נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > כללי > צבי לאופר: האיש שניצל מהגיהנום חוגג 90!
25 לאוקטובר 2019
צבי לאופר: האיש שניצל מהגיהנום חוגג 90!
מוריס דוד בר-יוסף, 2019-10-25 - 10:00

 הוא איבד את משפחתו בערבות השלג בשואה, עמד פעמים רבות מול מוות בטוח, סבל חרפת-רעב ממושכת ונשא על כתפיו הצעירות משא של סבל לא אנושי ובלתי נתפס, עד שבחסדי-שמים נחלץ מתוך שערי הגיהנום והצליח לעלות ארצה. כאן תרם להקמת המדינה הצעירה ולאחר שנולד מחדש, הגיע למושבה זכרון-יעקב בה שיקם את חייו וזכה לנכדים ולמשפחה חמה שחוגגת עמו 90 שנה. הנה תקצירו של סיפור בלתי יאומן

כל הזכויות שמורות

צילום עצמי

צבי לאופר עבד במשך 47 שנים בסניף הדואר של המושבה זיכרון-יעקב ואף זכה להמשיך בתפקידו כ-3 שנים נוספות מעבר לגיל הפרישה ("הייתי עובד מצטיין"). הוא זוכר היטב את המושבה שהייתה פעם כפר-חקלאי, בו הכירו הכל זה את זה ומפליג בזיכרונות נעימים ובגעגועים לאנשים עמהם עבד בדואר המקומי ובהם רפאל ממן, שלמה ילוז, שמעון דהן, בני קמר, מנחם ישראלי ודב וידרגורן, שחלקם כבר הלכו לבית-עולמם. צבי לאופר החל את דרכו בסניף-הדואר בשנת 1954 לאחר שקודם לכן עסק במגוון של עבודות מטעם לשכת-העבודה המקומית ובהן פרדסנות, שתילי-גפנים, חקלאות בשדות מעיין-צבי ואפילו חפירת התעלה לאורך כביש-4 שנסלל בזמנו לכיוון חיפה כמפעיל קומפרסור.

אלא שהפרק הזה בתולדותיו של צבי לאופר שייך מן הסתם לחייו החדשים ומשמש היום תפאורה חגיגית ונאותה לציון יום-הולדתו ה-90. בביתו המטופח בשכונת-רמז, הוא מסדיר את זיכרונותיו כמי שמעלעל באלבום עמוס תמונות של סבל וכאב, אבל מעדיף לחזור ולהתמקד בתחייתו המחודשת במושבה, אליה הגיע בתום מסע לא אנושי בתחתית השאול, טרם נחלץ בחסדי-שמים משערי הגיהנום. "כל האזור הזה של השכונה היה יער רחב-ידיים שהגיע עד קיבוץ מעיין-צבי והסתובבו בו שועלים וחיות אחרות" הוא מנסה לצייר מתוך מראות נשכחים את התמונה הצבעונית של שכונת-רמז ומספר על כך שבזמנו " היו שני עגלונים, שני נהגים ורועה שנהג לאסוף את הפרות ולהוביל אותן למרעה".
 
לדברים הללו ובכללם קורות הגעתו לזיכרון-יעקב, קדמה מסכת-כאב סדורה שהניח צבי לאופר לפנינו בהבעה של ייסורים האצורים בקרבו כבר עשרות בשנים ואולי נוכח יום-הולדתו ה-90 הסכים לחטט שוב בפרקים המכאיבים שעיצבו את חייו.
 
שלף מנרתיק מוחו החד-כתער את התווים הנוגים של ילדותו והניחם על השולחן, כמשחזר זהיר-זהיר את המסכת שהתגבשה אי-שם בעיר צ’רנוביץ אשר בבוקובינה רומניה, שם נולד ב-22 באוקטובר 1930 להוריו אבא יעקב ואימא רגינה, כאשר היה אח לשלמה, אוסקר ופפי הקטנה. החיים במשפחתו התנהלו עד 1941 פחות או יותר על מי-מנוחות והוא אף זכה להתגורר במשך כשנתיים בבית חדש בטבור חצר גדולה עמוסה עצי-פרי, אלא שהמראה המלבב התרסק בבת-אחת כאשר ערב אחד התהפך עליו עולמו. 
 
"עד 1941 שלטו הרוסים באזור כולו וכאשר הם עזבו ופרצה המלחמה פלשו הגרמנים והרומנים לעיר והחלו במסע הרג המוני כשהם מצהירים כי קיבלו צו-אלוקי להרוג את כל היהודים" הוא מספר בהבעה אטומה "הוציאו משפחות שלמות מהבתים ופשוט הרגו אותם ברחוב, כמו שרצחו את הדוד שלי ואת שלושה הילדים שלו ממש לעינינו ומאוחר יותר התברר כי הם הרגו כ-20 אלף יהודים בתוך 24 שעות!".
 
הנס הראשון שפקד את צבי ובני ביתו, התרחש בזכות העובדה לפיה שימש אבא יעקב ’קונדוקטור’ ברכבת ומצויד היה בכובע מיוחד מטעם מקום עבודתו. "אחרי הטבח הראשון, הם חזרו שוב לכל הבתים ונכנסו גם לבית שלנו אבל אבא שלי צעק עליהם שהוא עובד ברכבת והוא פקיד-ממשלתי רומני" מתאר צבי את רגעי החרדה שעברו עליהם טרם נעזבו לנפשם למשך זמן קצר וכך ניצלו ממוות בטוח.
 
אלא שהפורעים חזרו פעם נוספת, כשהם מפליאים מכותיהם עד זוב-דם ביושבי הבתים שנותרו והעבירו את מי שנותר בהם לגטאות שהקימו בעיר. "הם ריכזו אותנו במחנות הסגורים והתעללו באנשים שהיו מיועדים לגירוש וכך הוציאו אותנו יום אחד לצעדה ארוכה בגשם שוטף עד שהגענו לנהר ה’דנייסטר’ על גבול רומניה-אוקראינה, שם המתינו לנו דוברות. העלו אותנו בכוח ובמכות על הדוברות ורבים נפלו למים הקרים וטבעו אבל למזלי הצליחו ההורים שלנו להחזיק אותי ואת אחי ואחותי במרכז הדוברה וכך ניצלנו מנפילה לנהר ומטביעה" הוא מוסיף עוד נדבך מעורר פלצות לתיאור המצמרר של ילד בן-11 המתמודד עם המוות.
 
"ההורים נעלמו בשלג"
התחנה הבאה במסע הנורא של משפחתו הייתה בעיר מוגילב באוקרינה, בתום צעדה ממושכת בשלג ומבלי שיהא להם מזון או מים ובחוסר וודאות באשר למטרת הליכתם. "רבים מאלה שהיו בשיירה מתו מרעב ומקור וגם ממכות של השומרים, עד שאיכשהו הצלחנו לברוח ואיכר אחד הסתיר אותנו למשך 4 ימים עד שהגיעו הגרמנים למקום והוציאו אותנו לשלג" ממשיך צבי לשרטט את תמונת-האימים של ילד קטן הנתון במציאות שאינו מסוגל כלל להבין ולעכל משמעותה. "הכניסו אותנו לתוך מבנה ענק ובו התחיל ’מחול המוות’, כאשר המקום התמלא גוויות ורבים פשוט התקנאו במתים והתפללו שאלוקים ישים קץ לסבלם וימותו".
 
מה שהחל במסע גירוש מלווה התעללות ורצח, הפך מבחינתו לטרגדיה נוראה אף יותר, כאשר יום אחד יצאה אמו לחפש מזון בשלג ומאז נעלמו עקבותיה ולא שב עוד לראותה. זמן מה לאחר מכן יצא גם אביו לנסות מזלו למצוא דבר-מה לאכול עבור ילדיו וגם הוא לא חזר. צבי נותר עם אחיו ואחותו הקטנה גלמוד, קפוא ובעיקר רעב עד מוות. "היינו כל-כך רזים, ממש עור ועצמות ולא פעם חשבתי איך זה שהגוף שלי עדיין לא התפרק" הוא אומר וחצי-חיוך מעטר את הבעתו "כבר עברו כמעט 4 שנים מאז גורשנו מהבית ולא ידעתי כמה זמן עבר. בעיקר דאגתי לנסות לשמור על הרגליים שלי שלא יקפאו בשלג העמוק".
 
בעודו נתון במחנה הסגור ובסופות-שלג קשות, החליט לפתע כי עליו לנסות לברוח מהמקום. "כאילו אמר לי איזה קול-משמים שעלי להימלט" הוא משחזר "התקרבתי לגדר המקיפה ולמרות שהמבוגרים הזהירו אותי מפני הגרמנים וחיות טרף שהסתובבו במרחבים, הצלחתי לצאת החוצה ולהתחיל ללכת. לא ידעתי כי המלחמה כמעט הסתיימה והלכתי בשלג כמעט שבועיים, עד שהתמוטטתי וחליתי במחלת-הטיפוס. למזלי הרב מצאו אותי והכניסו אותי לבית-חולים של האוקראינים כי הם חששו שאני עלול להדביק אחרים במחלה הזאת וכך ניצלתי שוב ונרפאתי. האביב כבר הגיע ואז קיבלתי הוראה לעזוב את בית-החולים וזחלתי על-ארבע במשך ימים ארוכים עד שהגעתי איכשהו לעיר מוגילב, שם התחננתי לאנשים לקבל מעט אוכל והיו כאלה שזרקו לי פירורים ושאריות שעזרו לי לשרוד".
 
בעיר מוגליב הקימו השלטונות בית-יתומים בו ריכזו את מאות הילדים שנמצאו בכל מקום, רעבים, מותשים ועל-סף המוות. "כששכבתי שם על אחד מדרגשי-העץ היה המוח שלי עסוק כל הזמן באוכל וחלמתי שיהיה לי לחם גדול וטרי, אבל נאלצנו להסתפק בלחם עבש ובקליפות אפונה במים. בבית-היתומים היה רופא שהסתובב עם מקל ארוך, לנער בו את הילדים שעדיין היו בחיים, אבל בשלבי גסיסה והוא הורה לשומרים את מי מהם להשליך לחדר-המתים שכבר היה מלא" מוסיף צבי אריח מצמרר נוסף לבית-הסיוטים שכבר הקים מתוך זיכרונותיו.
 
בשלב זה גמלה בליבו שוב ההחלטה לברוח והצליח לחמוק מבעד לחלון קטן שנפער בדלת. "הלכתי יום שלם עד שראיתי מחנה גרמני, כשאני ניזון מתפוח-אדמה רקוב ולחם יבש אבל רציתי להגיע לחביות שניצבו סמוך למחנה ובהן שאריות המזון והאשפה שהשליכו הגרמנים" מתאר צבי את הניסיון שכמעט עלה לו שוב בחייו" הכלב של השומר הגרמני התנפל עלי ונשך אותי וכבר עמד לקרוע את גרוני אבל לא זזתי ולא הגבתי ואז שחרר אותי הגרמני מלפיתת הכלב ואפשר לי להגיע לחביות להוציא משם שאריות לחמים, אותם חלקתי למי שהתאפשר לי כאשר חזרתי לבית-היתומים ואפילו שיחדתי את אחד השומרים בלחם, כדי שלא ידווח על כך שהצלחתי לברוח".
 
בדיעבד התברר לצבי כי בשנת 1944 הסכימו הרומנים לאפשר חזרת המגורשים לרומניה וכך החל צבי במסע חזרה בדרך בה יצא בזמנו ממולדתו עד שהגיע לעיר באקו, שם נלקח כל ילד ששרד את בית-היתומים ונמסר למשפחה יהודית מקומית. פרק הזמן הקצר בו שהה צבי בן ה-14 בקרב המשפחה המאמצת אפשר לו להתאושש מעט מבחינה גופנית והוא החליט לנסות לחזור הביתה. " נפרדתי בתודה עמוקה מהמשפחה שטיפלה בי ונסעתי לבוקרשט ברכבת בהרגשה שחזרתי-לחיים אבל בדרך הורידו אותנו באודיסה, שם היינו אמורים תחילה לסייע בשיקום העיר" ממשיך צבי בתיאור מסע-האימים הבלתי נתפס שעבר" עבדתי שם בניסור בולי-עץ אבל שוב החלטתי לברוח וערב אחד גיליתי שיש רכבות-פחם הנוסעות לעיר שלי צ’רנוביץ. נסעתי ימים ברכבת בתוך שלג בלתי פוסק וזכרתי כיצד הדריך אותי פעם אבא, איך לקפוץ מתוך רכבת כשהיא מאיטה את נסיעתה וכך עשיתי. בסופו של דבר הגעתי הביתה ושם מצאתי את הבית החדש שהקמנו ואפילו הרהיטים היו במקום אבל כמובן שאיש מהמשפחה לא חזר".
 
יום אחד נודע לו כי פותחים בעיר פנימייה לילדים עזובים ולאחר תחינות רבות בפני המנהל, הסכים הלה לקבל אותו. "לא היה מאושר ממני כי שוב ’חזרתי לחיים’ והייתה לי עבודה ואפילו פעילות בתנועת ’הקוסלומול’ ובעיקר לימודים, משום שהספקתי קודם לכן ללמוד רק שנתיים בחיי".
 
אט-אט ובהדרגה החל צבי להשכיל אל ליבו שמא אכן נפתח פתח חדש בחייו המעונים ואחרי כשנתיים בפנימייה התברר כי דוד שלו, מי שהיה אף הוא כלוא במחנות, הגיע לעיר וגילה את צבי. המפגש הזה גרם לכך שהדוד העביר אותו לידי משפחת פסטרנק בבוקרשט ושם נחשף צבי לראשונה לשליחים מארץ-ישראל, שבאו במטרה לארגן את העלייה ארצה. "עד לאותו רגע לא היה לי מושג מה זאת ’פלשתינה’ וכל פעם ששמעתי את השם הזה, כשהגויים צעקו עלינו ’תחזרו לפלשתינה’, חשבתי שמדובר בכלל בקללה" הוא מגניב חיוך משובב.
 
כ-60 נערים ונערות התגודדו בקבוצה שחלקה הצטרף עם צבי ל’ג’ויינט’ לחלוקת בגדים וכאשר הגיע תורם לעלייה, נסעו תחילה לעיר זאגרב ביוגוסלביה, שם שהו בסודיות גמורה עד הגעתה של הספינה ’כנסת ישראל’ עליה הועמסו כארבעת-אלפים מעפילים שהפליגו בדרכים עוקפות לארץ. אלא שהבריטים לכדו את הספינה ולאחר מאבק קשה הצליחו להשתלט עליה ולגרור אותה לנמל-חיפה ומשם הועברו צבי ושאר המעפילים למחנה-ההסגר הבריטי בקפריסין.
צבי שהה במחנה הזה עד יום השחרור המיוחל והגיע לחיפה, שם זכה לקבל תעודת-עולה ו-3 לירות.
 
"הייתי בחור בן-17 והסתובבתי בנמל מבלי לדעת לאן לפנות" הוא מתאר את צעדיו הראשונים בארץ "בסופו של דבר הגעתי לקיבוץ גבעת-ברנר שם הייתי עד שבשנת 1948 פרצה מלחמת-השחרור ומיד התגייסתי לצבא. אחרי סדרה קצרה של אימונים במחנה-80 הצטרפתי ללוחמים בחזית ואחרי המלחמה מצאתי את עצמי מצטרף לקבוצה של צעירים שנועדו לקיבוץ כנרת, שם הייתי במסגרת ’עליית הנוער’ במשך כשנה וחצי".
 
בשלב הזה הבין צבי לאופר כי הותיר מאחוריו את תלאות חייו בשלגים של אוקראינה ואת שנות הרעב והנדודים בנתיבי-המוות של רומניה והיה לישראלי לכל דבר ועניין. ההכרה הזאת התחברה עד מהרה לצעד משמעותי נוסף, כאשר היה בין מקימי קיבוץ האון על גדות הכנרת ואז חל עוד מהפך חיובי בחייו כאשר בשנת 1955 נשא את יפה לבית-שפנר לאשה. "היא הייתה אחות במקצועה אבל לרוע המזל חלתה בדלקת-פרקים והרופאים אסרו עליה להמשיך להתגורר בחום הכבד של האזור" מספר צבי
 
"בינתיים נולדה לנו הבת רחל ואז נודע כי ההורים של יפה הגיעו יחד עם אחיה מגלנץ ברומניה למעברה בזיכרון-יעקב וכך הפכתי שוב להיות ’עולה חדש’ כאשר הצטרפנו למשפחה של יפה להתגורר באוהל המשותף במעברה של המושבה".
יפה ז"ל הלכה לבית-עולמה ב-13 בדצמבר בשנת 1957 כאשר כבר מצא צבי לאופר את מקומו בסניף-הדואר המקומי במושבה. בשנת 1960 נישא צבי בפעם השנייה, הפעם לבלה לבית-סולומון שהגיעה ארצה מטרנסילבניה ולשניים נולדה בתם המשותפת חוה.
 
אחרי תקופת המגורים במעברה עבר צבי עם משפחתו להתגורר ב’שיכון-צפון’ בדירה שרכש יחד עם הוריה של אלמנתו יפה ואחרי עוד מגורים בשכר-דירה במושבה, הגיע בסופו של דבר לבית שהקים בשכונת-רמז. צבי לאופר מדפדף באלבום חייו ואולי מתקשה בעצמו להאמין כיצד שרד את התופת הלא-אנושית והבלתי נתפסת, אבל שם יהבו וגאוותו בנכדים תומר, הדר וענבר, ילדיה של בתו חוה ויפה ונעמה, ילדיה של בתו רחל, כאות וסימן מובהק לניצחון הגדול ביותר של חייו.
צילום עצמי
 
הוא לא מגלה התרגשות יוצאת דופן נוכח יום-הולדתו ה-90, שהרי מדובר ’רק’ בתחנה המצויה על לוח-השנה בציר-הזמן של מסכת חייו, כמי שהצליח לשרוד את הגיהנום ול’חזור לחיים’. צבי לאופר מסמל את התקומה והגבורה הנדרשים מאדם, שכבר מצא עצמו בפתחי-השאול ומקץ שנים של סבל לא-אנושי, נהנה לטפח כיום את הגינה המלבלבת שבחצר ביתו בשכונת-רמז המקומית. 
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
אם יכולים לקלקל- יכולים לתקן - דרכים ליצור תקווה אצל ילדים ומשפחות שחוו פגיעה מינית
רשות מקומית חוף הכרמל היא אחת מ-40 רשויות מקומיות שנבחרו להשתתף בתכנית להתמודדות עם שינויי האקלים של האיחוד האירופאי
אין הנחיה של גורמי החרום לפינוי אוכלוסייה בזמן תקופת ההרצה של אסדת הגז

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }