נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > כללי > דייט עם חולת קורונה 225
26 למרץ 2020
דייט עם חולת קורונה 225
מיכל כהן-אלדן, 2020-03-26 - 10:00

 גלית ויצמן, בת 18 מאובחנת כחולת קורונה ומאושפזת בבית חולים הלל יפה בחדרה, היא שבה לישראל לפני שבועיים מצרפת שם שהתה במסגרת שנת שירות שעשתה בסוכנות היהודית, שבה לארץ לבידוד ולאחר מספר ימים שחשה ברע, נבדקה ונמצאה חולה בקורונה. בדייט היא מספרת על השתלתלות האירועים והחיים בצרפת בצל הנגיף , כיצד נדבקה ועל החלמה ממחלה חשוכת מרפא, ויש לה לא מעט תובנות על החיים. על הצוות הרפואי היא אומרת "הצוות הרפואי מדהים וכולם עושים עבודה טובה ,בעיני, הצוות הרפואי הם החיילים שבחזית והם הגיבורים האמיתיים של המלחמה ההזויה הזאת"

כל הזכויות שמורות

 צילום עצמי

גלית גרה ברעננה, "עליתי לארץ בשנת 2001 עם אמא, אחות גדולה מהממת ואח קטן מקסים. שנה שעברה סיימתי בהצטיינות את הלימודים בתיכון ״מטרו ווסט״ ובשנה האחרונה החלטתי לדחות את שירותי הצבאי ועשיתי שנת שירות דרך הסוכנות היהודית בפריז. עבדתי בתוך הקהילה היהודית בפרויקטים שונים שהקהילה הציעה, הגעתי לכל התפילות והארוחות הקהילתיות, עבדתי בבית הספר היהודי של הקהילה היהודית בפריז בתור שינשינית (שנת שירות) - כלומר פעלתי כמורה בלתי פורמלית והעברתי פעילויות ומערכים אודות ישראל, ציונות, אקטואליה ישראלית, היסטורית ישראל, עברית, תרבות ישראלית וחגים יהודיים וישראלים לכל הגילאים והכיתות. עבדתי בבית ספר יהודי 12 שנתי. ופעלתי כשליחה בסניף בני עקיבא בפריז - הכשרתי וליוויתי את צוות המדריכים, החזרנו עטרה ליושנה ויחד הקמנו סניף חדש."
 
כיצד התנהלו בצרפת עם הקורונה? למה לא חזרת קודם לארץ?
אמא שלי רופאה ודודה שלי מנהלת מחלקה בבית חולים מוכר בפריז, ומחלות שנגרמות מנגיפים זה תחום המומחיות שלה. כך שאמא שלי ודודה שלי ידעו לצפות את האסון העתיד לבוא, בטח במדינה כמו צרפת שלא באמת יודעת להתנהל בשעות חירום לעומת ישראל שהיא מדינה שכל כמה שנים סופגת מלחמה, השלטון והאזרחים כבר רגילים להתמודד עם מצבי חירום ויודעים כיצד להתנהל.
 
אחרי שמספר החולים בצפון פריז, באזור שבו עבדתי, עלה ל-500 ההורים שלי ושל השינשינית השנייה שעבדה איתי התחילו להתקשר למנהלי הסוכנות היהודית ולא ממש הבינו מדוע לא מחזירים אותנו. בשלב הזה כל יממה עלה מספר החולים ב 150-200 איש. נאלצנו להמשיך לנסוע לבתי הספר בתחבורה ציבורית שהיא רחוקה מלהיות סטרילית ונקייה, היא יותר מקור לזיהומים ומחלות. מעבר לכך שעבדנו בבתי ספר, עם המון ילדים, וחששנו להידבק במחלה, פחדנו להדביק את הילדים ובעיקר את המורים המבוגרים. 
 
אחרי ימים ארוכים שבהם ההורים שלנו בלחץ וגם אנחנו שמות לב מה מתרחש סביבנו וחשות את האסון, נתקלנו בהתנגדות של מנהלי הסוכנות היהודית להחזיר אותנו הביתה בטענה ״שצרפת אינה מדינה מסוכנת כרגע". הם טענו שהם כל יום דנים עם מומחים שונים, ואותם מומחים טוענים שאין צורך להחזיר אותנו הביתה כרגע, ושאנחנו אמורות להמשיך לתפקד כרגיל. באותה העת לא קיבלנו הוראות כיצד ניתן להימנע מהדבקה בקורונה.
 
