22 למרץ 2019
שאלה של חינוך
ריקי לוי, 2019-03-22 - 10:00:00

מי דואג לסבתא ולסבא ? 

כל הזכויות שמורות

גילוי נאות, גדלתי אצל סבתא שלי מצד אימא, סבתא מדהימה אוהבת ודואגת! כל יום בשובי מבית הספר הייתי נשארת אצל סבתא עד שובה של אימי מהעבודה בדרך כלל עד 16.30.
בדרכי מבית הספר הייתי חולמת על החיבוק והאוכל החם שמחכה לי/נו מסבתא שלי ז״ל ולהקשיב למילותיה החמות :
״יופי , באת ברוך השם, בואי תאכלי, עכשיו אני מחכה לנכדים האחרים״ מיד הייתה הולכת לחלון המזרחי משם הייתה צופה אל תחנת האוטובוס שממנה היינו יורדים ומתפללת ששאר הנכדים ירדו בשלום ויבואו אליה.

כל יום זה היה חוזר על עצמו. בצרפתית הייתה אומרת לנו שאנחנו האוצורות שלה!
ואנחנו היינו מאושרים.
היו ימים שהתנהגנו יפה יותר והיו ימים שפחות כמו כל ילד נורמלי! אבל תמיד הערכנו את הנתינה של סבתא וסבא כי זה לא היה מובן מאליו עבורנו! אמא ואבא הקפידו לציין בפנינו מידי יום ביומו לומר תודה ולהעריך את כל מה שסבתא עושה למענינו וכמובן גם סבא. בימים שהיינו חוזרים יישר הביתה אימא לא וויתרה וביקשה שמיד נתקשר לסבתא לדרוש בשלומה ולומר לה, כדי שלא תדאג, שהגענו הביתה. כך עשינו. תפקיד ההורה לעורר בילד את הרגש והכבוד לסבתא וסבא. וכמובן לעצמם- אבא אימא.
עד היום יש לי געגוע עז אליה /ם ותודה ענקית על כל מה שעשתה עבורי - עבורנו!
למה חשוב לי לציין זאת! כי לפני מעל לעשר שנים הייתה מגיעה לגן סבתא מקסימה עם סלים מלאים בבישולים. היא הזכירה לי את סבתא שלי ובכל פעם שהייתה מגיעה הייתי נרגשת.
אולם היה הבדל מאוד משמעותי בין הסבתא שלי, לסבתא המקסימה שעליה אדבר.

הסבתא הייתה מגיעה לגן באוטובוס מהמרכז בימים חמים ובימים קרים בימים גשומים ובימי חמסין, תמיד עם סלים מלאים מכל טוב.
ביום גשום וסוער אחד היא שפכה את ליבה וסיפרה לי, שקשה לה, אבל היא חייבת לעזור.

הסתכלתי עליה חיבקתי אותה והצעתי להסיעה לבית הנכדים! זו לא הייתה הפעם הראשונה שלקחתי אותה גם לא האחרונה. לא היה לה רשיון והסלים שסחבה היו כבדים מנשוא, ללכת מרחק רב מהבית שלה במרכז לתחנת האוטובוס אח"כ מהתחנה בזכרון עד הגן ומהגן אל בית הנכדים, מדובר במסלול לספורטאים. "למה את צריכה להכין גם אוכל?" שאלתי בתמיהה. ולא קיבלתי תשובה.

לאחר ששפכה את ליבה מס פעמים על הקושי, שאלתי: האם היא שיתפה את ביתה וחתנה בקושי? היא ענתה לי בהתרגשות: ״מה פתאום הם זקוקים לי!״ חשבתי לעצמי בהזדמנות ראשונה אשתף את הבת שהייתי מיודדת איתה, ואכן כך עשיתי.
הבת שהייתה כל כך עמוסה באותם ימים הגיבה בכעס: ״זה לא קשה שתפסיק להתפנק אין לה מה לעשות בבית ( האב נפטר) וכן היא חייבת לבוא!!״ אני שהייתי רגילה ליחס אחר גדלתי על חמלה וכבוד, רגש חם ואוהב ומלא הודיה לסבתא, נשארתי המומה מהתגובה הנחרצת, ללא רגש וללא חמלה!
מיד הסברתי לה שהסבתא לא אמרה לי כלום, היא פשוט מזכירה לי את הסבתא שלי.
והוספתי: "כשראיתי את הקושי שלה מצאתי לנכון לשתפך." גם כשניסיתי להסביר שוב, קיבלתי מטר של הסברים נחרצים
״שתפסיק להתפנק !!!״

אני חושבת שמה שכתבתי מדבר בעד עצמו ,אין צורך להוסיף במילים, מלבד ״היו רגישים להורים שלכם, תעריכו ותעוררו את הרגש שיש בלבכם ובלב של כל אחד ואחת. תדאגו לרווחתם אל תיקחו אותם כמובן מאליו״.

הורים יקרים, אתם המראה של הילדים שלכם. להיות סבתא או סבא זה לא לגדל את הנכד ביום יום, כל הורה שיגדל את הילד שלו!
היו רגישים ועריניים גם כשאתם מקבלים עזרה, תעריכו ותדאגו למינון הנכון אל תגזימו בבקשות, ואל תעמיסו יתר על המידה. ההורים רוצים שיהיה לכם הכי טוב, שימו לב לטוב שלהם ולרווחתם!

אני בעד עזרה, אני בעד להקל על הזוג הצעיר, אבל עד גבול מסוים. אני מזמינה ומבקשת גם את הסבים והסבתות להודות כשקשה, כדי להפוך את הבילוי עם הנכדים למשהו קל ונעים, מחמם את הלב ולא מכביד. גם אני באופן אישי קיבלתי עזרה, אבל תמיד ידעתי את הגבול ורוב הפעמים דאגתי לביביסיטר על מנת לא להכביד!

גם היום אני מגישה עזרה ואכן מוצפת בתודה והודייה וכשאני לא יכולה התגובה שאני שומעת מחממת את הלב ומשמחת אותי. 

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
גאווה גדולה!!!
כמו במקסיקו
אין סכנת קורונה בבריכות השחייה