ד"ר לירון און Ph.D, פסיכולוג חינוכי נשוי ואב לארבעה. מתגורר בזכרון יעקב ועובד בקליניקה פרטית בטיפול פסיכולוגי במתבגרים ובמבוגרים ובהדרכת הורים בשיטת "הנוכחות החינוכית".
מרצה במכללה האקדמית לחינוך ע"ש גורדון, חיפה. במכון מופ"ת, תל אביב. ובמכללת עמק יזרעאל.
רכז מערך ההדרכה של הפסיכולוגים במסגרת היחידה לאקלים מטיבי וצמצום אלימות בשירות הפסיכולוגי -ייעוצי של משרד החינוך.
לירון און, פסיכולוג חינוכי ומרצה לחינוך. נולד לפני 47 שנה בחולון, בן לאם גננת ואב- סוכן ביטוח שהיה בעברו גם מנהל מתנ"ס. "אחותי- מורה לתנ"ך ורכזת חברתית בתיכון- כך שניתן לומר כי החינוך זורם אצלנו בדם. יחד עם זאת מגיל צעיר רציתי להיות פסיכולוג, ואת הסיפוק ממלאכת החינוך גיליתי רק במהלך שירותי הצבאי כמדריך נוער לעולים חדשים בימי גל העלייה הגדול ממדינות חבר העמים בראשית שנות התשעים. בתקופה זו גם הכרתי את מי שהיא אשתי היום, אדווה, רופאת משפחה ורופאה גריאטרית."
איך הגעתם לזכרון יעקב?
למשפחתה של אדווה שורשים בקרב משפחות המייסדים של זכרון והיא חייתה חלק מילדותה בשפייה, אולם למרות כל זאת המעבר שלנו לזכרון מאזור המרכז היה לא מתוכנן – שנינו החלטנו לגדל את ילדינו הרחק מהמולת העיר ועברנו לזכרון חודש לפני הולדת בננו הבכור ומאז השתקענו כאן בשמחה וכאן אנו מגדלים את ארבעת בנינו – כיום בגילאי 20, 16, 12, 10 שנים. הגדולים למדו ולומדים במסגרת קהילת ביה"ס הדמוקרטי "קשת" והצעיר בכיתה התקשורתית בביה"ס "החורש".
ספר על מסלולך המקצועי?
לאחר סיום שירותי הצבאי המשכתי לעסוק בחינוך כמורה לעולים בתיכון "שבח מופת "בתל- אביב. לאחר שהתחלתי את לימודיי בתואר השני בפסיכולוגיה פרשתי מהוראה ועם סיומם עבדתי כפסיכולוג חינוכי, מרבית השנים במסגרת השירות הפסיכולוגי חינוכי בחדרה. במקביל עבדתי גם במכון "עמית" בחדרה, כפסיכולוג מטפל ובמרוצת השנים פתחתי קליניקה פרטית בזכרון-יעקב בה אני עובד עד היום כמטפל במתבגרים, במבוגרים ובהדרכה הורית. עם הזמן למדתי גם תואר שלישי והתחלתי לעבוד כמרצה במכללה האקדמית לחינוך "גורדון" ובהמשך גם בביה"ס להתפתחות מקצועית של מורי מורים במכון מופ"ת בתל אביב ובחוג השני לפסיכולוגיה חינוכית במכללת עמק יזרעאל. כך שבתי אחרי הפסקה ארוכה לשדה ההוראה והחינוך לצד המשך עבודתי בשדה הטיפולי.
מה האסכולת הטיפולית שלך?
מאז תחילת עבודתי כפסיכולוג חינוכי אני עוסק רבות בנושא מניעת אלימות ועובד בגישת הנוכחות החינוכית מבית מדרשו של פרופ’ חיים עומר, מורי ורבי. לפני קרוב לעשור התחלתי לשמש גם כרכז ביחידה למניעת אלימות בשירות הפסיכולוגי- יעוצי של משרד החינוך עם צוות נפלא של פסיכולוגים חינוכיים מכל רחבי הארץ. כולנו "נדבקנו" ב"וירוס הקשה" של עבודה פסיכולוגית בתחום בעיות התנהגות. אני מדריך הורים לילדים המגלים קשיי התנהגות, מלמד וחוקר את הנושא. "תחביב" נוסף שלי שהתפתח בעשור האחרון הוא חינוך מיני ואני מלמד תחום חשוב זה וחוקר אותו במסגרת עבודתי בהכשרת מורים.
האם תקופה זו מביאה יותר עבודה? יש יותר פניות אליך כפסיכולוג?
לשמחתי, אשתי ואנוכי עובדים בתחומים, אשר אני מאמין שתמיד יהיה בהם צורך, ולכן לא חשתי שינוי משמעותי בהיקף התעסוקה שלי בתקופת הקורונה. כמטפל הכניסה לקליניקה והשמירה על שגרת הטיפול משמשת גם עבורי כמשען וכמגן בימים אלו של אי ודאות ומשבר בריאותי וחברתי עמוק.
וכמרצה באקדמיה?
השינוי המשמעותי היה במעבר להוראה מהבית. אני מלמד בימים אלו בשלושה מוסדות אקדמיים וכל ההוראה נעשית בזום או באמצעים מקוונים אחרים. על אף שאנו פותחים בקרוב סמסטר שלישי של הוראה מרחוק, והדברים הפכו למעין שיגרה, עדיין חסרים לי מפגשי פנים מול פנים ואינטראקציה בלתי אמצעית עם הלומדים. העבודה הרציפה מהבית וסגירת הקאנטרי גם היא מאתגרת עבורי מאוד.
מה הטיפים והעצות הפסיכולוגיות שהיית מציע להורים להתמודד עם המשבר ומה עלינו לעשות כהורים שתקופה זו תיחרט כתקופה מיוחדת ופחות טראומתית לנו ולילדינו?
העצות הפסיכולוגיות הטובות להתמודדות עם מצבי משבר נכונות גם לימינו אלו. שמירה על רציפות בחיי היומיום, הקפדה יחסית על שגרה, החזקת תקווה וחיבור למשאבי חוסן.
לכל אחד ואחת יש את הדברים שעושים להם ולמשפחתם טוב וחשוב היום, אף יותר מתמיד ,לעשות מאמץ למצוא ולשמר אותם כחלק מהשגרה המתישה.
עם זאת אני חושש לתת עצות של "העתק- הדבק", כי מציאות החיים של כל כך הרבה ישראלים התהפכה לחלוטין ויש מקום רב לנקוט בענווה כלפי השאלה, מה בדיוק יועיל. בניגוד לפרשנים ולכותבי טורי דעות במדיה שנדמה כי הם תמיד יודעים הכל על הכל, אני סובר כי המיומנות הנדרשת וגם הקושי המשמעותי בימים אלו, ואולי גם בחיים בכלל, הוא לחיות באי ידיעה ובעמימות ולהכיל את הניגודים הרבים הכרוכים במצב הזה ,מבלי לנסות לפתור אותם כל הזמן. היכולת שלנו להכיל רגשות סותרים בו זמנית היא יכולת מופלאה שיש לאמן אותה.
לכל אחד ואחת יש את הדברים שעושים להם ולמשפחתם טוב וחשוב היום, אף יותר מתמיד ,לעשות מאמץ למצוא ולשמר אותם כחלק מהשגרה המתישה.
עם זאת אני חושש לתת עצות של "העתק- הדבק", כי מציאות החיים של כל כך הרבה ישראלים התהפכה לחלוטין ויש מקום רב לנקוט בענווה כלפי השאלה, מה בדיוק יועיל. בניגוד לפרשנים ולכותבי טורי דעות במדיה שנדמה כי הם תמיד יודעים הכל על הכל, אני סובר כי המיומנות הנדרשת וגם הקושי המשמעותי בימים אלו, ואולי גם בחיים בכלל, הוא לחיות באי ידיעה ובעמימות ולהכיל את הניגודים הרבים הכרוכים במצב הזה ,מבלי לנסות לפתור אותם כל הזמן. היכולת שלנו להכיל רגשות סותרים בו זמנית היא יכולת מופלאה שיש לאמן אותה.
למה כוונתך? תוכל לתת דוגמא?
אני יכול להרגיש נוחות ואפילו הנאה מכך שאיני צריך לקום מוקדם בבוקר ולנסוע בפקקים לתל אביב כדי ללמד ומצד שני להתגעגע לאותה נסיעה מעצבנת ממש, משום שהיא אילצה אותי להתלבש, להתרועע עם אנשים ולשנות הלך רוח. לא כל שכן השהות עם הילדים בבית, שהיא לפעמים נפלאה ומספקת רגעי חסד רבים ולעיתים פשוט מטריפה ומוציאה מן הדעת.
הדרך שלי להתמודד עם העומס הייתה בעבר לשחות בבריכה, ואחרי שסגרו את הקאנטרי, ללכת לטיולים על שפת הים .ועכשיו בסגר לצאת לשביל ישראל הממוקם ממש מתחת לרחוב בו אנו מתגוררים ולהנות מהנוף הירוק.
