18 לספטמבר 2020
המדור של לימור - שנה טובה?
לימור עברון גילת, נטורופתית והרבליסטית, 2020-09-18 - 10:00:00

 המדור של לימור - נטורופתיה והחיים עצמם

כל הזכויות שמורות

איזו שנה זאת היתה.... ומי יודע מה צופן לנו העתיד לזו שתגיע...
האמת? השנה שחלפה התחילה לה כרגיל ואז בצבצו להם מרץ ואפריל, וסגר ומגיפה לכאורה או שלא לכאורה, וזמנים כלל לא פשוטים שיכנסו לפנתיאון שלל הטראומות שהעם שלנו נושא בגאון.
מצאתי דרך להתמודד עם חוסר הוודאות שפושה. קוראים לזה אסקפיזם. בשפה פשוטה - בריחה.עבודה תמיד מהווה הסחת דעת משובחת. גם לא חושבים על מה שמטריד, ברמה האישית אני מצליחה לסייע בריאותית (ולא רק) למטופלים, אני מרגישה בעלת משמעות (זה תמיד טוב) וגם מתפרנסת (דבר שרק לאחרונה נוכח ההתרחשויות הבנתי לעומקו)

וזה המקום לספר על אמא שלי ז״ל החמודה והקצת טמבלית, לפחות לפי הסיפור שאספר הנה כבר.

לא הכרתי מישהו או מישהי עם מוסר עבודה כמו זה של אמא שלי. היא היתה מורה בבית ספר אהוד בחיפה. מעולם לא איחרה! מעולם! נהגה ללכת בכל מצב - רוח, או פיזי ללמד.
היא אהבה את תלמידיה לדעתי טיפה יותר מאשר אותנו (ואהבה אותנו מאד!) את הסיפור הזה, אין לי מושג איך לא הצפינה ממני.

הייתי כבת 6 חודשים, המטפלת לא הגיעה. שעת הש׳ 08:00 התקרבה לה בצעדי ענק. מה לדעתכם אמה שלי עשתה? נכון. הלכה לעבודה.
מנהל בית הספר, איש נהדר, בר יואב היה שם משפחתו, ראה שפניה אינם כתמול שלשום. שאל אותה מה לה, ענתה שהשאירה אותי לבד כי המטפלת לא הגיעה. בר יואב כמעט השתבץ. שלח אותה במונית הביתה. היעדרות של בערך 25 דקות. שאלתי אותה איך מצאה אותי. טענה ששיחקתי בלול. אבל לא הישירה מבט כשסיפרה את הקטע הספציפי הזה... כמו שאני מכירה את עצמי, אם אני שיחקתי לבד בלול - אז אני צנצנת. סביר יותר שצרחתי את ריאות הבשרניות בקול ניחר.

חלפו ימים, הפכתי לאם בעצמי והסיפור הזה לא הניח לי. שאלתי אותה, אמא, מה עבר עליך שגרם לך להשאיר אותי, תינוקת, לבד בבית. היא טענה שנשארתי בלול ללא סכנה של נפילה או חנק או כל דבר אחר ושחשבה שהמטפלת עומדת לאחר ושתגיע בקרוב. ואם אני מנסה להיכנס לראש של אימי באותן שניות החלטה, איזה טירוף של-אני רוצה לכתוב מוסר עבודה- אבל זה לא זה. זהו פחד, לאכזב, לא להיות בסדר, אולי לאבד מקום עבודה, לכו תדעו מה עוד. מצד שלישי, מי אני שאשפוט אותה. אני נולדתי ליחסית נוחות כלכלית וגב וסיוע, אז יותר טוב שאסתום.

ולשאלתכם - סלחתי לאמא של אהובת לבי האפרוחית. כבר מזמן. גם אני יצאתי טיפה פסיכית בעניין של מוסר עבודה. זוכרת שהבטחתי להחליף מנחה שהיתה חברה, בהנחיית קבוצות בעודי סובלת מדימום משמעותי וחשש מהפלה בהריון ראשון. ואכן עשיתי זאת בעודה מבלה באירוע. הייתי צריכה לחתוך מהחברה כבר אז.

קטיושות בנהריה? או סוג אחר של טילים? חפיף. נעשה קבוצות במקלט. יומיים אחרי החתונה התייצבתי לקבוצות אותן הנחיתי.
אפשר לחשוב, ירח דבש ניתן לציין תמיד ואהבתי את עבודתי ואת המונחות שלי מאד, זאת לא היתה עבודה בחוויה שלי.

בקיצור - לסיכום, עבודה תמיד טוב, בכל היבט ומכל זווית. אני חושבת, בנוסף, שבעקבות הקורונה, חייב אדם לנער ולברר את העבודה שלו. כמובן בהתאמה, אבל לא רק, למה שקרה איתה עקב משבר. האם ניתן להתפרנס באמצעותה בכל מצב? אולי נחוץ שינוי כיוון? הסבה? ניעור אבק מיכולות שנשכחו ועשויות להיות רלוונטיות?

שיתוף פעולה עם בני משפחה - הכי כיף ומאתגר בעיני!!! שזה גם הסחת דעת וגם קירוב לבבות Win Win

עוד הסחת דעת מצויינת היא ערבי סרט. אנחנו עושים תורנויות בחירת סרטים ונוצרה גם תחרות מי בוחר את הסרטים הכי טובים. אם להיות טיפה דידקטית, כדאי לתעל את המשפחה (בהתאם לגיל הצופים) לדיון בעקבות מה שנצפה.
למשל, בטרם פרצה לחיינו הקורונה, אבל כבר כן עלו אדוות ממנה, בחרתי את הסרט "ארין ברוקוביץ׳׳. סרט של חושפת שחיתויות שנוגעות בבריאות.
מרגישה בדיעבד ממש כמו דבורה הנביאה. שחיתות - בריאות, ממש מה הקשר... וכשאני ממש ממש בדאון (קורה לי לעיתים) אני מתחברת לקטעי יו טיוב של שחר חסון ונויה מנדל. תמיד עושים לי מצב רוח טוב יותר. חפשו אותם. ממש בת יענה. לא אכפת לי. לפעמים חייבים.

אנשים שקראו כתבה זו התעניינו גם ב
מאסטרו טלויזיה חוגג 80
שר החקלאות אלון שוסטר בביקור בחוף הכרמל
עוצרים את שרשרת ההדבקה