בלו, 23, יליד ניו יורק, החי את חייו בין זכרון למרכז, מולטי טאלנט בבימוי, צילום, אנימציה, מוזיקה וגם מנהל סטארטאפ מבטיח המשלב מוזיקה ובינה מלאכותית. חבריו ליצירה מכנים אותו כגאון ויזואלי.
כששאלתי על ההישגים שלו בלו הפתיע בתשובתו – "הדברים שאני הכי גאה בהם, הם פחות דברים רשמיים ומרשימים. אני גאה בזה שהמשפחה שלי למרות כל הקשיים עושה הכל אחד בשביל השני ואני גאה להיות חלק ממנה. אני גאה ביכולת שלי לתת את כל-כולי למשהו, והרבה יותר קל לי כשלא מדובר על כסף, אלא להרים פרויקט גדול. אני גאה ביכולת שלי להקיף את עצמי באנשים הכי טובים. אנשים טובים זה הדבר הכי חשוב, ומהם אני לומד כל הזמן. אני גאה ביכולת שלי באמת להאמין שהתהליך זה מה שחשוב, כי מה שלומדים יניב פירות גם אם לא בצורה ישירה כמצופה. ואני מאמין שללא הדברים האלה לא הייתי מצליח עד גיל 23 להוציא אלבום, לזכות עם סרט שצילמתי בפסטיבל ירושלים, לזכות בפסטיבלים בחו"ל על סרט אחר על המוזיקה שהפקתי, ולהיות מנכ"ל של סטארט-אפ החלומות שלי"
בלו דוברצקי נולד בניו יורק, לאמא גרפיקאית ואבא מוזיקאי. "שניהם מהשורה הראשונה לשמחתי, אמא הייתה המעצבת הראשית של Unilever (בקבוק המיונז שכולנו מכירים), בנוסף לעוד כמה פירמות עיצוב מובילות.
אבא ג׳אזיסט, נגן כלי הקשה שזכה בשני Grammies. לא הייתה לי ברירה אלה להתאהב באומנות.
עברנו לארץ כשהייתי בן 10 כמעט. לפני התיכון עשיתי קורס אנימציה של PIXAR של מבוגרים, וסיימתי עם תעודת הצטיינות.למדתי בתיכון ״תלמה ילין״ במגמת קולנוע."
מתי הגעתם לזכרון? אוהב את המקום?
אני יליד ניו יורק, לאחר מכן ניו ג׳רזי, אחר כך בנימינה, והרשימה ממשיכה. למרות שעברתי המון בתים במהלך החיים שלי, לאמא שלי יש איזשהו כישרון ליצור תחושה של בית חם ואוהב לא משנה איפה אנחנו. אנחנו פחות או יותר 5 שנים כאן בזכרון, זה ממש מרגיש חלום לחיות על קצה של הר, נוף לים, עיצוב של אמא, והתחושה שזכרון גורמת לי להרגיש – תחושה של מקום עם נפש והיסטוריה ואנשים סופר מיוחדים שילוו אותי כל הזמן.
היום אני גר במרכז, קרוב לתל אביב בניסיון להתנתק ולהתקרב לאיפה שאני עובד – למרות שהחיים הראו לי שאני לחלוטין מעדיף את המושבה מהעיר ולכן אני לא גר בתל אביב עצמה. אני משתדל להגיע כמעט כל שבוע לארוחת שישי אצל סבתא ג׳ג׳ה וסבא חיים – לשמחתנו כל הצד של אמא התמקמו בזכרון – וככה אני שומר על החלק המשפחתי של החיים שלי. לאחר מכן אני ישן אצל אמא שלי, וחוזר למרכז כל יום ראשון. אני כל כך שמח שיש לי את האיזון הזה בחיים בין היופי והנפש של זכרון, לעבודה ולבית של המרכז.
תקופת לימודיך בתלמה ילין?
אני חייב את התקופה הזאת להורים שלי. למרות שאנחנו לא משפחה עם הרבה יכולת כלכלית, ההורים תמיד דחפו וחסכו כדי להעשיר אותנו הילדים בכל החלומות שלנו – וככה לאפשר לנו להתפתח. סך הכל יצא שאני נסעתי בין תחנת בנימינה לתל אביב הלוך וחזור כל יום כמעט שבע שנים עד שעברתי למרכז. הנוחות הייתה אדירה בזכות התחנה בבנימינה. על תלמה ילין הייתי מאוד במקום של עצמי, וכל הדברים שהייתי יוצר הייתי מתעקש על שליטה מלאה. תלמה לימדה אותי את הכיף של עבודת צוות. 1 ועוד 1 לא שווה 2 ,זה הרבה יותר. מאז התאהבתי בשיתופי פעולה. תלמה ילין, למרות שזאת לא הייתה חוויה מושלמת, נתנה לי את המתנה שהיא ההזדמנות כל הזמן ליצור. מודה להורים שלי ולכל הצוות שם על ההזדמנויות שבית הספר נתן לי, ולכל השיעורים החשובים שלמדתי שם.
ספר על השירות בצבא
בצבא הייתי ביחידה מסווגת שישבה ביחידה הטכנולוגית. לצערי לא אוכל לשתף יותר מידי, אבל אוכל להגיד שהשירות בצה"ל היה חוויה מדהימה מבחינתי. נחשפתי לדברים שפתחו לי את התאבון לדברים שלא ידעתי שקיימים. אני חייב המון לצבא ולאנשים שהקיפו אותי. זאת הייתה תקופה לא קלה למשפחה שלי – ולמרות התפקיד התובעני, בעזרת כולם הצלחתי להשקיע בתפקיד ובעצמי, ובמקביל לתת את תשומת לב ואת העזרה למשפחה שלי. הכרתי אנשים כל כך מיוחדים שאני בטוח שהקשר שלנו ימשך עוד הרבה שנים. החלטתי לפתוח חברה עם כמה מהחברים שהיו איתי – חברה לאפקטים מיוחדים. הפרויקט הראשון שעשינו רשמית היה קליפ של נוגה ארז – YOU SO DONE היינו צריכים למחוק כבלים שמעיפים אותה ממקום למקום כדי להכניס רובוט ענק שיחזיק אותה במקום. זה היה מאתגר כי היה לנו מעט מאוד זמן, במיוחד לפרויקט כזה. פנו אלי כדי להביא תוצאה כמה שיותר טובה בזמן המועט שנשאר.
מה החלומות שלך?
זאת שאלה קשה. אני מאמין שאני בן אדם מאוד מסודר, ויש לי רשימות מפה לשם על התוכניות לעתיד שלי, כולל טיימליין של העבר ושל העתיד שלי. אני מקווה שאוכל לתרום לעולם הזה גם במובן האומנותי, אבל בעיקר לנסות לקדם את הרעיונות שלי עלינו בתור יצורים בגלקסיה (הלוואי). כרגע אני מקבל בין הסטארטאפ שלי ושל שותפי בנושא מוזיקה – משהו שהגיע מצורך שלי ורצון לשנות את הדרך שבו עושים מוזיקה – לבין העולם היצירתי – סרטים ומוזיקה עם שותפי היקרים שפגשתי בתיכון. ביניהם דילן שטרית ויובל אדר – שני גאוני קולנוע שהבטחתי לעצמי להמשיך את מערכת היחסים שלי איתם כל עוד אני חי.
היכן תהיה בעוד 10 שנים?
למרות התכנונים המוגזמים והרבה יותר מידי מדויקים שלי – אין לדעת. בשלב זה אני נותן את כל מה שיש לי לסטארטאפ. אם וכשזה יגמר, הייתי מת לנסוע ליפן לשנה. לחוות קצת תרבות שונה, וכמעט לא לעשות כלום. לחיות באיזה בית קטן בצפון יפן ולגדל משהו למחייתי. אחר כך הייתי רוצה לעשות לילדים שלי מה שהורי עשו לי – לחיות בארה״ב לתקופה, להוליד אותם שם, ולחזור לארץ כשהם בערך בגיל 10. לי זה עשה מדהים בהתבגרות שלי וסוף סוף לחיות עם המשפחה המורחבת שלי, תוך כדי הבנה שהעולם גדול יותר מישראל הממש לא מושלמת. בעוד 10 שנים אני מקווה שעוד אהיה בארה״ב.
מה היית משנה בזכרון יעקב?
לשמחתי או לצערי אני מכיר רק את הצד הטוב של זכרון. זכרון הוא המקום החם והמשפחתי של החיים שלי. לא למדתי שם, ולא יצאתי שם יותר מידי עם חברים. הייתה תקופה כשגרתי שם שהייתי קם כל בוקר בארבע בבוקר לרוץ את הירידה של הברון הלוך ושוב יחד עם הזריחה. הלוואי שיכולתי לעשות את זה שוב. הפחד היחידי שלי כרגע הוא שזכרון תאבד עם האיזון, את העתיקות שלה, החמימות והספציפיות שאפשר ליצור רק במקום כזה. האיזון בין הארכיטקטורה הישנה והמדרחוב, למקומות מודרניים ויפיפיים כמו אלמא, כרגע מדויקת בעיני. רק שלא תשתנה, תגדל או תהפוך לעיר (חס ושלום).
ספר על הסרט, התהליך והפרסים. מה הצעד הבא?
קצת לפני שסיימתי את הצבא, חזרתי לקשר עם חבר מתלמה בשם דילן יוסף שטרית. כל הצבא היינו נפגשים ממש במקרה בתחנת הרכבת ממש לדקה, מתחבקים ומתגעגעים ליצור יחד. אז התחלנו לעבוד ביחד שוב. דילן כתב תסריט מדהים ״שמש זורחת למטה״. התחלנו מהמון זומים, סיורי לוקיישן, בניית תוכנית הצילומים ותכנון ההפקה. צילמנו את הסרט בסוף נובמבר 2020. כל הימים היו מאוד גשומים, ואיכשהו רק בימי הצילומים השמיים היו חסרי עננים לחלוטין – מה שמושלם לסרט. הצוות והשחקנים היו מדהימים, מקצועיים, וכולם באו בהתנדבות. אחר כך ערכנו את הסרט במשך חצי שנה בערך, הפקנו את המוזיקה ואת הסאונד עם אנשים מדהימים, הכנו את האפקטים הוויזואליים והגשנו את הסרט לפסטיבל ירושלים.
לאחר כמה חודשים קיבלנו תשובה שנכנסנו לפסטיבל ושהוא יוקרן. לאחר כמה טסטים בירושלים, הגענו לפסטיבל כל אחד הכי מוקדם שהוא יכל וישנו בירושלים עד סוף הפסטיבל. ההקרנה הייתה מדהימה, עם הרבה פידבק טוב. הגענו ליום של הודעת הפרסים. אני זוכר שישבתי בין אמא של דילן, אסיה היקרה, וחבר צלם מדהים, יואב ארטשיק. מתחילים להודיע את הפרסים, ויואב אומר לי שאנחנו חייבים לעשות סלפי לפני רגע גדול. לא חשבתי לרגע שנוכל להגיע לגמר.
הודיעו שזכינו בסרט הקצר הטוב ביותר של הפסטיבל – ופשוט לא נפל לי האסימון. ישבתי בשוק עד שקמתי לבמה. אחד הרגעים הכי מרגשים של חיי. עד היום יוצא לי לפגוש אנשים רנדומליים ששמעו או ראו את הסרט באיזושהי הקרנה וזה תמיד מרגש אותי.
הייטק וסטארטאפ? שלך? באיזה נושא? באיזה שלב?
יחד עם שותפי, עידן דוברצקי (איש עם אין סוף ניסיון עסקי בסדרי גודל עצומים, ובן דודי היקר) ועידן טוביס (גאון בינה מלאכותית), אנו עובדים על מוצר בתחום המוזיקה. לצערי אצטרך לחסוך בפרטים לפני היציאה לשוק. זה רעיון שעלה לי בזמן הצבא, בצירוף בין הצורך שלי בתור מפיק מוזיקלי שלא הרגשתי שיש לו מענה, ולטכנולוגיות מדהימות שנחשפתי אליהם בשירות שלי. בתקווה שיום אחד המוצר יהיה מוכר בקרב מפיקים, ובהמשך גם בתחומים שונים.
אפרופו חינוך, מה היית אומר לשרת החינוך מה יש לשנות במערכת מיושנת?
הביקורת העיקרית שלי היא שחווית לימודים משמעותית ויעילה כרגע מתבססת על מזל. המורה שמולך לגמרי אחראי/ת על הכל, כי התוכנית שהוא/היא צריך/ה ללמד אינה מושלמת.
אפרט את דעתי: לימודי תנ״ך – אני אישית לא אדם דתי, אבל העולם הזה מאוד מעניין אותי, ובעיקר כי יש לי משפחה דתית ענפה. לדעתי יש המון שאפשר ללמוד מהעולם הזה, ומצוין שהוא בתוכנית הלימודים בארץ. הבעיה היא שמלמדים את זה כמו היסטוריה ולא כמו ספרות. אין מקום לשאלות או פרשנות אם אין הוראה טובה.
