נצפים ביותר
נושא נבחר
אירועי תרבות היום
לא מוגדרים כרגע אירועים
גפן מגזין המושבות > כללי > על רוח, מוח, כוח ואהבה ♥
24 לאפריל 2020
על רוח, מוח, כוח ואהבה ♥
מיכל כהן-אלדן, 2020-04-24 - 10:00

את יום הולדתו ה-100 חגג משה מוריץ גרין, ניצול שואה מזכרון יעקב, בצל מגיפת הקורונה המשתוללת בעולם. מוריץ, מוקף בבני משפחה, שכנים וגם ראש המועצה, אשר הגיעו כולם לחגיגה עם מסכות, כפפות ועל פי כללי הטקס בבידוד חברתי שלא מנע או המעיט מהאהבה שהורעפה על האיש היקר והנדיר הזה. אל מול אור הנרות של עוגת יום הולדתו, תודלק השנה בשמו משואה בטקס יום השואה והגבורה בזכרון יעקב לזכרם של הוריו, משפחתו וששת מיליון היהודים קורבנות הנאצים שנרצחו במלחמת העולם השנייה. בהתרגשות סיפר לי מוריץ על המפגש האחרון שהיה לו עם אביו: "לאחר שנה הזדמנה לי הזכות לבקר בבית לכמה ימים, אבא שלי נפרד ממני במילים אלו- ״זכור, אתה תחזור אבל אנחנו כבר לא נהייה״, כאילו חש את העתיד לבוא. מה שהשאיר אותי בחיים במהלך כל המלחמה הארורה הזו היתה הרוח ושלוש מילים שתמיד שיננתי- מוח, כוח ואהבה" 

כל הזכויות שמורות

צילום: אורנה ולדמן


משה מוריץ גרין נולד בשנת 1920 בכפר טרסטניק-שאשואר בצ׳כוסלובקיה. הוא מספר: "לאבי היתה חוה, עיסוק שהיה בזמנו לא מקובל עבור יהודים שעסקו במקצועות אחרים. אבי רצה מאד שאשאר בחווה אך אני רציתי מאד ללמוד וזה מה שאפיין את ילדותי.

 
בגיל צעיר התחלתי ללמוד בבית ספר טכנולוגי ומשם התקדמתי בלימודי עד שזכיתי בתואר מהנדס. לא הספקתי להנות מהתואר וגוייסתי לצבא ההונגרי שפלש לאיזור ב-1938. הועסקנו בעבודת פרך יום ולילה. לאחר שנה הזדמנה לי הזכות לבקר בבית לכמה ימים, אבא שלי נפרד ממני במילים אלו-״זכור, אתה תחזור אבל אנחנו כבר לא נהייה״, כאילו חש את העתיד לבוא".
 
הוא חזר לצבא ההונגרי, "שם המשיכו להתעלל בנו ובאחת ההזדמנויות ברחתי והצטרפתי לצבא הרוסי. נשלחתי לקורס קצינים ונלחמתי בשורות הצבא הרוסי, פיקדתי על מפעל לשיקום מכוניות שנפגעו במלחמה. מה שהשאיר אותי בחיים במהלך כל המלחמה הארורה הזו היתה הרוח ושלוש מילים שתמיד שיננתי- מוח, כוח ואהבה."
 
לאחר המלחמה חזר לפראג, שם הקים מפעל שניתן לו כאות הוקרה על תרומתו במלחמה. באותה תקופה הכיר את אשתו הראשונה הלן ונישא לה.
 
מתי עליתם לארץ?
עלינו לארץ בשנת 1949. באותה שנה גוייסתי לצה״ל ושירתתי בצוללת היחידה שהיתה. לאחר מכן, עבדתי כמהנדס, הקמתי מפעלים שונים בארץ ובעולם ובשנות עבודותי האחרונות הייתי מנהל האחזקה של מפעל תדיראן בפתח תקווה.
 
מתי הגעת לזכרון יעקב?
לקראת סיום עבודתי, נפטרה אשתי הלן ואני באתי הרבה לחברים שלי בזכרון יעקב, הלן ואלכסנדר פריד, אלכסנדר היה חבר שלי עוד בילדותי. שם פגשתי מחדש את מרים ברק, שהיתה נשואה לזאב, איתו הייתי מיודד מאד. גם היא התאלמנה והחלטנו להדק את הקשר ביננו.
מאז, כבר 35 שנים אני גר בזכרון, בשכונת יעקב, עם מרים. יש לי בזכותה שתי בנות, ששה נכדים ושמונה נינים. אני פוגש כל יום את נכדתי שירה שגרה לידנו ואת שתי נינותי, איה ואלי שבימים אלו עושות לי שלום מרחוק. כולם אוהבים אותי מאד ואני אותם.
 