הדרך שלי להתמודד עם העומס הייתה בעבר לשחות בבריכה, ואחרי שסגרו את הקאנטרי, ללכת לטיולים על שפת הים .ועכשיו בסגר לצאת לשביל ישראל הממוקם ממש מתחת לרחוב בו אנו מתגוררים ולהנות מהנוף הירוק.
אני מקווה, כי לכל אחד יש את אזור החוויה האישי שלו שמייצר עבורו משמעות ומאפשר לו להיטען גם בימים אלו. אני מקווה… אך איני בטוח ולכן מתן עצות יפות נראה לי לעיתים לא מכבד ובעיקר לא אמפטי כלפי מציאות החיים של כל כך הרבה אנשים.
מדברים על כך שהקורונה הביאה איתה עליה דרמטית של בעיות באלימות במשפחה
היות ואני עוסק שנים כה רבות במניעת אלימות אני ער לכך שבתקופה זו דווקא קשיים רבים שהיו נפוצים לפני הקורונה, כמו בעיות התנהגות, לכאורה מוחזקות ומוכלות יותר בעיקר עקב הנוכחות הממושכת של הורים וילדים ביחד. יחד עם זאת הקורונה לא שינתה דבר, אלא רק הרחיבה את הבקיעים הקיימים ממילא בחברה הישראלית ובמציאות חייו של כל אדם. מכאן שאם הסדקים בתא המשפחתי היו קודם לכן ,אני סבור כי הם התעצמו עכשיו כפי שרואים בעליה הדרמטית של בעיות אלימות במשפחה ובשיעורי התחלואה נפשית. מנגד ובעיקר בחברה הישראלית, תקופות של משבר יוצרות לכידות ומסגרת חזקה יותר ולכן סביר כי רבים יחוו משבר נפשי דווקא אחרי תום המשבר הבריאותי.
אין לי ספק כי עבור ילדים רבים חווית חיים במציאות מפורקת ובלתי יציבה במשך שנה, מייצרת תחושה עזה של חוסר ביטחון קיומי ואפילו תלישות. לעיתים קרובות ילדים מביעים תחושות עצב ודיכאון לאו דווקא בביטוי התנהגות דיכאונית ומופנמת, אלא להיפך, דווקא בביטויים מוחצנים ומתריסים, ולכן אני סובר שמיד עם תום "משבר הקורונה" נצפה בזינוק של כלל סוגי הבעיות הנפשיות ובעיות ההתנהגות.
הרי משבר נפשי אינו מציית למועד סיום תהליך החיסונים, או פתיחה מחודשת של השמיים לטיסות. לכל משבר קצב פנימי משלו ויהיו אנשים שזמן רב לאחר שהמדינה תכריז לכאורה על חזרה לשגרה ימשיכו במשך שנים ארוכות לשאת את צלקות התקופה, לא כל שכן ילדים.
יחד עם זאת סיבה טובה לאופטימיות היא שלילדים יש יכולת סתגלנות מופלאה ולכן די לחבר אותם למשאבים הטבעיים בסביבתם הקרובה כדי שחלק גדול מהם יוכלו לשוב לתפקוד, אם המבוגרים המשמעותיים בחייהם יעשו זאת גם.
מה הדבר שהכי מדאיג אותך בתקופה זו?
הדבר המדאיג אותי יותר מכל הוא המשבר המנהיגותי- פוליטי אליו נקלענו עוד לפני הקורונה ואנו ממשיכים להסתחרר במהלכו גם בימים אלו. דווקא בתקופות של "רעידת אדמה" יש צורך בסמכות בטוחה בעצמה, המשדרת נוכחות מיטבה, מווסתת ובעיקר כזו המכירה בערך של תקווה.
מדיניות של הפחדה, מדיניות מזגזגת ובלתי יציבה וכזו המונעת מאינטרסים אישיים מייצרת תהליך מקביל בקרב האזרחים.
במישור האישי הכי קשה לי לצפות בחדשות עם בניי המתבגרים, משום שבניגוד לכל תקופה אחרת בעבר אני מרגיש, כי יכולתי לשדר תקווה ואופטימיות לגבי הסמכות כמעט ואבדה. עצוב לי עד מאוד שהאופן שבו אני רואה את העתיד קודר יותר מכפי שאני תופס את העבר. ההשלכות של כך על ילדינו הם הרות אסון בעיני. אני נגד אסקפיזם, אבל חושב שלנוכח מציאות זו על כל אחד ואחת מאתנו כהורים לחזק מאוד את מנגנוני ההגנה ולמצוא את החוסן ואולי אפילו ברמה המצומצמת של התא המשפחתי.
לצד זאת צריך להבהיר בעיקר לדור הצעיר, כי יש לכל אזרח את היכולת להשפיע וזה אולי דבר שיכול לחזק תחושת מסוגלות מול חוסר האונים של הסמכות המנהיגותית.
לצד זאת צריך להבהיר בעיקר לדור הצעיר, כי יש לכל אזרח את היכולת להשפיע וזה אולי דבר שיכול לחזק תחושת מסוגלות מול חוסר האונים של הסמכות המנהיגותית.
כיצד מתמודדים עם הבדידות והבידוד, מה תגיד לילד או מתבגר שמסתגר?
בתופעות של הסתגרות ונתק ככלל, הנחת המוצא שלי היא שכל אדם עושה הכי טוב שהוא יכול במציאות נתונה. בני נוער וילדים אינם בוחרים להסתגר, הם עושים כך כתגובה מעין הישרדותית שמאפשרת להן לשרוד את הכאוס החיצוני.
אין זה אומר שיש להסכים עם זה, אלא להכיר בצורך ההתפתחותי האישי ולדבר את המצוקה של הילד שמביאה אותו לכך. במידה וההסתגרות או הקושי מועצמים או השיח בבית נקלע למבוי סתום, רצוי מאוד להשתמש בצד שלישי, לעיתים מבין החברים או חברים במשפחה המורחבת, שיכולים להבין מתוך נקודת מבט שונה, לגשר, לפשר ובנוסף לספק ונטילציה מסיר הלחץ.
ככלות הכל, גם עבורנו מורכב מאוד לחיות בבית 24/7 במשך כל כך הרבה חודשים, כשכל אלו לא עוזרים, או אינם בנמצא, מומלץ כמובן גם להתייעץ עם איש מקצוע.
התמכרות למסכים בזמן קורונה. האם להגביל זמן מסך לילדים? זה בכלל אפשרי?
מובן כי ילדים ובעיקר מתבגרים ערים עד מאוד לפערים בין דברי ההורים לבין התנהגותם. הפערים מצויים לא רק ברמת הממשלה, אלא גם בין ארבע הקירות של כל בית. במציאות של ימינו, בשעה שההורים מבלים שעות מול המסכים, בין אם אלו מסכי המחשב ובין אם מסכי הטלוויזיה, הציפייה שהילד יהיה "בוגר" ויתנתק מן המסך היא לא ריאלית ואפילו מקוממת מנקודת המבט הילדית. (וזה לא משנה אם אתם עובדים עם המחשב…).
התשובה למרבית המקרים הללו טמונה ביכולת להפרדה, יכולת נחוצה ולכאורה בלתי מושגת בימים אלו. הפרדה בין תחום לתחום, בין בית לעבודה, בין חיים פרטיים לציבוריים, בין כיבוד ההגנה לבין הנעה להתמודדות.
הקריטריון אינו כמה שעות הילד מבלה מול המסך, אלא רמת התפקוד שלו, תפקוד הכולל: למידה סדירה יחסית, השתתפות בפעילויות הבית ומטלות היומיום, אינטראקציה בין אישית עם האחים וההורים, תקשורת עם חברים (גם מקוונת וגם פנים מול פנים במידת האפשר), שעות שינה סדירות ועוד.
קל לכתוב וקשה לבצע, מה אתה מציע?
בעיקר בימים אלו של טשטוש גבולות מוחלט, בהם העבודה מנכסת כל חלקה טובה מחיינו וחודרת אל חדרי ביתנו, הסדר בבית אינו מתחיל אצל הילד אלא אצל ההורה. הורה שיצליח לגייס משאבים, לבצע סדר עדיפויות ולהחליט מה חשוב גם בימים אלו ועל מה הוא עומד ובמה הוא לא מטריח את עצמו להיאבק, הורה כזה יוכל לשדר מסר של נוכחות בוטחת לילד.
ועוד דבר- לא פחות חשוב: חמלה עצמית. כולנו זקוקים לחסד ולכולנו הזכות להוריד הילוך, לדעת לקבל עד כמה שניתן את חוסר המושלמות שלנו ושל ילדינו ובעיקר בתקופה זו לעשות ארגון מחדש של הציפיות ביחס למציאות ולא לנסות להכפיף את המציאות לציפיות. הוא שכתבתי, היכולת לחיות בעמימות ולהכיל ניגודים, גם את אלו שבתוכנו…
