"לקח לי עוד עשרים שנה של חיפושי דרך כולל אימהות, רק בגיל ארבעים וחמש הבשילו התנאים עבורי והקצתי לי סטודיו בו התחלתי לעבוד על בסיס יומיומי כציירת. התהליך הזה התאפשר בזכות דורי בעלי האהוב, תמיד עודד ותמך, הוא לימד אותי להתמסר למלאכה ולהיות בקשב לעצמי. הציור שלי מאוד ורסטילי, משתנה מתקופה לתקופה. כשהתחלתי לצייר הייתי חייבת לצייר דימוי ולספר סיפור."
מיכל בן זאב היא ציירת מוערכת, המתגוררת בבנימינה.
ילידת חיפה, שחלמה לצייר מילדות ולמדה במדרשה לאמנות אצל המורים הגדולים: רפי לביא ויאיר גרבוז.
שנים לאחר לימודיה שם ובעקבות תערוכה של הצייר מאיר פיצ׳חדזה, קיבלה השראה והעזה להתעמת עם הבד וחזרה לצייר טבע דומם.
בנימינה המושבה נוכחת מאוד בציוריה ובאה לידי ביטוי בעבודותיה. לאורך השנים מיכל התנסתה בטכניקות מיוחדות תוך שימוש בחומרים שונים, מקרמיקה ותכשיטים ועד נייר וציור. מאז 2005 היא מתמסרת אך ורק לציור פיגורטיבי מסורתי המשתמש בשמן על בד.
התרסה וחיפוש מתמשך אחר מהות אסתטית נוכחים כל הזמן בציוריה העזים המאופיינים בצבעים רוחשים חזקים ובצורה טהורה.
ציוריה חושפים את הדרמה שמאחורי סיפור שגרתי לכאורה, דיוקן, עץ סחוף, ריקבון בחצר האחורית, ובכך משקף את הקשר השורשי העמוק שלה עם הטבע, ועם האופי המסתורי והמטעה של המציאות האישית.
מיכל בן זאב, אומנית, מספרת: גדלתי בחיפה על הר הכרמל בתור ילדה העדפתי להסתובב בחוץ, הטבע והים קראו לי, בית ספר הרבה פחות. למדתי או יותר נכון לא למדתי בבית ספר "הריאלי" ואף אחד לא הופתע כשהראו לי את השער החוצה.
נרשמתי לבית ספר "אורט חנה סנש" בחיפה מגמת אומנות ושם עבורי נפתחו השמיים. קודם כל פגשתי את התשוקה שיש לי למקצוע הזה, ולעשיה הזאת, אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שמצאתי את עצמי נערה חסרת מנוח, יושבת על הרצפה מציירת בנחת, אין זמן, אין רעב, אין לחץ, אני שקועה ומרוכזת וזה נעים לי.
נרשמתי לבית ספר "אורט חנה סנש" בחיפה מגמת אומנות ושם עבורי נפתחו השמיים. קודם כל פגשתי את התשוקה שיש לי למקצוע הזה, ולעשיה הזאת, אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שמצאתי את עצמי נערה חסרת מנוח, יושבת על הרצפה מציירת בנחת, אין זמן, אין רעב, אין לחץ, אני שקועה ומרוכזת וזה נעים לי.
כבר אז הבנתי שהאומנות היא השדה שבו אני מתבטאת את עצמי ובזמנים ההם נבט בי רצון עז להיות ציירת. אחרי שירות צבאי למדתי במדרשה למורים לאומנות ברמת השרון ארבע שנים, לא נהייתי מורה וגם לא נהייתי ציירת.
לקח לי עוד עשרים שנה של חיפושי דרך כולל אימהות, רק בגיל ארבעים וחמש הבשילו התנאים עבורי והקצתי לי סטודיו בו התחלתי לעבוד על בסיס יומיומי כציירת.
לקח לי עוד עשרים שנה של חיפושי דרך כולל אימהות, רק בגיל ארבעים וחמש הבשילו התנאים עבורי והקצתי לי סטודיו בו התחלתי לעבוד על בסיס יומיומי כציירת.
התהליך הזה התאפשר בזכות דורי בעלי האהוב, תמיד עודד ותמך, הוא לימד אותי להתמסר למלאכה ולהיות בקשב לעצמי. הציור שלי מאוד ורסטילי, משתנה מתקופה לתקופה. כשהתחלתי לצייר הייתי חייבת לצייר דימוי ולספר סיפור. ברבות השנים ככל שגבר הביטחון שלי השתחררתי בטכניקה וגם הנושאים הפכו להיות יותר מופשטים, אני משתנה וכך גם ציוריי, הם לא שונים ממי שאני, חשוב לי לצאת מהתבניות שמקבעות אותי, מקפידה מידי פעם ללכת בשדות זרים ולהתנסות. עסקתי בצורפות בקרמיקה בפיסול ובעיסת נייר. היום אני משלבת בין התחומים. בתערוכות האחרונות שהצגתי התווספו לציור עבודות בתלת ממד, פיסול בעץ ובעיסת נייר.
מתי הכרת את בעלך – דורי בן זאב?
את דורי הכרתי כשהייתי בת 16, למרות האהבה שהייתה ביננו הפער היה גדול מדי לגישור דורי היה כבר כוכב מפורסם, עסוק בקריירה ומימוש עצמי, אני עדיין ילדה קטנה… זה לא עבד, אך תמיד דאגנו לשמור על קשר ובשנת 95 נפגשנו במקרה והתאחדנו סופית. עברנו לגור בזיכרון ולימים בנימינה, שם גידלנו שני ילדים. דורי ואני כלים שלובים, יש המון כבוד ביננו למרחב האישי, שנינו עסוקים כל אחד בתחומו ומאוחדים סביב חדוות היצירה ולמרות שנהוג לחשוב שאומנים הם יצורים סובלים, דורי ואני חולקים בית מקסים שיש בו הרבה אהבה יצירה וצחוק.
אני רואה אותך בכל יום בקאנטרי זכרון מגיעה לשחות
במשך עשרים שנה אני שוחה (קאנטרי זיכרון) השחייה היא התחלה מושלמת ליום בסטודיו, אני מרגישה נמרצת ומכוונת, השחייה עושה לי מצב רוח טוב ועל הדרך שרירי בטן .
אמנות עכשווית ומורים מכוננים שהשפיעו עלייך
מאז שמנות השמונים אני מתעניינת בנעשה בעולם האומנות, חשוב לי לדעת ולהבין את הליכיי הרוח הרוח העכשוויים, בשדה האומנות מתקיים מתח קבוע התנועה רבה ועולמנו המתרחב איפשר לעולם להתברך בהמון אומנים נפלאים ובאומנות הפלסטית בימינו כל צורות הביטוי חיות בהרמוניה זאת לצד זאת. צילום, ציור, (פיגורטיבי מופשט קולאג’), פיסול, מייצב, מייצג, וידאו וכו’ וכו’, אני אוהבת אומנות טובה, אני מרגישה רצון להזכיר כאן את אלו שלימדו אותי לאהוב אומנות. מורי הנהדרים, רפי לביא יאיר גרבוז, מיכל נאמן, דגנית ברסט, ציבי גבע, מיטצ’ בקר, אליהו גת, אדוין סלומון, שוקי גריפית ואבנר כץ.
ספר שריגש אותך לאחרונה
אני קוראת כל יום, לפני השחייה אני מקדישה זמן לקריאה.
כמה ספרים שריגשו אותי בעת האחרונה: "משכילה", "כל מה שקרה שם באמת", "כוחו של כלב", "טירת הזכוכית", "כוכב הכסף", "צבע החלב", "המאבק שלי על כל ששת חלקיו".
כמה ספרים שריגשו אותי בעת האחרונה: "משכילה", "כל מה שקרה שם באמת", "כוחו של כלב", "טירת הזכוכית", "כוכב הכסף", "צבע החלב", "המאבק שלי על כל ששת חלקיו".
אימהות
ילדתי שני ילדים נהדרים, בתחילת הדרך האימהות לא באה לי בקלות, הוויתור על העצמי כמקום ראשון וכל מה שכרוך בשינוי כל כך גדול היה שוק עבורי, כמובן שבחלוף השנים התגברתי וכשאני מתבוננת בהם היום, כבר בוגרים , אני מרוצה מהם ומדרכם הייחודית מאוד מאוד.
אני מאמין שלך
אני מאמינה גדולה מאוד בחופש, החופש להיות מי שבאתי להיות, ואני מאוהבת בחיים האלה שלי כי אני מצליחה להיות כל יום מחדש את מי שבאתי להיות, ואני יודעת שאני בדיוק איפה שאני אמורה להיות כי זה מרגיש לי טוב .
את עבודותיי וקורות חיי המקצועיים אפשר לראות באתר שלי www.michalbz.com או באינסטגרם.
