18 לאפריל 2019
"חי בספר" - מזיכרונות לסיפורי חיים - כדאי לכם לחבק זקנים
גלבוע דקר, 2019-04-18 - 10:00:00
כל הזכויות שמורות

מה הבעיה שלכם לחבק אותי. לא ביקשתי סקס, אני לא מלקקת אף אחד באוזן. נשבעת, אפילו גיורא בעלי לא אהב את זה, זה עשה לו צמרמורת, ככה הוא מת, ליקקתי לו את האוזן והוא חווה צמרמורת שהובילה ל... נראה לכם? הוא לא אהב את זה, כבר אמרתי את זה והספקתם לשכוח. מה אתם, זקנים? 

 
כשאני מחבקת הגוף שלי מקשיב, שומע מצוין כמו שאני שמעתי בגיל 20. הוא יודע מתי אתם רוצים את זה, מתי אתם רוצים שזה ייגמר ומתי אתם רוצים להמשיך ולחבק אותי, כמו אמיר, הנכד שלי שמחבק ואומר לי בסוד: "סבתא, אני אוהב אותך יותר מכולם אבל אל תגלי לאף אחד טוב?" ואני עונה לו באוזן בקול רם: "אמיר, אני אוהבת אותך יותר מאשר שאני אוהבת אותי, אבל אל תגלה לאף אחד, טוב?" והוא אומר: "אבל כולם שומעים" ואני עושה פרצוף של "אופס, איזה מבולבלת אני" ואנחנו צוחקים. 
 
ויש גם חיבוקים של אנשים שהם לא בני המשפחה שלי, אנשים שבוחרים לחבק אותי למרות שהם לא חייבים, כמו המורה שלי לריקודי עם שמחבקת כל פעם מכל הלב, כמו אדם זר שניגש אליי אתמול בשוק ועזר לי להרים עגבנייה שהתגלגלה ממני כאילו הייתי מפלצת. וכשאמרתי לו תודה הוא אמר, "את מזכירה לי את סבתא שלי" וראיתי דמעה בקצה העין שלו. ובלב אמרתי לו שהוא יכול לחבק אותי והוא שאל, ואמרתי "בטח," והתחבקנו באמצע השוק. סבתא שלו לא מתה אם אתם שואלים, היא מטומטמת, היא כבר שנים לא בקשר איתו כי הוא הומו. אפשר לחשוב. אז חיבקתי אותו חזק והוא אמר לי תודה רבה והלך. דמעה שלו הרטיבה לי את הכתף וזה היה הכי טוב בעולם בשבילי. 
 
הרבה פעמים כשאני הולכת אני מרגישה שגם אם אני אמות במקום, אנשים לא ישמו לב, מקסימום יהיו נחמדים וידלגו מעל הגופה שלי כי לא נעים לדרוך על זקנה שזה עתה מתה. ככה אני מרגישה גם כשמדברים בחדשות על "מצב הקשישים בישראל" וכל מיני כאלה, כאילו שלא קשה לנו עם הגוף שלנו, יש עוד גופים שמקשים עלינו. לי יש משפחה שדואגת לי ועוזרת אבל אני מכירה זקנים שהם בודדים, וזו באמת בעיה חמורה מאוד. הבדידות גרועה מהמוות כי זה קורה לך כשאתה חי. כשאני הולכת ברחוב אני מרגישה לפעמים שאנשים מעדיפים להתעלם מקיומי, כאילו הם מפחדים שאמות להם בידיים או שאשתעל עליהם ואדביק אותם במשהו, אולי בזיקנה שלי. "מה קרה לך?"
"סבתא אחת השתעלה עליי ונדבקתי בזיקנָסיטיס." 
לפעמים אני עצובה שאנחנו זקוקים לעזרת הצעירים, אבל אז מגיע מישהו וקורא לי "סבתא," אפילו שאנחנו לא מכירים, והוא עוזר לי לעלות לאוטובוס או סתם אומר לי בוקר טוב ברחוב ואני שוב חוזרת להאמין בטוב ליבם של הצעירים. כי בלי היחס שלכם אנחנו מתים. אנחנו כמו תינוקות (תירגעו, אין לי חיתול עדיין) שתלויים באנשים שידאגו להם, וכן, שיחבקו ויראו לנו אהבה.
וכשאנחנו מתים עם חיוך זה משתי סיבות: או שדאגתם לנו והמחשבה האחרונה שלנו זה עליכם וכמה אנחנו מוקירים תודה. או שלא דאגתם לנו, והמחשבה האחרונה שלנו זה שבקרוב גם אתם תהיו זקנים וכמו שדאגתם לנו ככה הילדים שלכם ידאגו לכם. 
 
ואנחנו נשב עם חתיכת סטייק שומני בפה, לצידנו מאפרה עמוסה בדלי סיגריות ולידה כוס מלאה ביין מבעבע כשתגיעו אלינו. לגן עדן כמובן, מה לא מובן מהתיאור המדויק? ואנחנו נסתכל עליכם המומים ונגיד:
"אמרנו לכם! הייתם צריכים לחבק אותנו יותר." 
 
 
אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
טיפים למטייל באיסלנד
אשכול נבו בראיון לקראת ביקורו השבוע בפרדס חנה כרכור
"מחכים לך בבית, זכרון יעקב"
לאתר