אתה חוגג 100- מה הסוד לאריכות ימים?
מה שהחזיק אותי בחיים כל כך הרבה שנים זו עבודה מתמדת, ללמוד כל הזמן את הטכנולוגיה המתפתחת וכן, המשפחה שהיתה מסביבי.
 
מה הכי חשוב בחיים?
החיים בשבילי זו המשפחה שקיבלתי במתנה. מתנה שאף פעם לא חלמתי לקבל.


משה מוריץ גרין ובני משפחתו, הצילום באדיבות המשפחה

מה המורשת שתרצה להשאיר אחרייך?
אני רוצה להשאיר אחרי אהבה.
 
הדלקת המשואה השנה
אורנה ולדמן, לבית ברקוביץ׳, דור רביעי בזכרון יעקב ואשת חינוך, היא בתה של מרים רעייתו של מוריץ. אורנה תדליק השנה את המשואה בשמו של מוריץ בטקס יום השואה בזכרון יעקב: "ערב יום השואה אדליק משואה בשמו של מוריץ - לזכרם של הוריו יהושע ודבורה גרין ואחיו הצעיר ישראל שניספו באושוויץ וכל בני משפחתו שלא שרדו את השואה".
 
אורנה מספרת על הקשר המיוחד עם מוריץ: "אני וכמובן אחותי וכל משפחתנו גאים להיות לצידו של מוריץ כל כך הרבה שנים.גם אנחנו קיבלנו מתנה. תמיד אני אומרת שאבא שלי מלמעלה כיוון את מוריץ אלינו שיהיו לנו ולאמא שלי עוד הרבה שנים שמחות. אנחנו כל כך שמחים להיות לצידו של איש כל כך מיוחד, המהווה עבורנו דוגמא והשראה לעוצמה ותקווה ומאחלים לו עוד הרבה שנים טובות עם אמא ואתנו".
 
הדברים שתישא אורנה בשמו של מוריץ בטקס:
אני משה מוריץ גרין בן לאבי גרין פרנץ ולאמי דורה לבית קרמר. נולדתי בחודש מרץ 1920 ובחודש שעבר מלאו לי 100 שנים. היו לי שני אחים – זאב (צעיר ממני בשנה) וישראל, הצעיר משנינו. בהיותו בן עשר, נרצח ישראל באושויץ. גם הורי לא שרדו את מחנה הזוועה. אבי מת במחנה יום לפני הגעת הצבא האמריקני. ואמי עזרה לאישה לשאת את תינוקה ובשל כך נרצחה.
 
תלאות רבות עברתי בחיי. בסוף שנות השמונים ביקרתי עם מרים אשתי בקן הנשרים, מתחם האירוח והנופש ההררי של היטלר בדרום מזרח גרמניה. לא עמד בי כוחי להיכנס. ישבתי בחוץ על סלע וחיכיתי למרים. כשהיא יצאה ראתה אותי בועט בשלג וממלמל. כשהתקרבה שמעה אותי אומר: "אתה מזמן מת ואני חי. יש לי משפחה ונכדים ואני הגעתי לכאן. זו הנקמה שלי". היא קראה לזה ניצחון הרוח.
 
ואכן הצלחתי לשרוד בזכות הרוח ושלוש מילים שתמיד שיננתי: מח, כח ואהבה.
לאבי הייתה חוה בצ’כוסלובקיה, בכפר טרסטניק-שאשואר. גדלתי בקצה הכפר בחווה החקלאית שלנו. עיסוק לא מקובל אצל יהודים. בגיל שמונה כבר רכבתי על סוסים וסייעתי בעבודות החווה. הצמא שלי לקרוא וללמוד איפיין את ילדותי. 
 

הצילום באדיבות המשפחה

בגיל צעיר ידעתי שאהיה מהנדס ובגיל 11 הלכתי ללמוד בבית ספר טכנולוגי. בן 15 עזבתי את הבית כדי ללמוד הנדסת מכונות, למורת רוחו של אבי. בלילות עבדתי במסגריה. הצטיינתי בלימודי, "קפצתי" כיתות ובגיל 18 כבר הייתי מהנדס. שלושה ימים לאחר ההסמכה גוייסתי לצבא ההונגרי שפלש לאיזור בשנת 1938.
בשנת 1940 הסתיימו האימונים והקורסים והושבו לנו בגדינו האזרחיים המקוריים. שמחתי. חשבתי שבכך הסתיימה הקריירה הצבאית שלי, אבל טעיתי. ליהודים חולקו סרטים צהובים עם שלוש נקודות שחורות גדולות, אותן ענדנו על הזרוע. אלה היו תגי זיהוי ל"יהודים המועסקים בעבודות כפיה".
זו הייתה עבודת פרך. עבדנו בשלוש משמרות, יום ולילה, חפרנו בורות בעומק של מאה מטרים ומילאנו אותם במים שנועדו לקרר תחנת כח. רבים מתו מרעב ותשישות. הצלחתי לבנות בלילות מתקן מעץ שהקטין את נפח הקרוניות, כדי שייקל עלינו לדחוף אותן. נתפסתי ונענשתי בתליה עם שתי ידי כפותות מאחור, כשהרגלים לא נוגעות בקרקע. התעלפתי, שפכו עלי מים וכך שוב ושוב למשך שעתיים.
 
לאחר שנה קיבלנו חופש והגעתי הביתה למשך ארבעה ימים. אמא הכינה לי שני ככרות לכם ואבי תפר לי שק שינה חם. לפני שעזבתי הוא לחץ את ידי ואמר: "זכור, אתה תחזור אבל אנחנו כבר לא נהיה".
 
נסענו לעבר רוסיה. מסילת הברזל פוצצה בידי הפרטיזנים והמשכנו ברגל, בקור של מינוס ארבעים מעלות. יום ולילה צעדנו. אלה שהיו בשורה האמצעית ישנו תוך כדי הליכה ומידי פעם התחלפנו. כך צעדנו 400 קילומטרים. איבדתי את התחושה בכפות הרגלים. באחת העיירות ראיתי באחד הבתים זוג מגפים "וולנקי" עשויות פרוות עיזים. דיברתי ברוסית (שפה שלמדתי בעצמי בחווה עם עוד חמש שפות) עם בעלת הבית הזקנה וביקשתי את המגפיים. היא הסכימה. עטפתי את רגלי בנייר עיתון ונעלתי את המגפיים. זה הציל את רגלי.
 
חיילים הונגרים שמרו עלינו. לאורך כל הדרך בלט באכזריותו קצין בשם דורי. שנים מחברינו לא עמדו ברעב והחביאו במכנסיהם נקניקיות שמצאו במחסן אוכל גרמני. דורי תפס אותם, הפשיט אותם מבגדיהם וציוה עליהם לעלות על עץ בקור המקפיא. כולנו הצטווינו לצפות בהם צונחים מתים מהעץ לאחר זמן קצר.
 
הבנתי שגם סופי יהיה כזה. באחד הלילות שמעתי גבר דובר רוסית. תפסתי את הרובה האוטומטי שלו ואיימתי עליו. הוא היה פרטיזן רוסי. הוא הביא אותי ואת חברי ליער שם שאל אותי קצין רוסי אם אני דובר רוסית. אמרתי לו שאני דובר גם הונגרית, גרמנית וצ’כית והוא חשב שאני מרגל. אמרתי לו שאני דובר גם אידיש ואז הוא שאל אותי באידיש: "מתי אומרים ברכת הלל, בלילה"? כשעניתי לו "בפסח" הוא חיבק אותי ואמר: "גם אני יהודי. מהיום אתה רוסי". הוא נתן לי תעודה שנולדתי ברוסיה ונתן לי שם חדש: איואן איואנוביץ’.
הוא שלח אותי לקורס קצינים ליד מוסקבה ואחריו נלחמתי בשורות הצבא הרוסי. פיקדתי על מפעל לשיקום מכוניות שנפגעו במלחמה. המרשל ז’וקוב, ראש המטה הכללי של הצבא הסובייטי, ביקר במפעל, ראה מה עשיתי שם והעניק לי מדליה.
 
בשנת 1945 חזרתי לפראג וכהוקרה על תרומתי לצבא קיבלתי מוסך גדול. מחלקי מכוניות הרכבתי מכוניות חדשות.
בשנת 1949 עליתי לישראל. גוייסתי לצה"ל ושרתתי בחיל הים בצוללת היחידה שהייתה. בהמשך עבדתי בתעשייה כמהנדס בהקמת מספר מפעלים בארץ ובניגריה וזכיתי להערכה רבה.
 
אני מוקף במשפחה יפה עם אשתי האהובה מרים, נכדי וניני וזהו הניצחון שלי. אני מדליק משואה! 
דבריו של מוריץ - נכתב ועובד על ידי עירית לבב.
 


  צילום: אורנה ולדמן 

 
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
יום ניקוי החופים והים הגדול בעולם
בחוף הכרמל החליטו-"נאפשר לקהילה שלנו להתחיל ולחזור לשגרה"
מותו של "בולוש"

גפן מגזין המושבות מקומון זכרון יעקב, בנימינה גבעת עדה, פרדס חנה כרכור, קיסריה, אור עקיבא, מושבי חוף הכר = { sitekey : "b78089b9eb0d17e00f126b7a94f47eae", Position : "Right", Menulang : "HE", btnStyle : { vPosition : ["undefined","53px"], scale : ["undefined","0.7"], } }