נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > כללי > כמו צמח בר
9 לאוגוסט 2019
כמו צמח בר
מיכל כהן-אלדן, 2019-08-09 - 10:00

נילי פלד, 86, המתגוררת בקיבוץ מעיין צבי מספרת על מסע חייה מילדות קסומה במצרים, עלייתה ארצה ועל החיים בקיבוץ וגם על הגעגועים לימים של בן גוריון ואשכול. בעיקר היא מספרת על אהבתה הגדולה לאמנות ויצירה בקרמיקה בסטודיו קרנמיקה אשר בקיבוץ שם היא יוצרת במרץ קריקטורות ודמויות של חברי כנסת בהשראתם של הקריקטוריסטים מ״ידיעות אחרונות״ איתמר דאובה וירמי פינקוס ושאותם היא תולה אחד אחד על גדר ביתה 

כל הזכויות שמורות

 צילום: מיכל כהן אלדן

אל ביתה של נילי פלד מקיבוץ מעיין צבי מגיעים לאחר העלייה לזכרון יעקב, פונים ימינה לקיבוץ, נוסעים ישר עד למרכול, חולפים על פני פיקוס מרהיב זקן בימים ומיד בבית השלישי גרה נילי. את הכניסה לבית מעטרת גינה מטופחת ומקושטת בעשרות פסלי קרמיקה צבעוניים שיצרה נילי במהלך שלושים שנה.
על הגדר המקיף את הבית תלויות דמויות מקרמיקה, קריקטורות של חברי הכנסת בהשראת המאיירים מ״ידיעות אחרונות״ איתמר דאובה וירמי פינקוס אותם יוצרת במרץ בחוג הקרמיקה אצל קרן בקיבוץ. ״את שרה נתניהו ואיילת שקד היפייפיה עשיתי בשבוע שעבר, שתיהן בתנור״ מוסיפה נילי בחיוך
״אני מוכרת בקיבוץ בתור נילי פלד אבל ליליאן זה שם הילדות המועדף עלי, ליליאן לבית לוי״.


צילום: מיכל כהן אלדן

נילי, ילידת העיר קהיר שבמצרים מספרת על הוריה: אמה אדלה ז״ל הגיעה מאלכסנדריה ואביה נורי ז״ל שנולד בחאלב בסוריה. מתארת משפחה יהודית המונה שמונה אחים- ארבעה בנים וארבע בנות כשנילי השלישית במספר. בשנת 1955 כשמלאו לה 21, מעט אחרי קום המדינה עלתה לארץ לאולפן לעברית בקיבוץ מעיין צבי.
היא מתארת ילדות שמחה וטובה במצרים ״חיינו טוב במצרים עד שנת-1948 - המצרים הם עם נפלא. חיינו כמו בגטו, יהודים שהיו מאוחדים כולם - ספרדים ואשכנזים יחד. היינו קהילה יהודית משכילה ואמידה, החזקנו את הבנקים, היינו בעלי החנויות הגדולות, התנהלנו כאירופאים בתוך מצרים״.

בנעוריה הייתה בתנועת הנוער ״בני עקיבא״, משם עברה לתנועת ה״בונים״ -״הייתי חילונית שנוהגת ללכת לקולנוע ביום שישי ולכן עברתי לתנועת ״הבונים״. הייתי במצרים בתקופת "עסק הביש" של פרשת לבון ואני זוכרת שהתפללנו שלא יתלו אותם. המסכנים קיבלו תדרוך מסוכן כפול שברח והסגיר אותם. היתה איתם בחורה בשם מרסל ניניו שבילתה שנים בבית סוהר, שם כתבה גם ספר ואז לאחר שנים רבות של ישיבה בכלא הגיע מאיר עמית והצליח לשחרר אותם. לפני הפרשה הזאת היה אירוע אחר בו אחותי אסתר ז״ל נתפסה עם קבוצה של צעירים יהודים שרצו לעלות לארץ. הגיע למצרים שליח מישראל בשם מרדכי פרוסט מקיבוץ יפתח. הוא נכנס למצרים במסווה של עיתונאי צרפתי בשם רוז׳ה מרטן והצטרף למשלחת של עיתונאים צרפתים שם. פרוסט נשלח מישראל למצרים כדי לסייע ולעלות ארצה את הצעירים היהודים וביניהם אחותי. הם נתפסו וגורשו ממצרים, למזלנו זה היה בתקופת פארוק שבו הכל היה מושחת.
אחותי עלתה ארצה לפניי, זה קרה לאחר שגורשה ממצרים והגיעה לציריך יחד עם אהובה השליח פרוסט. בציריך התגוררו ההוריו של פרוסט, שם הם התחתנו וחזרו לחיות בקיבוצו -קיבוץ יפתח".


