עם מצרים ועם ירדן, אנחנו יודעים לעשות את זה.

אני חולם על היום שבו נכתוב את הפרק האחרון בספר הזיכרונות הקולקטיבי שלנו, ונחתום אותו במשפט:
"עָשָׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא עָשָׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן."

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
אם יכולים לקלקל- יכולים לתקן - דרכים ליצור תקווה אצל ילדים ומשפחות שחוו פגיעה מינית
רשות מקומית חוף הכרמל היא אחת מ-40 רשויות מקומיות שנבחרו להשתתף בתכנית להתמודדות עם שינויי האקלים של האיחוד האירופאי
אין הנחיה של גורמי החרום לפינוי אוכלוסייה בזמן תקופת ההרצה של אסדת הגז

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }