דייט עם קרן עמרוסי – משתוקקת לרוץ כמו לחיות

המועצה המקומית פרדס חנה כרכור מחבקת השנה את המיזם העולמי המרגש "רצים לזכרם"- מיזם ריצה לזכר חללי מערכות ישראל. המרץ יתקיים במוצאי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ביום רביעי 4.5.2022. את המיזם מנהלת קרן עמרוסי בהתנדבות והוא נוצר על רקע סיפורה של אמה ז"ל ששכלה את בן דודה בשנת 1974.

מיזם "גמאני רצה"
מיזם "גמאני רצה" – מאמנת נשים מתמודדות עם סרטן שד ומחלימות, מיזם ארצי מתוך צילומים לערוץ 5 צילום: תהילה אור שלו

השבוע נפגשתי לדייט עם קרן עמרוסי מכרכור שמובילה השנה את מיזם "רצים לזכרם" בפרדס חנה-כרכור. האישה המיוחדת והיפה שנולדה ככבדת שמיעה לא עוצרת לרגע ומובילה מיזמים חברתיים דרך הריצה. על ילדות ככבדת שמיעה, על נצחון האהבה, הכמיהה לילדים וכברת הדרך רצופת האתגרים שעברה עד לאמהות המיוחלת. על עבותות האהבה לאמא והזיכרון השאירה לאחר מותה. אסופת שירים שכתבה בהיותה נערה בת 16 בשנת 1968. דייט מרגש מטלטל עם הרבה אופטימיות וניצחון של ווינרית אמיתית של החיים.

קרן בת 44 נשואה לערן מהנדס בניין במקצועו, "אנחנו מתגוררים בכרכור ויש לנו 3 בנות מדהימות. עופרי איילה ואימרי. אני פועלת במספר תחומים, האחד הנני נטורופתית, מטפלת הוליסטית רב תחומית, מאמנת לריצות ארוכות וכושר גופני ומנהלת שת"פ בחברת מדרסים בינלאומית בבעלות הישראלי תמיר כפיר, איש מדהים, נדיב ומיוחד שתורם רבות. החברה בבעלותו מלווה ותומכת בספורטאים ותרומות לקהילה."

ספרי על היוזמה?

ב- 4.5.22 יתקיים מיזם "רצים לזכרם" בפרדס חנה כרכור בניהולי כאשר המועצה הושיטה לי יד לערוך זאת בצורה מסודרת מטעמה. אני אוביל את הריצה. באותה שעה בכל רחבי הארץ והעולם יצאו בריצה אנשים המעוניינים לחבק את הנופלים.
בפגישה שנערכה עם בעל המיזם ביוזמתי, השתוקקתי ליצור משהו טוב – מתוך הכאב שלי ואהבתי לריצה, מסורת חדשה כאן בכרכור. אימי ז"ל אהבה מאוד לצעוד עימי יד ביד והמסלול בו נהגנו לצעוד הוא המסלול שנקבע השנה לריצה לזכר הנופלים. אני גאה ונרגשת להוביל את המיזם וקוראת לכולם להגיע ולחבק את המשפחות השכולות, לרוץ ולהראות להם שאנו זוכרים ונזכור לעד. אני שמחה שהריצה היא הדרך שנבחרה להנצחה, ישנן דרכים רבות אך זו דרכי, זו אהבתי, זו הדרך בה מצאתי את הכוח, העוצמה והבחירה בחיים.

ריצה להנצחת הנופלים ונפגעי פעולות האיבה

בחרתי בריצה, בה יש משהו ייחודי שמאפשר בו זמנית את הסינרגיה של ריחוף באוויר ובו זמנית חיבור לקרקע, תחושה מיוחדת שאין דומה לה. כל מי שרץ וחווה את ההרגשה הזו, יכול לחוש בעוצמה של ההתייחדות עם זכרם של הנופלים דרך הרגליים. זוהי זכות גדולה מאוד לכל אדם אשר השכול נגע בו בהיבט האישי וגם לאלו שלא. כמו כן בריצה יש חיים, משמע היא תמיד בתנועה קדימה, מה שממחיש את הדבקות בחיים. חודשיים לאחר מותה של אימי, כאשר אני כאובה והמומה, יצרתי מיזם בקרב בני כיתתה של ביתי איילה, לטובת ריצת הנצחה לזכר חללי מערכות ישראל ונפגעי האיבה, אנו עדים לכך שזיכרון – הינו אמצעי לייצר חיים והמטרה הייתה להשריש בילדים את הדרך לזכור, להוקיר ולהנציח. הילדים רצו גאים עם דגלים על חולצתם התנוסס שם החלל שלהנצחתו רצו.

