דייט עם מיכל: אביבית (בלאו) ברגר

אביבית (בלאו) ברגר(46) נשואה ליאיר ואמא לשתי בנות: יעלי (14) ונגה (11).
בשנים האחרונות הקימה את מיזם "גרייס" העוסק בתמיכה וליווי נשים חולות סרטן. במיזם היא מעניקה מענה לחולות סרטן ולבני משפחתן. כיום היא עוסקת בתמיכה וליווי אך לא רק סביב מחלת הסרטן, בעסק החדש שהקימה היא מלווה אנשים הזקוקים לתמיכה וליווי ביצירת סדר וארגון במרחבי החיים.

שלומי טוב. אני נמצאת בתקופה של התקדמות ותנופה ומשלבת את צמיחת העסק, צמיחת המיזם ולימודים. השנה האחרונה שנת קורונה, עברה עלי עם הרבה שינויים אישיים. למדתי את גישת "ידיים פשוטות", פתחתי עסק, התחלתי לימודים בחיפה, המון עשייה והתקדמות לצד מיזם "גרייס". ולשאלתך, כמובן שהתחסנתי.

"גרייס" הוא מיזם של תמיכה וליווי נשים חולות סרטן ובני משפחותיהם שנוצר מתוך צורך שהרגשתי בחסרונו כשהייתי חולה בסרטן.
ב- 2017 חליתי בסרטן השד ובלוטת הלימפה. עברתי טיפולים כימותרפיים, ניתוחים, הקרנות וטיפולים ביולוגיים. בתקופת הכימותרפיה הרגשתי עטופה על ידי המשפחה, החברים והקהילה. האהבה שהרעיפו עלי חיזקה אותי ונתנה לי הרבה כוחות להתמודד עם התקופה הקשה. עם זאת, החולי הביא עמו גם תחושת בדידות ורצון לדבר עם נשים שנמצאות או שהיו במקום שלי.

כשהתחלתי להתחזק היה לי ברור שאני רוצה להתעסק בתמיכה וליווי סביב נושא הסרטן. בספטמבר 2017 עברתי ניתוח ולצדי בחדר בבית החולים שכבה אישה ששמה גרייס. היא סיפרה לי שאין לה בן זוג או ילדים. אחיה ואחותה ליוו אותה. לאחר שהתאוששנו שתינו מהניתוח המשכנו להיות בקשר. נהגתי לבקר את גרייס, לעזור לה עם מיצוי זכויות סביב המחלה, לנסוע איתה לטיפולים וסידורים שוטפים.

לצערי הרב גרייס נפטרה לאחר שנה וחצי וכשהחלטתי להקים מיזם של תמיכה וליווי בחרתי לקרוא לו על שמה כי היא ללא כוונה או תכנון היתה הראשונה שליוויתי ומשום שלא היו לה ילדים רציתי לקרוא למיזם על שמה וכך להנציח אותה. בנוסף, משמעות השם "גרייס": חסד וזה ממש מתכתב עם העשייה של המיזם.

החזון של המיזם הוא מתן תמיכה וליווי לנשים חולות סרטן על ידי נשים שהחלימו מהמחלה. 

המטרה היא להיות ביחד עם החולה, להקשיב לה ולנסות להקל עליה. לתת לה הרגשה של שותפות והבנה מלאה עם התהליך והקושי שהיא חווה.

עד שחליתי עבדתי כגננת באור עקיבא. אהבתי את העבודה שלי ולא חשבתי על הסבה מקצועית. ברגע שגיליתי שאני חולה היה לי ברור שאני רוצה לשתף את כל אוהביי וקרוביי. התייעצתי עם פסיכולוגית ילדים כיצד לספר לבנותיי. זה היה לא פשוט גם בגלל שההורים של בעלי נפטרו כמה שנים לפני, שניהם מסרטן.
הבנות שלי היו צעירות (אז בנות 11 ו- 8) והן כבר ידעו ש"סרטן" היא מחלה מסכנת חיים. אני זוכרת שיאיר ואני סיפרנו להן שחליתי והשאלה הראשונה של יעלי בתי הבכורה היתה "ינשור לך השיער?"

התחלתי את הטיפולים ומהר מאד השיער אכן נשר ותופעות הלוואי לא פסחו עלי אבל לאורך כל הדרך שידרתי לעולם ולעצמי שזה זמני וזה יחלוף. כמובן שהיו הרבה רגעי משבר. הבנות שלי חוו אותי כאמא חולה (מאד) אך גם קיבלו שיעור של קבלה, של שינוי ושל סבלנות ונחישות. הן ראו את תהליך הקושי, הריפוי וההחלמה.

מיזם "גרייס" הוקם ונברא בכדי להקל ולעזור. מבחינתי כל ליווי של גרייס הוא "הכי משמעותי". כל סיפור הוא עולם ומלואו ואם אני מצליחה להקל ולו במעט, אז זהו שכרי. הפעילות בגרייס היא התנדבותית ודיסקרטית. כיום פונים אלי גם בני משפחה של חולים ואני מנחה ומלווה אותם מהידע שצברתי. להיות חולה זה קצת "לעבוד במחלה". במהלך השנים למדתי הרבה על מיצוי זכויות, על הכלה והקשבה וכמה חשוב להיות עם החולה. פשוט להיות נוכחת לצידה.

החלום הכי גדול שלי הוא לחיות עוד הרבה שנים בבריאות איתנה ולזכות להיות בכל הלידות של הבנות שלי.

השנה הקמתי גם עסק של תמיכה וליווי שאינו קשור דווקא למחלת הסרטן. החלום הגדול הוא להצליח בעסק ולהמשיך ללוות כמה שיותר אנשים. וכמובן להמשיך ולשלב את העשייה הברוכה של "גרייס" בהתנדבות.

אני לא רואה את הסרטן כמתנה אבל ההתנסות עמו הביאה אותי לתובנות עמוקות ושינויים מהותיים בחיי.

ראשית, את ההבנה ששום דבר לא מובן מאליו. שברגע אחד הכל יכול להשתנות (מתחבר גם למה שקרה בעקבות הקורונה…).
אני אדם פעיל. אוהבת לעשות פעילות גופנית, לטייל ולחוות. למדתי להעריך יותר גם את הדברים המובנים מאליהם. את היכולת לנשום, את היכולת לזוז. את העובדה שאני קמה בבוקר ושום דבר לא כואב. הסרטן שינה אצלי את מהות העשייה בהקלה ועזרה לאחר. וגם נתן לי אפשרות ללוות חולים ולהראות להם שישנה דרך להמשיך בחיים. גם אם עכשיו מאד מאד קשה. הכי מרגש אותי שנשים שליוויתי רוצות להצטרף אלי לגרייס לאחר שהחלימו. זו סגירת מעגל מרגשת.

הסרטן לימד אותי לפרוץ ולהקים את מיזם "גרייס". להעיז לעשות דברים. להאמין בעצמי ובכוחות שלי. להקים עסק ולהפוך לעצמאית. להעיז לשנות.

עברתי לבנימינה ב- 2005. גדלתי בקבוץ מעין צבי אך יש לי משפחה ענפה בזכרון יעקב ובבנימינה כך ש"נשארתי במחוזות ילדותי". מאז ומתמיד אהבתי את האזור היפה שלנו ואני שמחה לחיות בו ולגדל בו את בנותיי. בתקופה שהייתי חולה קבלתי הרבה תמיכה ואהבה מהקהילה של בנימינה. כשעברתי את הטיפולים הכימותרפיים בקושי יצאתי מהבית. אני זוכרת שכשהייתי כבר יוצאת ומעט מסתובבת היו לעתים ניגשות אלי נשים שמכירות אותי ומחבקות אותי. בלי לומר דבר. ככה. רק חיבוק. אני מקווה שהן קוראות את הכתבה ומבינות היום כמה כוח הן נתנו לי עם החיבוק הזה שלהן.

גדלתי בקבוץ מעין צבי ולמעשה עזבתי את הקבוץ בגיל 28, כשהתחתנתי. במעין צבי של שנות ה- 70 וה- 80 עדיין היתה לינה משותפת בבתי הילדים. כבר כילדה צעירה מאד בגן לא אהבתי את הלינה המשותפת ונהגתי לברוח מבית הילדים בלילות, לחלוף בשקט מבלי שהשומרת לילה רואה ולחמוק לבית הורי. למזלי הרב, אמי שגדלה בזכרון יעקב פתחה את הדלת ואיפשרה לי לישון בבית. ועדת החברים זימנו אותה לנזיפה והפצירו בה שבכל פעם שאני מגיעה הביתה בלילות היא צריכה לקחת אותי בחזרה לבית הילדים ולא לאפשר לי לישון בבית. למזלי הרב, אמי לא הסכימה לזאת. הורי קנו כורסאות שנפתחו למיטות וכך הסלון הפך כל ערב לחדר הילדים. היום אני מבינה שזה היה המרד הראשון שלי. הייתי בת 4 או 5 והעובדה שישנתי בבית ההורים כלל לא היתה מקובלת. אבל השגתי את מבוקשי בזכות האמא שלי! אחרי שזה כבר היה רשמי וישנתי בבית החלו ילדים נוספים לבקש לישון בבית ההורים. אני זוכרת שבגן היה לנו חדר נפרד בו ישנו בצהריים הילדים ה"סוררים" שישנים בלילה בבית ההורים. כיום כאמא קשה לי להשלים עם המחשבה של לינה משותפת. אך חייבת לציין שילדותי בקבוץ היתה ילדות מאושרת עם הרבה חופש, טיולים ושמחה. נהגנו לטייל הרבה ב"שטח יופי" מה שלימים הפך להיות שכונת נווה הברון של זכרון יעקב אך לפני 40 שנה היה אחו טבעי. הכלי הכי חזק שהעניק לי הקיבוץ הוא ההבנה של הכוח שיש לחברה לתת ליחיד. למרות הדרך הלא מקובלת שבחרתי לי כבר מגיל צעיר למדתי להעריך את מה שניתן לי בשנות ילדותי בקבוץ. את תחושת השייכות, את הכוחות שקבלתי מהסביבה הטבעית וגם את תחושת הביטחון.

כשהייתי חולה יצרה איתי קשר שרון כהן, לימים מנהלת ברמה הארצית של "שלובות חיבור חדש לחיים" וסיפרה שהיא עומדת לפתוח את סניף בנימינה והזמינה אותי להצטרף ולבוא למפגשים. בשלובות מתקיימים מפגשים שבועיים של סדנאות והרצאות לחולות סרטן. הצטרפתי לשרון ותקופה ארוכה נכחתי במפגשי שלובות. לאחר שהחלמתי הפסקתי לבוא למפגשים אך הקשר עם שרון הפך לחברות וכיום מגיעות אלי פניות גם דרך שלובות.

במסגרת העשייה שלי ב"גרייס" שמעתי על "ידיים פשוטות". חיפשתי דרך להפוך את המיזם שלי למקצועי יותר, ללמוד הלכה למעשה את נושא הליווי. שרון כהן הציעה לי לקרוא על "ידיים פשוטות" וכך מצאתי את עצמי לומדת גישת ליווי ותמיכה לא קונפורמיסטית.

ב"ידיים פשוטות" אנחנו מלווים אנשים בביתם, וביחד אנחנו עושים את מה שלפעמים קשה לנו לעשות לבד. הפניות לידיים פשוטות מגוונות, הן יכולות להיות סביב צורך שנוצר בעקבות שינוי או משבר ויכולות להיות עזרה פרקטית פשוטה של סידור והתארגנות מחדש.
זה יכול להיות סדר של חדר בלאגן שהסידור שלו נדחה בגלל העומס בו.
זה יכול להיות ארגון של ניירת שנערמה וקשה לנו להתחיל למיין ולסדר אותה,
זה יכול להיות מיון חפצים בבית שזקוק לשיפוץ או מעבר לפני שמשפצים וזקוקים לסדר וארגון.
השילוב של "גרייס" עם ידיים פשוטות הוא שילוב טבעי. בשני המקרים השירות ניתן בבית הלקוח. אך בעסק, בשונה מהמיזם, הלקוח לא חולה אלא אדם שזקוק לעזרה פרקטית וממוקדת הקשורה להתארגנות ותמיכה.

בידיים פשוטות המגוון של הפניות הוא רחב: זה יכול להיות זוג צעיר עם ילדים שקשה להם עם החפצים הרבים וזקוקים לאדם נוסף בכדי לסדר את החדרים בבית או אלמנה שזקוקה לעזרה לפנות את החפצים של בעלה המנוח. או אישה שצריכה לפנות את בית הוריה שנפטרו ולפני שהיא מוכרת את הבית היא צריכה למיין את כל החפצים, לראות מה היא לוקחת, מה היא משחררת ומה היא תורמת… כיום אני עובדת בעסק ונותנת שרות של ארגון וסידור המשלב גם ליווי פרקטי וגם תמיכה והקשבה. כמובן שגם ממשיכה את הליוויים של "גרייס" ומשלבת בין השניים. העסק הוא הפרנסה שלי והמיזם הוא לנשמה.