לא מספיק מלמדים איך ללמוד. יש מספיק סיפורים של אנשים שמגיעים ללימודים גבוהים מקבלים שוק טוטאלי.
לא מלמדים כלכלה אישית, מיסוי או כל התמודדות של אדם פרטי במערכות של ארץ ישראל או בכלל כשאדם מבוגר. חבל, כי זה בדיוק התקופה האחרונה שבו אפשר להתכונן לעולם הזה לפני שזורקים אותנו למים.
אין מקום ליצירתיות ודרכי למידה שונות – הרבה פעמים מלמדים על אנשים שהתנגדו למערכת הקיימת ועשו דברים אחרת מהמקובל, בזכות זה הם הצליחו כל אחד בנושאיו.
הבעיה היא שהמערכת מלמדת יצירתיות כזאת דרך ״תהיו כמוהם, ותעשו כמוהם״. זה בדיוק ההפך, כי רק בזכות שינוי ומחשבה עצמאית הם הגיעו להישגים המדהימים שלהם.
חינוך מיני – מעבר לזה שאין מספיק, יש לי הרבה חברים שהחוויות שלהם היו כאלה: את הבנים מלמדים שהם מפלצות שלא יכולים לשלוט בעצמם. התחושה היא שאם לא ילמדו אותם אז כולם יאנסו את כולם, ואת ההפך לא מציגים. את הבנות מלמדים להיות קורבנות מלכתחילה. סקס זה רע, בנים זה איום, ואין מקום לתקשורת.
מתמטיקה – עולם מדהים וחשוב שאישית גדלתי לאהוב. חבל שזה מתפספס אצל רוב האנשים. מעטים התלמידים שלא שונאים מתמטיקה. צריך ללמד מתמטיקה בתור דרך לראות דברים, ולא קופי פייסט של שיטות שרק צריך לזכור ולשכוח לאחר המבחן. הצורך לשנן וזכור דברים כבר נהיה פחות ופחות רלוונטי, הכל נגיש לנו וכל התשובות זמינות לנו. בעיני ללמד דרך מחשבה ולא פרטים יבשים הרבה יותר חשוב לעולם של היום וליזמות שהעולם כל כך צמא לו.
בואו נלמד להיות אינטליגנטים ולא מכונות, בזה המכונות יותר טובות מאתנו.
גם ללמוד איך לשנן ולזכור דברים זה חשוב, אבל גם את זה לא מלמדים. יש שיטות מדהימות גם לשינון מידע, אבל אנחנו נאלצים למצוא את השיטות האלה ללא עזרה.
לא מלמדים אנשים להיות סקפטיים – איתגור של המערכת מתקבל כלא בסדר וכחוצפה, במקום לברך את דרך המחשבה. אנשים לא עובדים טוב כשאומרים להם מה לעשות בלי האפשרות לשאול למה.
חשוב לציין שישנם מורים מדהימים שלוקחים את כל הנושאים האלה למקומות מדהימים ובזכותם המון מחברי ומשפחתי יודעים לספר על חוויות לימודיות מדהימות. אבל אסור שזה יהיה תלוי במזל. אוסיף כאן שהמורים הטובים מן הסתם לא מרוויחים מספיק. זה לא נושא חדש, אבל אני סבור שעם עוד כסף, רמת המורים גם כן תעלה, בלי קשר לזה שהם עושים עבודת קודש חשובה ומגיע להם יותר.
ספר על ההורים ובית בגידול שלך
זכיתי במשפחה הכי טובה שיכולתי לבקש. שום משפחה לא מושלמת, אבל בעיני החוכמה באה מלראות את הערך שבלמידה מניסיון – יחד עם המשפחה, ולא ילדות מושלמת ובלתי מעורערת. כפי שסיפרתי קודם, נולדתי בארה״ב לשני גאונים כל אחד בתחומיו, ישר לתוך ערך המשפחה. אין ספק שהם הצליחו להחדיר בי שמשפחה זה הדבר הכי חשוב, דרך הערכים שלהם, ביקורים למשפחה המורכבת שבארץ כל הזמן, וההחלטה הגדולה שלי לעבור לארץ בגיל עשר כדי שנוכל לחוות את התבגרותנו מוקפים במשפחה. הורי נפרדו לפני שש שנים, והתגרשו סופית לפני שלוש שנים. אין ספק שהם מדהימים בצורת ההיפרדות שלהם, למרות הסיפור המיוחד שמאחורי זה. מרגע ההחלטה כל התהליך היה מתוקשר, וביניהם גם. אני לא מכיר הרבה משפחות עם הורים גרושים שהתהליך היה כזה, ושההורים בקשר מצוין עם שני הצדדים. ההורים שלי עוד יושבים לקפה ומדברים עלינו עד היום. גאה להיות הבן שלהם. הורי נתנו לי את מתנת חופש היצירה, חוסר השיפוטיות, תמיכה אין סופית בכל נושא, אמונה בהחלטות האישיות שלי, אהבה אדירה שאני רק רוצה לחלוק עם שאר העולם, ויותר מהכל – את האחים המדהימים שלי, שלושתם.
כשתעשה אקזיט, מה הדבר הראשון שתעשה עם הכסף?
קודם כל – הלוואי. אני מאוד מאמין במה שאני עושה, ואולי הצלחה בנושא לאו דווקא מתבטא כאקזיט, אלה כהמשך עבודה, שיפור, ושינוי יחד עם השינויים בעולם. באותו המידה אני פתוח לאופציה שיום אחד, צוות אחר יהיה הנכון ביותר להוביל ולקדם את המיזם הזה, ויחד עם זאת בעזיבתי, הדבר הראשון שאעשה עם כל הון יהיה לשים את הורי בסיטואציה כלכלית קצת יותר אופטימית, ויחד עם זאת לעזור לאחים שלי גם כן להגשים את חלומותיהם (אם לא יצלחו עוד לפני). כל אחד מתעסק בדברים שאני בטוח שהעולם ירוויח ממנו המון ולכן זאת תהיה פריבילגיה בשבילי להיות חלק מזה. אשים כמה שיותר בצד כדי שאוכל לחיות ללא דאגה כלכלית גדולה מידי – במיוחד שהשערתי היא שאקזיט כזה אינו עצום. בתקווה אוכל בנוסף לתמוך גם בפרויקט הבא שלי.
מה השיעור הכי חזק שלמדת?
החיים שוב ושוב מלמדים אותי דבר אחד עיקרי – תקשורת. אין דבר שתקשורת לא פותרת. כל בעיה מתחילה מחוסר תקשורת, אם זה בין בני אדם, ואם זה בינינו לעצמנו. אני מאוד מאמין בבני אדם. תקופה ארוכה מהחיים שלי הייתי מאוד פסימי. לא האמנתי בעולם, חשבתי שבני אדם זה חרא, ושהכל אבוד. למרות המצב כרגע בעולם, שממש לא פשוט, היום יעידו עלי שאני אדם מאוד אופטימי. אני מאמין בנפש הטבעית שלנו בתור יצור, גם אם אנחנו לא מושלמים. אני לא זוכר איפה ראיתי את זה, אבל לאחרונה קיבלתי חיזוק לאמונה שלי בטבע האדם דרך המחשבה הבאה: תארי לעצמך את כמות האהבה שיש לך בתוך כוס. הכוס מתמלא כשאת נאהבת, ומתרוקנת בזמנים שאנחנו מרגישים לבד. כל מי שמרגיש מאוד נאהב, הכוס שלו מתמלאת יותר ממה שהיא יכולה להכיל. כל מי שמגיע לתחושה הזאת, רק רוצה לתת אהבה לסובביו. זה אומר שטבע האדם הוא תמיד לתת לאחרים, כל מה שהוא צריך זה להרגיש אהוב – טבע האדם הוא חיובי.
התנדבות וחיים עם משמעות
ערך ההתנדבות הוחדר לי מאז גיל צעיר. כמעט מאז הגעתנו לארץ, כל שנה היינו מתנדבים כמשפחה ב ״מחנה סבבה״ – מחנה משותף ליהודים וערבים פגועי כוויות בדרגה גבוהה. הרעיון היה ליצור מקום שבוא החניכים יוכלו להיות מי שהם, ללא שיפוטיות, להכיר עוד אנשים כמוהם, ובעיקר לצבור חוויות טובות ונקיות מהסתכלויות כשונים. אספר גם שוב שאני גאה להיות הבן של אמא שלי, שלא מזמן חזרה מהתנדבות באפריקה. היא הצטרפה למשלחת שמטרתה הייתה לחדש ולשפר תנאי מחיה ולימודים של כפר בדרום אפריקה. הם בנו מבנים מחדש, שיפצו, צבעו והחיו את המקום.
