נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
סרטים
"בגרות", סרטו של מתן יאיר, יוצר "פיגומים".
גפן מגזין המושבות > כללי > הולכת ישר בספירלה
7 למאי 2019
הולכת ישר בספירלה
מיכל כהן-אלדן, 2019-05-07 - 10:00

הטרגדיה האישית של שלומית בכר הולידה ספר וגם הצגה "הולכת ישר בספירלה" שהפכה להיט ורצה בהצלחה בכל הארץ. היא תתארח בפרדס חנה ב- 16/5/19. ״בהצגה יש דיאלוג מדומיין עם בן זוגי ואב ילדיי שנהרג בתאונת מסוק צבאי לפני 21 שנה. מאז אגב, אנחנו מדברים הרבה יותר ממה שדיברנו כשהיה בחיים. דיבור, ובטח על רגשות לא היה הצד החזק של בנצי. בהצגה הדיאלוג הזה הופך לסיפור חיים שלם. אין פה חרטוט, אין פאתוס, אין פה אלמנת צה“ל שמתייפחת על הבמה. יש הרבה כנות, ריקוד, הומור, כאב וחיפוש - בדיוק כמו בחיים עצמם.״ 

כל הזכויות שמורות

 את שחקנית? סופרת?

"אני לא סופרת ולא שחקנית, אבל כתבתי ספר ויש לי הצגת יחיד שיצא לאור ב- 12 באפריל 2018. לפעמים משהו מבעבע בפנים כל כך חזק והוא פשוט חייב לצאת החוצה, אי אפשר לשמור אותו בפנים. אני בת 55 ולא מפסיקה לחפש את עצמי, את טיול ה“אחרי צבא“ שלי למשל עשיתי בגיל 52 עם ילדיי בקוסטה ריקה. שנה אחר כך הבנתי שאני כבר צריכה להחליט מה אעשה כשאהיה גדולה. בהתחלה לחשתי אולי אוציא ספר? עד שהלחישה הלכה וגדלה והפכה לבסוף לצעקה גדולה: אני מוציאה ספר!
ערב אחד סיפרתי לקבוצת אנשים על הספר שלי, והתגובה שלהם הייתה: "את חייבת לעשות ממנו הצגה", חשבתי והתלבטתי רבות - 24 שעות ליתר דיוק וצעקתי שוב: אני יוצאת בהצגת יחיד! אם כבר התאבדות אז עד הסוף, כזאת אני.
לא כל אחד צריך לכתוב ספר או להציג הצגה, אבל כל אחד צריך לצאת לאור." 
 
כבר כשאנחנו מתיישבות לראיון אני מנסה לגשר בין האישה עם החיוך הענק ורמות אנרגיה מתפרצות, לבין הסיפור הקשה שלה. מסקרן אותי הדיסונאנס הזה.
 
מי את שלומית בכר? 
טוב, אז חוצמזה שזו שאלה קצת פילוסופית מי אני,מה אני? שמי שלומית בכר, כתבתי ספר ויצאתי בהצגת יחיד – "הולכת ישר בספירלה". הספר וההצגה מספרים דיאלוג דמיוני בין הבעל שלי שנפל לפני 22 שנה בתאונת מסוק, לביני. אמא לשני ילדים, שהם 28 ו26. כיום גרה ברעות. 
 
ספרי על התאונה 
ב16/9/96 נפל מסוק דולפין מול חופי נהריה. המסוק צלל לעומק של 650 מטר. היו בו 3 אנשי צוות: סרן שחק סלע טייס המשנה, התגלה בערב הראשון. סגן ערן גרבייה קצין מנחית מחיל הים ובנצי בעלי סא"ל ומפקד הטייסת נעלמו. החל מסע חיפושים ארוך, קשה וכואב של 4 חודשים.
בנצי הובא לקבורה אחרי 4 חודשים, ערן הוכרז כחלל שמקום קבורתו לא נודע. 
 
את מדברת מאד לאקוני, עניינית ואפילו מחוייכת
תראי, גם בכל זאת עברו 22 שנה. וגם נגעת פה במשהו עמוק בי שמפחד להעיק, שלא רוצה להכאיב.
אולי אפילו פוחדת שלשומע יהיה קשה מדי. סוג של לוקחת אחריות על השומע. 
 
את תמיד לוקחת אחריות על כולם? 
האמת שכן .זו תכונה שאני גם אוהבת אצלי אבל גם מקשה מאד על החיים. בכל סיטואציה חברתית, אני ארגיש את כולם. אדאג ואראה עם מישהו נעלב. "אחראית ההרמוניה הקבוצתית". 
אבל אין בעיה, לא אחוס עלייך. מה את רוצה לשמוע?
 