צילום: מיכל כהן אלדן

מתי החלטת לעלות לארץ?
עשיתי הרבה צרות לאבי כי רציתי מאוד שנעלה ארצה. זה היה בשנת 1948 רגע לאחר הכרזת המדינה. אז החלו המצרים להציק לנו וכבר לא היה לנו טוב שם. חשנו מאוד לא בטוחים וחששנו על חיינו. היינו בלי דרכונים ולא היה לאן לצאת או לברוח.לאבא היתה חנות יפה ומרשימה של טקסטיל ואני זוכרת שהערבים הציקו לכל היהודים ברחוב. אבי הסכים לבקשתי לעלות ארצה ובתנאי שאקח את אחד מהאחים איתי. פניתי בסתר לשליח, אמרתי שאני מוכנה ורוצה לצאת. השליח הדריך אותי שנגיע לאלכסנדריה לאונייה מסויימת. וככה היה. עליתי לאניה עם אחי ועם מזוודה אחת ביד. אני זוכרת איך כל האוכל שהבאנו לדרך התקלקל לנו. היינו שמונה ימים על הסיפון עד שהגענו למרסיי. במרסיי הגענו למחנה ״גרו- ארינס״- מחנה ענק שקיבץ בתוכו יהודים רבים שרובם הגיעו מצפון אפריקה. היינו 19 יהודים ממצרים ללא דרכון ועם תעודת מעבר מפני שלעולם לא היינו מצרים, אמנם נולדנו וחיינו במצרים אך לא נחשבנו מצרים.
היינו בלי דרכון ובזכות זה איפשרו לנו לעלות ראשונים על האנייה הראשונה שיצאה לארץ: אניית ירושלים. התרגשנו, היינו מאושרים. היהודים הצפון אפריקאים לא הבינו ואפילו כעסו איך רק הגענו וכבר נתנו לנו לעלות לאנייה. הם לא הבינו שלא היה לנו דרכון ולכן לא חיכינו. ככה הגענו לחיפה- אחי ואני.
כשהגענו ריססו עלינו דיטיטי כמו מקלחת ובהפתעה מוחלטת מבלי להכין אותנו לכך. הייתי המומה שזאת היתה קבלת הפנים שלנו בארץ. בהתחלה די כעסתי על כך, מה גם שהתלבשתי חגיגית כי רציתי להפגש עם אחותי שחיכתה לנו בנמל.
מאוד התרגשתי לראות בארץ שכולם יהודים- שוטרים יהודים, כולם יהודים והיה לי עצוב שהשארתי את הוריי במצרים. למזלי במבצע סיני גירשו את כל היהודים והוריי עלו ארצה חסרי כל לאחר שהשאירו את כל רכושם במצרים. זה היה בשנת 56. באותה תקופה קנו את הנתינות, אחי קנה נתינות לג׳נבה, אחותי ללונדון, והוריי הגיעו ליוון ומשם לארץ. שאלו אותי לאן לשלוח אותם לקיבוץ או למעברה. אני שכבר הגעתי למעיין צבי ללמוד עברית העדפתי שיחיו איתי בקיבוץ.
 

בקיבוץ הכירה נילי את סשה, בחור שוויצרי בן למשפחת ולדימיר הורוביץ הפסנתרן הידוע. הם למדו יחד עברית באולפן, התאהבו והתחתנו בקיבוץ. שם נולדה להם תינוקת יפייפיה ודי מהר הקשר עלה על שרטון והם והתגרשו. ״בזכותו יש לי בת מקסימה, איילה דיילת ב״אייר פרנס״. היא גדלה בקיבוץ בהמשך התאהבה בבחור צרפתי בשם פרנקי ולאחר שלוש שנים ועם תינוקת הם עזבו את הקיבוץ כדי לחיות בצרפת, שם הם חיים עד היום.״
14 שנים לאחר גירושיה של נילי היא נישאה בשנית לשמעון פלד מקיבוץ כפר רופין - ממנו נולד בנה עודד. היום היא סבתא ל חמישה נכדים גדולים ומקסימים שהם כל עולמה.

איך קיבלו אותך בקיבוץ?
בקיבוץ בהתחלה היה קשה לקבל אותי כי הגעתי באיחור לאולפן. אני זוכרת כשהצטרפתי לנסיעה לתל אביב עם החברים לראות מופע אופרה שאני כל כך אוהבת והקניטו אותי - ״מה במצרים שמעתם אופרות״? ״כן״ עניתי ״יש לי ידע מוסיקלי רב״... הייתי גוף זר בתוך הקיבוץ מכל הבחינות, הייתי מאוד עצמאית.
בקיבוץ היה לי נוח גם עם כל המגרעות שהיו בדרך.
גידול ילדים בקיבוץ זה כיף לילדים אבל לא לי, בתור אמא היה חסר לי החום הטבעי לילדי. הילדים היום גדולים ומסודרים. זכיתי בילדים טובים.
עד גיל 75 הייתי ״ג׳אדה״, הזיקנה קשה לי והבדידות עוד יותר. אני מרגישה בדידות בעיקר בערבים, כל יום אני מסתובבת עם הקלנועית ברחובות זכרון יעקב, זה עושה לי טוב לפגוש אנשים ולנשום אוויר אחר ואז אני וחוזרת אחרת לגמרי לביתי.