מתי התחלת לרוץ?

התחלתי לרוץ בגיל 36, הנקודה בה התחלתי לרוץ היתה לאחר שחוויתי מספר הריונות כושלים ביניהם חוץ רחמיים ואשפוז ממושך, נקודת האתגר הגדולה בחיי נוצרה כאשר חוויתי הריון חוץ רחמי נוסף בו התבשרתי כי ייתכן ולא אוכל ללדת יותר לעולמים. בנקודה זו בין כותלי בית החולים, כ-3 שבועות, חזרתי לאותה ילדה בת 6, החיה בעולם של דממה, בכאב עצום שאף אחד לא יכול היה להבין אותי ולשער מה מתחולל בנפשי. כאשר אדם שרוי במצב של כאב, הוא מרגיש שכל עולמו חשך מעליו, חוויתי תחושות של לא שווה כלום, הכל התנקז לאותם רגשות של בדידות, כאב חשיכה ודיכאון ומתוך המקום הזה של תחושת החרם כמו בילדות וכמו בעת ההיא חרם על "רחמי" החלטתי לייצר חיים בריצה, מתוך המקום הכואב הזה נולדה לה הריצה בחיי – השמחה.

אני יוצאת מכותלי ביה"ח כמו חיית טרף והפעם מחליטה לשמוע רק את עצמי, את מה שלא הצלחתי לשמוע כל חיי, לפתע הקשבתי לקול הפנימי שלי. בחרתי לצאת אל הטבע ומה שהיה לטבע להציע, הכל נגלה לעיני באופן מוחשי, הצבעים בטבע מדהימים, תקרת שמיים אין סופית, שמש מלטפת, ציוץ הציפורים שמעולם לא הבחנתי בו, כי המוח פשוט לא היה רגיל לשמוע ועם מכשירים לאט לאט הסתגלתי לשמוע את רעש הגשם המטפטף. ואוו הרגשתי את החיים!!!
הרגשתי את הכל נקי כל כך מלשון נקי ללא אינטרס. הטבע חיבק אותי בזרועות פתוחות ושם מצאתי את שאהבה נפשי, מכאב עצום בנשמה למדתי לרוץ… תרתי משמע לרוץ אל החיים ולמרחקים, בכל יום יצאתי אל הטבע מהליכה לריצה כתינוק הלומד להתהלך למדתי לרוץ.

קרן עמרוסי
תמונה משפחתית -טיול בת מצווה אחרון עם אמא ז״ל 2019 ביער השחור צילום עצמי

אנשים מסביבי ראו את המבט בעיני את כוח הרצון, ההתמדה, הנחישות ונדמה שהאור פשוט הקרין סביבי, אנשים ביקשו להצטרף ולרוץ איתי. ואז תוך כדי הליכה ריצה הכל השתחרר לי, אי שם בטבע, אי שם בכל מזג אוויר קיצוני או רגיל, בברד או בשרב, אני פשוט שם, רצה ולא חדלה. משם פניתי אל לימודי רזי הריצה, על מנת להוביל יד ביד את כל מי שחפץ איתי לרוץ להתרגש לרצות בשינוי אמיתי ממשי. התשוקה לחיים היא בלתי נדלית וכן הריצה עבורי הינה מקבילה לחיים, בריצה אני מרגישה כל כך חזקה – כל יכולה. בריצה גיליתי את עצמי, שם התחברתי למי שאני, כיום אני מאמנת מובילה ומעצימה, משלבת בד בבד את הספורט יחד, גוף ונפש כישות אחת, אני נהנית להתעורר עם תשוקה לרוץ מק"מ אחד ועד לריצות מרתון מאתגרות צלחתי, מכנים אותי רצה בלתי יאומנת כאשר אני קמה בבוקר ומחליטה לרוץ 44 ק"מ את שנות חיי ומגיל 40 אני חוגגת את יום הולדתי בריצה על פי שנות גילי, אני רצה ומשתתפת ומלווה יחד איתי יד ביד מתאמנים במרוצים.

קרן עמרוסי
תמונה מיום חתונתה של אימי ז״ל 1970- יעקב קובה בקר חלל מערכות ישראל שנת 1974עם מלכה סמרה

קרן גדלה בחיפה, "בבית צנוע והורים מדהימים. אמא ז"ל דאגה תמיד להקיף אותנו באהבה גדולה. גדלנו על ברכי הרגישות, הנתינה, היושרה וזה משהו שמלווה אותי עד היום. בילדותי, כאשר גיליתי שאני כבדת שמיעה גיליתי כמה הסביבה יכולה להיות אכזרית גם היא. הילדים בבית הספר סרבו לראות בי כאחת מהם ולעגו לי בשל מכשירי השמיעה שהרכבתי. העדפתי לזרוק את המכשירים ולא לשמוע כלל, כי לשמוע זה כאב יותר. את כל תמונות ילדותי גזרתי, הם הכאיבו לי. חדלתי להאמין בחברים, נאחזתי רק במשפחה. הייתי בכל זאת ילדה חייכנית, כך אמרו כולם , כך אמרה אמא, אבי למד בטכניון ועבד בחברת הנדסה, אימי עבדה בבית ספר לחינוך מיוחד, אני זוכרת אמא לביאה מגוננת אשר מביטה מהחלון ודואגת שאשוב בבטחה מבית הספר, אוכל חם וזיכרון של ריח בישולים למרחקים הינו זיכרון ילדות. מגיל 6 ועד לפני מותה אהבתי לנוח לצידה במיטתה. ההורים שלי היו המשענת הגדולה בחיי, השורשים החזקים והכבירים בחיי. בגיל 13 זכיתי לגור בבית שאבא תיכנן וחלם, עברנו להתגורר בקרית טבעון.

גדלת כילדה כבדת שמיעה לאמא כבדת שמיעה. איך החברה קיבלה אותכם?

גדלתי לאמא כבדת שמיעה מלידה, נולדתי לתוך זה ולא ראיתי בלקות שמיעה משהו יוצא דופן, כולנו ידענו תמיד שליד אמא צריך פשוט לדבר בקול רם מאוד, מעבר לכך לא היה שום עיסוק סביב הנושא. רק כאשר יצאתי עם מכשירי השמיעה לעולם, לבית הספר בגיל 6 הבנתי שזו בעיה, שמרחיקה ממך אנשים. כי מכשירי שמיעה זה לא כמו משקפיים והסביבה לא מקבלת אז בטח ובטח שלא ילדים בני 6.
ילדים יכולים להתנהג בצורה אכזרית למשהו שהם לא מקבלים, נידו אותי חברתית, הייתי ילדה ללא חסרים. זה כאב ופגע בי כל כך אז בחרתי לא לשמוע ולא להרכיב מכשירי שמיעה. הבנתי שהצמר גפן שאני גדלה בתוכו הופך לשדה קוצים ברגע שאני יוצאת מפתח הדלת. נותרתי עם צלקות מהילדות ואני זוכרת את כל המלחמות שהוריי המדהימים ניהלו. כיום אין בי כעס כלפי אותם ילדים. החינוך צריך להתחיל מגיל 0. צריך להשריש בכל ילד שעליו לקבל את האחר, את השונה. בכל עניין של חינוך, אני מאמינה שעם השנים גם הסטיגמה תחלוף וכולי תקווה שהיחס למרכיבי מכשירי שמיעה יהיה בדומה ליחס מרכיבי משקפיים, כי בסופו של יום מה ההבדל?

המסע למימוש חלום האימהות

להיות אמא היה חלום גדול שהתממש וזכיתי כל כך, אהוב ליבי כמוני השתוקק לבית מלא בשמחת ילדים. לאחר חוויות של הריונות כושלים ורצון עז להיות אמא, בזכותן זכיתי איתן לחוות את הילדות מחדש באושר.
כשבכורתי נולדה, התחלתי לראשונה להרכיב מכשירי שמיעה, בגיל 30, ידעתי שאני צריכה לשמוע אותה, לגדול ללא מכשירי שמיעה – ידעתי. אך כאשר ילדתי הבנתי שמוטלת עלי אחריות גדולה ואני חייבת לשמוע.
אני המשענת של בנותיי, המחנכת, החברה הטובה. אני נוטעת בהן ביטחון מגיל 0 על מנת שאף אחת לא תחווה את מה שאני חוויתי. אני מלמדת אותן שאם הן יקרינו לסביבה החיצונית ביטחון ושלמות עצמית, הסביבה החיצונית תקלוט זאת כאפקט המראה ותתייחס אליהן באופן שבו הן מתייחסות לעצמן, אני אמא פעלתנית ואנרגטית וסוחפת אחריי גם את בני משפחתי ובנותיי לריצה. מודה על זמן האיכות הרב שיש לי עם בנותיי.

קרן עמרוסי ואמה
תמונת סלפי בצעידה משותפת, קרן ואימה ז״ל צילום עצמי
אימך נפטרה לפני שנה. ספרי על הקשר בינכן

אמא שלי – רב החובל של נשמתי. ביני לבין אימי היה קשר בלתי נפרד, חזק חם אוהב מכיל מחבק, היא היתה כל עולמי. אנשים נוהגים לומר לי כי זכיתי – אין ספק שזכיתי והלוואי והייתי זוכה יותר.
יולי 2020 אמא שלי, ציפור נפשי חלתה בסרטן נדיר, נלחמנו ללא כלות כאריות, לא משנו ממנה לדקה. במותה סללה לנו דרכים של נתינה אין סופית והקרבה שלא רואים בימינו אנו. אמא הייתה ברוכת כישרונות ולאחר מותה נודע לנו שהייתה גם משוררת, עדות לכך היה ספר השירים המרגש הנכתב בהיותה בת 16, בספר ניכר כמה אהבה את ארצה, היא הייתה העוגן, המצפן, עמוד השדרה, חוף המבטחים, רב החובל והקברניט. עצותיה היו חכמות מאוד.
כשאמא חלתה, רצתי בדמעות וכתבתי בכל יום את דמעותיי. אמא שלי הייתה כל חיי, היא הייתה פסקול חיי, שמה היה "מלכה" וכשמה היא הייתה כזו המלכה המאירה את דרכנו, האישה שהקדישה את חייה למען האושר שלנו.

אימי אהבה לצעוד עימי בטבע, היא הייתה מבקשת ממני "קרן קחי אותי לצעוד בטבע", משאלת ליבי הייתה לשוב לצעוד עימה שוב, כל כך רציתי, כל כך נלחמנו.
ידעתי מלחמות רבות בחיי, אך מלחמה זו, הייתה מלחמה כואבת מידי, התקווה שנכחדה, האמונה שכבתה, אני זוכרת כשאמא שלי חלתה, לא ויתרתי והמשכתי לרוץ בכל יום, הריצה היוותה עבורי סמן לכך – שנלחמים ולא מוותרים, בריצה אנו רצים קדימה כמו בחיים, מתמקדים בצעד הבא וכך עשיתי, כך המשכתי לנטוע בלב אימי תקווה שאנחנו יחד במלחמה למען החיים.

מעולם לא העזנו לחשוב שקיימת האופציה שנאבד אותה, ניתנה לנו לאורך כל הדרך הבטחה שהדרך בטוחה. וכך לשמחתי פעלנו עד הרגע האחרון, הענקנו לה את הביטחון והאמונה שהיא נתנה לנו כל חייה. לא רצינו לחשוב אחרת, בדיעבד אני לא חושבת שהיינו יכולים, להתמודד עם כך באמת מולה.
האמנתי עד שבוע לפני מותה שאנחנו נלחמים, האמנתי במשפט "כל זמן שהנר דולק", אך המשפט הזה נוצח ברגע שהודיעו לנו שהמחלה מנצחת.

אימי היקרה לי מכל נפטרה בסבל רב, ללא צלם אנוש, בזמן קצר בצורה טראגית בגיל 69. אנו ממשיכים לדאוג למפעל חייה הנכדים. בשבר הקשה ביותר בחיי בחרתי שוב בריצה, בשארית כוחותיי יצאתי מהמיטה אל הטבע שם אני מוצאת את הכוחות להתמודד עם הכאב הגדול ביותר בחיי.
אני מנציחה את אמא שלי הנדירה בריצה, כותבת את דמעותיי, בכל מדיה אפשרית מי הייתה ומה היא הייתה. אני משתפת את עוקבי ברגשותיי ואני זוכה לקבל אהבה והרבה רגישות ויחס לכאבי זה לא מובן מאליו לחדור ללבבות, של אנשים שלא הכירו אותה ולעורר שם כל כך הרבה אמפטיה. עבורי – לעשות את מה שהיא רצתה זה סוג של הנצחה ומכאן גם נולד המיזם לרוץ לזכרם.

קרן עמרוסי-שיר של אמה
שיר: מלכה סמרה 1968
ספרי על השיר שכתבה אימך

שיר שאמא כתבה, "אמא אל תבכי" – אחד השירים שנכתב ב-1968, שיר נחמה שטמונה בו אופטימיות. על ילדה המחזקת את אימה ומבקשת ממנה לא לבכות כי עוד יבואו ימים טובים, היא בעצם מתארת השלמה עם גורל שאינה אופיינית לגיל הזה. בסיומת השיר היא כותבת "אומנם ילדך נפל אך שמו ייזכר לעד" והמסר כל כך חשוב, שבעצם ההנצחה אנו מנציחים את זכרם ואנו מחזקים כל אם ואב, אשר בנם נפל, בכך ששמו יונצח לעד הן בהיבט האישי והן באופן לאומי – ביום הזיכרון.

תרומה לקהילה. מתי התחלת להתנדב? היכן ומה זה עושה לך?

המקום לתרומה נולד עוד בהיותי ילדה התנדבתי בבית ספר לחינוך מיוחד, שם לימדה אימי ז"ל. תמיד הרגשתי צורך עז להתנדב לקהילה, ראשית מהחינוך שקיבלתי שנית אולי באופן בו הרגשתי שונה וצורך עז להיות זו שמושיטה יד לכל אדם נזקק בכדי למלא את המקום החסר, שתמיד היה חסר בשל מגבלת השמיעה, לפני כשלוש שנים זכיתי להתנדב כשנה בביה"ח פסיכיאטרי שם נהגתי להגיע פעם בשבוע אל קבוצת אנשים מיוחדים ופשוט להיות נוכחת, לחגוג עימם חגים ועוד. ההתנדבות ממלאה אותי בכוח עצום, יצרתי מספר מיזמים בריצה בהתנדבות, האחד חגיגת בת מצווה בריצה של בכורתי, לאחר חצי שנה של אימונים יצאנו לחגוג בת מצווה בריצה מאתגרת בהרי הגולן, 12 משפחות יחד עם בנות המצווה יחד איתי רצו, לאחר תקופת קורונה ובדידות, התנדבתי לערוך את מיזם יום הזיכרון אשר גרף הצלחה ומשם יצאנו בריצה והתמדה לקראת מרוץ פרדס חנה כרכור, אשר אליו התאמנו הילדים יחד איתי וזכינו לרוץ יחדיו. כיום אני מאמנת בקבוצת גמאני רצה, מחלימות ומתמודדות עם סרטן השד, מיזם ארצי בו לובשים ורוד של אהבה ושמחה ורצים, בהתנדבות הזו אני זוכה לכוחות של התחדשות, כשאתה עושה טוב אתה מתמלא בטוב.

יום העצמאות קרב ובא. מה את מברכת את המדינה?

אני מברכת את המדינה שעוד תדע ימים של שלום מחוץ לגבולותיה ובמיוחד מבפנים, שימי המלחמה לא ישובו עוד ולא נדע שכול מהו. שנדע ימים של אחדות ושלווה, המדינה מפולגת על -שנאה נדע רק אהבה = לאהוב את האחר את השונה בכל היבט שהוא. בהיבט החברתי, אני מאחלת לחברה להיות מכילה ומחבקת כלפי השונה ולקבלו אליה בזרועות פתוחות, ששום ילד או ילדה, נער נערה, איש אישה לא יחוו על בשרם את צלקות העלבון והנידוי החברתי. אני מייחלת שמערכת החינוך תשכיל להשריש זאת בבתי הספר מגיל צעיר את ערכי הסובלנות את חשיבות האמפטיה. בהקשר של העצמאות – אני מייחלת לכל אדם באשר הוא לייצר לעצמו את העצמאות שלו, עצמאות מחשבתית, את חוסר התלות באחר, את האהבה העצמית את גילוי העולם הפנימי העשיר שלו את החופש את השלווה.

ספרי על החיים בכרכור, איך זה לחיות שם?

כרכור בית הריצה שלי כ 10 שנים – הריצה, השמחה נולדה בכרכור. כרכור פסטורלית ויפיפייה, יש בה הכל מהכל, שלוות עולמים. בכל יום אני בוחרת מסלול ריצה בטבע, עוטה כנפיים בדמיון רצה ומנצחת הכל.
חלומות שטרם הגשמת או מה החלום שהכי תרצי להגשים
החלום שטרם מימשתי זה הקמת מרכז שיכיל טיפול בכל המישורים הוליסטי גוף ונפש לאמן ולהוביל אנשים, לטפל בהם ולהשריש בהם הגשמה עצמית, אהבה, רוגע, שלמות עצמית.

להחדיר בהם את האהבה לריצה ולהראות להם את הדרך לפתרון משברים גם באמצעות הריצה.
החלום שלי בהלימה לשורה האחרונה בשיר של אימי, שהמסר בשיר מדבר על חייל שנפל ולא ישוב, אך יכול לכוון לכל אדם באשר הוא, שאכן איבדנו, כואבים ורך למצוא נחמה היא הדרך להנציח את שמו ובכך אני זוכה בהיבט האישי להנציח אותה ובהיבט הלאומי להנציח את החיילים.


קרן רצה - 2021 מרתון מידברי אילת. צילום: תומר פדר
קרן רצה - 2021 מרתון מידברי אילת. צילום: תומר פדר

שיתוף ב-

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב vk
שיתוף ב reddit
שיתוף ב tumblr
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם ...

דייט עם הישראלים היפים מזכרון יעקב: בני הזוג רוני ועמית בקר, עזבו את הבית בזכרון ואת ששת ילדיהם וטסו לגבול פולין-אוקראינה לסייע לפליטים

עם פרוץ המלחמה באוקראינה המראות הקשים שנצפו מהמסכים של ערים מופצצות והרוסות, משפחות שנעקרו מביתם, נשים בוכיות וילדים אבודים, שברו

קרא עוד >
האמנית קרן נעים וציוריה. צילום: יעל קורלנדר

דייט עם קרן נעים

האמנית המוערכת קרן נעים מובילה בשנים האחרונות סצינה של תרבות ואמנות במושבה. היא שבכלל תכננה לנסוע לגואה הגשימה את חלומה דווקא בפרדס חנה:

קרא עוד >
להקת המחול הקיבוצית 2. צילום: אייל הירש

הרקדנית עומר טישאואר מבנימינה ללהקת המחול הקיבוצית 2

אחרי שצפיתי לאחרונה במופע מרהיב של להקת המחול הקיבוצית 2 התאהבתי בלהקה ונשבתי בקיסמם של הרקדנים בעיקר שבתה את ליבי הרקדנית היפיפייה והמוכשרת עומר טישאואר שבדרך מקרה גיליתי שהיא בכלל מבנימינה וגם קוראת של "גפן מגזין המושבות".

קרא עוד >