מרוב פחד ולחץ, ההורים שלנו שאלו אם יש אפשרות להחזיר אותנו עצמאית לארץ, התשובה של הסוכנות היהודית הייתה שאם פעולה כזו תעשה, זה כמובן יהיה משהו שהם יכולים להבין (משום שזו סיטואציה מפחידה), אך באותה העת זה אומר שסיימנו את השליחות שלנו לאלתר. 
כשצרפת הגיעה למצב של 2,800 חולים. החליטו להחזיר אותנו ואת כל השינשינים בעולם הביתה – בסופו של יום הסוכנות החליטה החלטה מושכלת. ואנחנו חזרנו כמה ימים לאחר מכן, כשכמות החולים הגיעה כבר ל 4,000, מספרים בהחלט לא נורמלים. 
 
מתי התחלת להרגיש חולה?
בפריז כבר התחלתי להשתעל ולהרגיש טיפה לא טוב, אבל ניסיתי להרגיע את המצפון שלי ולא לקפוץ ישר למסקנות. גרתי כמעט שבעה חודשים בארץ קרה! אולי הגוף עדיין לא התרגל ואולי הצטננתי שוב.
נחתנו בישראל ולקחתי מונית הביתה. הגעתי הביתה ומהמונית הגעתי ישר לבידוד. אמא השאילה לי את חדרה שמתחבר למקלחת ושירותים, כדי שיהיה יותר נוח ושנוכל להקפיד כמו שצריך על כללי הבידוד.
לאחר שלושה ימים בבידוד, הבנתי שהשיעולים רק הולכים ומתגברים, ושזה נהיה חריג. אמא ישר התקשרה למד"א וביקשה שיבואו לבדוק אותי. אני חשבתי שהיא סתם פרנואידית.. הבנתי שיש אפשרות שחליתי, לא האמנתי שבאמת זה יקרה, שבאמת אחלה בקורונה.
 
כמה ימים לאחר מכן, הגיע נציג מד"א שבדק אותי ומאז הכל קרה נורא מהר... חצי יום לאחר מכן קיבלנו תשובה חיובית. הייתי בשוק וכל המשפחה היתה בשוק. מזל שהקפדנו על כללי הבידוד כהוגן.. ארזתי שנית מזוודה ושעתיים מאוחר יותר בא אמבולנס לקחת אותי למרכז הרפואי הלל יפה שנמצא בחדרה.
אני משערת שנדבקתי בפריז, היה שם ריכוז החולים הגדול ביותר בצרפת כולה, באזור שבו עבדתי שבעה חודשים.
 
היכן את מאושפזת?
בהלל יפה אני מאושפזת כבר שבוע בדיוק, האנשים שמאושפזים יחד איתי במחלקה, רובם ככולם, אנשים מקסימים. לכל אחד סיפור חיים מאוד מעניין ולכל אחד אכפת מהשני מאוד. ״מה שלומך? אכלת הבוקר? איך יצאה הבדיקה, חיובית, שלילית?״ גם צוות הרופאים והאחיות פה מצחיקים ומקסימים. הם עובדים סביב השעון ומטפלים בנו באהבה ובמסירות.
 
קורונה - איך התחושה להיות חולה במחלה כזאת ?
האמת שקצת קשה לחיות עם מחלה חשוכת מרפא. קצת מלחיץ לגלות את המחלה שאתה חולה בה במקביל לרפואה.
לפני כמה ימים איבדתי את חוש הריח שלי ודיווחתי על זה לרופאים (משום שיש צורך לדווח על כל דבר חריג) בהתחלה האחות נראתה קצת לחוצה ואחרי כמה דקות הם התקשרו לומר לי שאחרי בירור של הנושא שמסתבר שזו תופעה די נפוצה אצל חולי קורונה, למרות שהסימפטומים הללו לא מופיעים בחדשות.
 
איך הצוות הרפואי שמטפל בכם בבית החולים?
הצוות הרפואי מדהים וכולם עושים עבודה טובה, בעיני ,הם החיילים שבחזית והם הגיבורים של המלחמה ההזויה הזאת.
את חווית המחלה אני מעדיפה לקחת כחוויה שבבמבט לאחור אצחק על הימים האלה. אסתכל על זה בתור חוויה שאספר לנכדים שהם ילמדו על תקופת הקורונה בשיעורי הסטוריה בבית הספר, לפחות אוכל לומר בגאווה שגם אני הייתי חולת קורונה ונבראתי וכמובן שאפשר להסתכל על החוויה הזו בתור הזדמנות נהדרת שהייתה לי להכיר אנשים מקסימים עם סיפורי חיים מופלאים.


צילום עצמי
 
איך עוברים הימים בבית החולים בבידוד מוחלט ובאיסור ביקורים, הזמן לא עוצר מלכת?
אני חושבת שאנחנו כל כך עסוקים ביום יום שלנו - כולנו. ולא אני חושבת שאנחנו כל כך עסוקים ביום יום שלנו - כולנו. ולא משנה מאיפה באת, מה המעמד החברתי שלך ומה עיסוקיך. אנחנו כל כך רגילים למירוץ נגד הזמן ולקצב חיים כל כך מטורף שברגע שיש לנו זמן פנוי והרבה ממנו, אנחנו לא יודעים איך להתמודד איתו.
אנחנו כל כך מתלוננים שאנחנו רוצים זמן פנוי ושאנחנו רוצים לנוח משגרת היום יום שלנו, ועד שיש לנו זמן פנוי, אנחנו שוב מתלוננים?! 
 
בהתחלה, אני מודה, היה לי גם מאתגר. אבל אז החלטתי לנצל את הזמן הפנוי הזה לדברים שיעשירו אותי: 
לדבר עם אנשים שאני אוהבת. חידשתי קשרים עם אנשים שעם הלחץ של שנת השירות נאלצתי לנתק איתם קשר מעט, דיברתי עם מורים שאני אוהבת, עם המש"צים שהיא תנועת הנוער המופלאה שבה גדלתי, עם בני עקיבא עולמית והסוכנות היהודית שדואגים לי שלא יחסר לי דבר ועם המשפחה שלי אני מקפידה לדבר המון. 
 
אני מנצלת את הזמן גם בלדבר עם החולים, יש כאן צעירים אך רובם מבוגרים ואני מאוד נהנת לשמוע סיפורים שונים שהם מספרים לי, אתמול בערב לדוגמא יש פה זוג מבוגר חמוד שסיפור לי כיצד הם נפגשו, כאבה לי הבטן מרוב צחוק! יש פה חולים מגוונים, מכל קצוות החברה הישראלית - יש פה חרדים, דתיים לאומיים, מסורתיים, חילונים, דתיים לשעבר.. ומדהים לראות איך בשעות מצוקה לא מתייחסים לשוני ולפער שבין האמונות של כל אדם, אלא יש מין אחדות סביב המחלה, אחדות מרגשת שמציפה את הדברים הטובים שיש בעם ישראל ומשכיחה את המלחמות הפנימיות שיש בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. אחרי שבעה חודשים התגעגעתי מאוד לדאגה, לאופטימיות, לצחוק, לסולידריות, לאהבת חינם, לערבות הדדית, לנתינה, לערכים שמאפיינים אותנו - הישראלים כשאנחנו נמצאים במצבי מצוקה כאלה. לא רואים את זה בפריז ובטח שלא בשום מקום אחר בעולם.
 
כיצד את מעסיקה את עצמך?
הדבר שהכי מעסיק אותי מאז שהתאשפזתי פה הוא הציור. אני חושבת שלא ציירתי מאז היסודי מהסיבה הפשוטה שלא היה לי זמן... הבגרויות, הספורט ומיונים לשנות שירות ולצבא תפסו את רוב זמני ובכלל לא ידעתי שאני יודעת לצייר.
 
אמא שלי בנוסף לרופאה היא אמנית, היא באמת מציירת משגע. ביום השני שלי בבית החולים התקשרתי אליה ואמרתי לה שמשעמם לי. ו-40 דקות מאוחר יותר היא הביאה לי ציוד יצירה מגוון - טושים, עפרונות, מכחולים, צבעים. ״תנסי לצייר!״ היא אמרה לי והחלטתי פשוט לצייר. יצאו לי ציורים מוצלחים.. מי ידע שאני יודעת בכלל לצייר?! הראתי לצוות הרפואי והם ממש התלהבו. האח האחראי במחלקה ביקש שאתלה את הציור שציירתי, את הקורונה, מי אני שאתנגד?! ביקשתי גם להדביק את כל הציורים שלי! מאז - כל יום, אני מציירת ציור:) 


 
ראיתי שהציורים שלי משרים אווירה טובה, שהצוות הרפואי והחולים מאוד מתלהבים מהם! בעקבות כך יש חולה נוסף שהחליט לחשוף את כשרונותיו - והוא עשה לנו אוריגמי של ברבור ולב, אחרת התחילה לכתוב שירים על המחלה... אני מרגישה שמעבר לאווירה טובה שיצרתי במחלקה, אולי גם הבאתי לכך שאנשים התחילו לפתח את כישרונותיהם החבויים ולנצל את הזמן הפנוי לדברים טובים.
אני מנצלת את הזמן הפנוי גם לקריאה, ללמידה, לשמיעת מוסיקה ישראלית שאני אוהבת ואפילו לספורט - עד כמה שאני מסוגלת.
יש לנו, לחולים קבוצת וואצאפ משותפת שפתחנו! ששם שולחים סרטונים מצחיקים כדי להעלות את המורל ולשמוח! כי צחוק הוא התרופה הטובה ביותר.
 
החלומות שלי
אשתף אתכם שאני בחורה מאוד שאפתנית, אפילו לפעמים יותר מידי. אם החלומות שלי בתיכון היו ללמוד חמש יחידות מתמטיקה, כימיה וביולוגיה ולסיים בהצטיינות, לנהל קורס מש"צים בסיסי, להתקבל לשש במסגרת הסוכנות היהודית בתפוצות ולהתקבל לקורס חובלים. שאת כולם הגשמתי, היום אני כבר מסתכלת קדימה.
 
החלום הראשון שלי הוא קודם כל לסיים קורס חובלים בהצלחה ולהצטרף לנשים ששברו את תקרת הזכוכית בכך שהן חובלות, אח"כ אני רוצה ללמוד רפואה ולהיות נורולוגית כירורגית. תחום רפואת העצבים והמוח מרתק אותי מאז שאני ילדה וכשעשיתי בגרות בביולוגיה, הבנתי שזה התחום שלי. לדעתי זה תחום שלעומת מדינות אחרות לא מפותח מספיק, והייתי שמחה לפתח אותו עד כמה שאפשר במדינה.
 
בזמן האחרון חשבתי גם ללמוד משפטים, להתקדם בצמרת המשפטית ולהפוך לשופטת. אני מתעניינת מאוד בפוליטיקה ואקטואליה ישראלית. אין ספק שיש לנו מדינה נהדרת, עם אנשים מופלאים אך לצערי יש לא מעט דברים שמצריכים תיקון ואם אוכל לתרום את חלקי למדינה במקצוע הזה, אהיה מאושרת.
 
מה את מאחלת לעצמך?
אני מאחלת לעצמי להבריא ולהיות בריאה תמיד! כי עם כל הכבוד לכל החלומות שלי, בלי בריאות אי אפשר להגשים כלום. אני מאחלת לעצמי לא להפסיק לחלום ולהגשים את החלומות שלי, לא להפסיק לעבוד קשה. להמשיך להיות קרובה למשפחה, להבין ששום דבר לא מובן מאליו ותמיד להיות אופטימית ומאושרת. כי זה בתכלס, מה שהכי חשוב!
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
יש עצים שמדברים עברית...
מבצע חיסון לעובדי ועובדות הוראה התקיים בחוף הכרמל
יחד למען החיילים
גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכרמל והישובים בין עתלית לעיר חדרה
אין להעתיק, להפיץ או לעשות כל שימוש בחומרים כלשהם באתר זה בכל דרך ובכל צורה ללא אישור בעלי הזכויות מראש ובכתב

פרטי יצירת קשר: 04-6399917

© 2006-2016 כל הזכויות שמורות
קישורים מהירים
> אודות גפן מגזין המושבות
> צור קשר עם גפן מגזין המושבות
> פרסם בגפן מגזין המושבות
> רשימת תפוצה
> כתבות
> חדשות
> תרבות ובידור