איך עומדים בארבעה חודשים כאלה, של חיפוש, של אי וודאות, של המתנה?
עומדים..אין ברירה, החיים חזקים מהכל, יש שני ילדים קטנים לטפל בהם. היו אז בני שש וארבע. יש משפחה, חברים תומכים. גרנו אז ברמת דוד, הייתי מאד עטופה ונתמכת. אבל בעיקר, הכחשה ...המון הכחשה למה שבאמת קורה באותו זמן, ולהשלכות העתידיות. לא שחשבתי שהוא חי. היה ברור לי מהערב הראשון שלא בכל זאת אשת טייס כבר 16 שנה – אבל עובדים על אוטומט. יש אינפורמציה קשה להחריד שעוברת דרכי בחודשים אלה. למעשה זה הנושא היחידי שאולי לא עובד עד הסוף. מוות הוא נושא הכי סופי והכי אינסופי שיש. 
 
את שוב דואגת לי ולקוראים? מה הרגשת? מה היה שם? 
מה אני אגיד לך? שערב ראשון כל שעתיים מגיע רני מפקד הבסיס ומודיע שמצאו עוד משהו, שנמצאה סירת ההצלה. לשאלתי אם הם היו עליה הוא עונה לא. ואני שומעת את הקול של בנצי אומר לי - את יודעת מה זה אומר נכון? לזה שמנסים לשלשל פנסים לעומק כדי לראות, אבל הם מתפוצצים בעומק הזה. 
 
איך אפשר בכלל לתאר 650 מטר עומק? שאחרי חודשיים באחד מהחיפושים מביאים לי ארנק ומחזיק מפתחות עם תמונות הילדים שהיה לבנצי תמיד בסרבל.
ללימודי אוקינוגרפיה מזורזים, מספרים לי איך חורשים את קרקעית הים כדי למצוא...
 
מה למצוא? 
למצוא. רק על ארבעת החודשים האלה אפשר לכתוב ספר. זה מקום שעדיין קשה לי לדבר עליו. וגם יש הרגישות למשפחות האחרות המעורבות. 
 
איך ההצגה והספר מתקשרים לכך? זו הצגת זיכרון? 
ממש לא. סיפור התאונה והשכול זה בעצם העטיפה לקולות השונים שיש בי. יש בהם דיאלוג דמיוני ביני לבין בנצי. "אבד הקשר עם המסוק"- איך אני מאבדת קשר עם עצמי.. "חיפושים" – החיפושים שלי למקום, להגשמה. "וועדת חקירה"- השופט הפנימי שבי. ועוד הרבה שיחות.
 
תכלס, לכולנו יש במידה זו או אחרת כל הקולות האלה. הדיבור שלי עם הסיפור עצמו, עם סיפור השכול הזה, הוא אחר, די ייחודי למען האמת.. (אם אני יכולה להעיד על עצמי). ההצגה היא גם על הילדה הקיבוצניקית שאמרו לה להצטמצם, על מתי זה good enough גוד אינף מאדר, גודאינף קריירה, גוד אינף חכמה ואינסוף גודאינפים. אני שומעת את עצמי מדברת וזה אולי נשמע קצת כמו "אוי אוי יו" או אישה תתאפסי על עצמך, אבל זה לא ככה. ההצגה שבוימה ע"י הבימאית יערה רשף נהור, מלאה במוזיקה, אפקטים, הומור, ציניות והמון המון כנות. אני מופיעה שנה וחצי, ראו את ההצגה מאות אנשים. מדהים אותי רמת החיבור של אנשים. בהתחלה חשבתי שהיא יותר מתאימה לנשים. מפתיע ומשמח כמה גברים מתחברים לזה.יש שם משהו מדוייק באיזון בין קושי , בכי, כאב לצחוק, איזון וחוסן.
לא סתם קראתי לזה הולכת ישר בספירלה. גם כי החיים הם כאלה, אבל כי זה מאד אני: חוסן- חולשה, רייקנות- מלאות פחדנית גדולה- יוצאת בהצגת יחיד סופר חשופה סופר אמיצה.
 
איך מסתדר כל ההומור והציניות עם השכול והסיפור העצוב שלך? 
השאלה היא, איך לא מסתדר.. החיים נראים לי בלתי אפשרים. יש שיר נפלא של ויסלבה שימבורסקה קוראים לו "הומור וחמלה" היא כותבת בו שהומור וחמלה הם זוג משמיים "כשהם נאלצים להיפרד, שלא באשמתם, לזמן ארוך, העולם הופך מייד לבלתי יתואר". 
אנשים עוברים מסע קטן בצפייה בהצגה. צוחקים, בוכים, חושבים, מהרהרים. יש תמונה שחוזרת על עצמה בסוף כשניגשים אלי, אנשים עם עיניים אדומות מהתרגשות, אבל מחייכים! 

את אישה עם עוצמות אדירות. מאיפה הן? 
אולי.. אני לא לגמרי מודעת לזה, עכשיו בעקבות התגובות להצגה קצת יותר. האמת שהיה נראה לי שככה די כולם. אולי זה קשור לחינוך של אמא שלי. אמא שעזבה בית בגיל 16 ועברה לקיבוץ בסוף העולם בשנות ה50 שנות הצנע. אישה אמיצה וחכמה מאיןכמוה. לגדילה בקיבוץ. המסר לפחות אז היה כואב – ממשיכים. מזכיר לי שבטיולים היו מגבילים אותנו בכמות השתייה. יענו, גם אם אתה צמא תתגבר! אני לא זוכרת את זה לרעה. דווקא חישול טוב. ההומור שלט אצלינו בבית. זה לאו דווקא להיות מצחיק, אלה אומנות ה"אנדר סטייטמנט". הורי עלו לארץ מאמריקה, אני גדלתי בקיבוץ אורים. נראה לי ששיכללתי את העניין. אפילו בערב הראשון שהודיעו לי אמרתי "בנצי כזה יסודי, גם ככה עומק הנפילה".
 
תראי, זה לא שאין נפילות, דיכאונות, בכי. יש שנים שלמות של כמות עצב בלתי נגמרת. והמון המון חוסר אונים. בתקופה האחרונה חלה הידרדרות קשה עם אמא של בנצי. מסיבות משפחתיות אני איכשהו עמוק בטיפול בה. מצאתי את עצמי כל פעם שעומדת מול מוסדות ענייני אישורים ובירוקרטיה מתחילה לבכות מכלום. מדברת עם המזכירה- בוכה. בטלפון עם משרד הביטחון – בוכה. וכל זה על סתם טופס!! במקביל, כשרק מישהו הציע כוס מים, או גילה אמפטיה – אותו סיפור בכי בכי. כל זה עם תיפקוד שיא כמובן. שאלתי את עצמי מה קורה פה. הבכי לא מותאם לסיטואציה. 
 
הבנתי שזה פוגש אותי בכל השנים הראשונות, בקושי של גידול הילדים. חוסר אונים עצום ובעיקר הכמיהה המוטרפת לרגע, רק רגע של שקט. של עזרה. של "שבי שעתיים,אני אקח". עם השנים עם רכישת הרבה כלים טיפוליים. למדתי לנוע בין המצבים בזרימה. להבין לעומק שאנחנו גם גם וגם. 
לא אטבע ,אם אגע בכאב. ושמחה והיי לא נשארים לאורך זמן לצערי. 
 
נשמע שעברת מסע, שיש לך הרבה תובנות. יש לך מסר שאת רוצה להעביר?
שהחכמה היא פשוט להיות! לחוות את כל הוויית הרגשות. לא לפחד להביע קושי, עצב, סיוט, בושה ולא פחות- אולי יותר- לתת מקום ליופי, לפגיעות, רגישות, יצירתיות לטוב שבנו. 
בהצגה אני אומרת: "לא כל אחד צריך לעמוד בפני קהל, אבל כל אחד צריך לצאת לאור" 
 
אמן! היכן ומתי אפשר לראות את ההצגה?
יש הצגות עם כרטיסים באולמות. אני חורשת את הארץ בערבי חברים עם תוכן, הצגות סלון, קיבוצים. לחברות וארגונים אני לפעמים בונה פורמאט שונה. סוג של "הרצגה" יותר הרצאה עם מספר דוגמאות מההצגה. הוזמנתי להופיע בניו-יורק, ועוד שבועיים פה בפרדס חנה! 


שלומית בכר תופיע בפרדס חנה בהצגה "הולכת ישר בספירלה" ביום חמישי 16.5.19, 20:00,
טלפון לכרטיסים: 052-8560910 וגם 052-8800383 
 
הצילומים באדיבות המשפחה
 
    
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
שבת אחים גם יחד
למה לנו ’שקר-הנכסים’?
שומרים על החוף, מעבר כלי רכב לחופי הים הפתוחים נחסם
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור
חדשות אחרונות
מאות הורים מחדרה והסביבה הפגינו בצומת המשטרה
שבת אחים גם יחד
למה לנו ’שקר-הנכסים’?
למען תושבים עם מוגבלויות וצרכים מיוחדים