מה דעתך על המצב במדינה?
המדינה מדאיגה אותי ואני כועסת על השחיתויות ועל המצב, אני חושבת שאנחנו בדרך ללא מוצא. אני לא יודעת מה הפתרון ואני אפילו לא יודעת מה להצביע. לפי דעתי צריך להגביל את משך כהונת ראש ממשלה לשתי קדנציות בלבד. אני מתגעגעת לתקופתם של בן גוריון ושל אשכול.
אנחנו מאבדים את הדמוקרטיה, הדתיים שולטים עלינו, אני כועסת שהם לא מתגייסים לצבא ופוחדת ממדינת הלכה שכופה עלי -לא לנסוע, לא לאכול, אני רוצה את החופש שלי לבחור כיצד לחיות את חיי.

מה את אוהבת לעשות בשעות הפנאי?
כל השבוע אני מחכה ליום שני שזה יום של הקרמיקה, יום ההבראה שלי. אחרי שלוש שעות שנמשך החוג אני עצובה שנגמר. זה הוואליום שלי, הפיסול, מסתכלת על השעון כל הזמן... התפירה זה הריפוי בעיסוק שלי.

מספרת המורה שלה לקרמיקה- קרן הירש:
"נילי התחילה ללמוד אצלי קרמיקה בסטודיו קרנמיקה אשר בקיבוץ. נילי מלאת חוש הומור אמנית בנשמתה, יוצרת בחומר כבר שנים רבות. נותנת השראה לכל תלמידי הסטודיו מילדים לנוער ובוגרים. החוג תמיד מתקיים באוירה נעימה פתוחה וכייפית. המפגש הרב גילאי מפרה אחד את השני ונותן לכולנו מקום לביטוי עצמי. נילי מגיעה עצמאית בימי שני לסטודיו רכובה על קלנועית לחוג של כ- 3 שעות. תמיד עם מצב רוח טוב ועם חיוך והרבה חוש הומור שמתבטא ביצירותיה. בסיום החוג נילי תמיד מצפה כבר לחזור לשיעור הבא.
 

אהבותיה של נילי
אני אישה שאוהבת יופי, טבע, גינון, מוזיקה קלסית וכל שירי הזמרים הישראלים שגדלתי עליהם כשושנה דמארי, הדודאים, חוה אלברשטין ורוב הזמרים התימנים כמו חיים משה, בועז שרעבי שיש לו קול על הכיפק.
אני אוהבת כל מלאכת יד במיוחד חימר, קרמיקה, דמויות מצחיקות בקריקטורה. על הגדר גינתי תלויים יצירותי שכולם הם קריקטורות של חברי כנסת בהשראתם של המאיירים מ״ידיעות אחרונות״ איתמר דאובה וירמי פינקוס -זה בידיעתם. זה נעים לי לזכור את כולם.חולמת לחזור כמה שנים אחורה כדי להספיק ליצור. הייתי רוצה שיזכרו אותי רק לטובה כי אני אוהבת הבריות אף על פי שגדלתי לבד״.

חלומות
האמת כשאני רואה משפחה רגילה אני שמחה מאוד בשבילם ואומרת לעצמי ולא מתוך קנאה, מדוע לא זכיתי בזוגיות ארוכת שנים ובמשפחתיות כזאת? בחיים היה לי פשוט חוסר מזל אך לשמחתי זכיתי בילדים נהדרים ובנכדים נפלאים שהם כל אושרי. אני לא מבקשת יותר דבר!

מה הכי חשוב בחיים?
הבריאות. רק בריאות. היתה לי בריאות טובה עד גיל 75. למזלי למרות המגבלות הגופניות, הראש שלי צלול וזאת מתנה מאלוהים.

חשוב לי מאוד מצבה של המדינה. אני מאוד רגישה לכל אסון או טרגדיה שמתרחשים במדינה כאילו זה שייך לי. כל דבר קשה של דקירה או דריסה אני לא ישנה בלילה מרוב דאגה למשפחות המסכנות ולקורבנות ומחפשת כל העת חדשות טובות מהמדינה.

מחפשת לשמוע משהו שישמח אותי משהו טוב שמייצג את ישראל היפה בתחרויות ובהישגים עולמיים ולא את הישראלי המכוער שמראים בטלביזיה ושמבייש אותי ואת המדינה.
 

 

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
שיטת חקירה - לגילוי האמת, או: לאילוץ לשקר
מליאת המועצה אישרה את מסגרת התקציב לשנת 2020 שתעמוד על כ- 275 מיליון ₪
בוחרות כדורגל בבית הספר

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }