פגשתי חברה /קולגה ששיתפה אותי שאחד הילדים מאוד אנרגטי לא מסוגל לשבת ולשחק בשקט וכל צוות המחנכים בשלב מסויים מושיב את ״הילד לחשוב״ הילד לא מעוניין כמובן, לא לשבת ולא לחשוב אך אין לו ברירה.
״תֵּשֵׁב לַחֲשֹׁב״ משפט שרוב המחנכים משתמשים בו – הורים/צוות גננות/מורים ועוד.
מה עומד מאחורי המשפט הפופולרי הזה, האם הוא באמת משרת את המטרה?
על מה הילד יחשוב?
האם יש לו את הכלים המתאימים כדי לחשוב על הטעות שעשה? או שהוא עסוק בלחשוב שעשו לו עוול? מה אתם חושבים? אבל באמת?
ביושרת לב,״תֵּשֵׁב לַחֲשֹׁב״ נותן מענה שלשמו התכנסנו?
אני זוכרת כשילדיי היו קטנים לקחתי אותם לבריכה וראיתי ילד מתוק שאני מכירה מרוחק מהבריכה.
לא ידעתי את סיבת הריחוק.
שאלתי אותו האם הוא רוצה לשחק עם ילדיי בבריכה? הוא ענה לי ״אני לא יכול, אני יושב לחשוב״ ״על מה אתה חושב?״
הוא ענה לי ״לא יודע״ תשובה הכי אמיתית ואוטנטית.
ניגשתי לאימו ששמעה את השיחה ותוך כדי שיחה סימנה לי להתקרב אליה .
שאלתי את האמא על מה הוא צריך לחשוב?
היא ענתה ״הוא יודע״
חייכתי ואמרתי לה: ״הוא לא יודע.״
לאחר כמה דקות היא ניגשה אליו ושאלה ״חשבת?״
הילד ענה: ״כן.״
אימו אמרה לו: ״יופי אתה יכול לקום״.
הילד היה מאושר קם ואחרי כמה דקות עשה שוב את אותה טעות.
האם והאב, הרימו את קולם וביקשו ממנו לשבת לחשוב שוב. הילד התנגד ולבסוף ישב ושוב קם ושוב ישב …. מוכר לכם?
כשהיינו ילדים תפיסה החינוכית הייתה אחרת, יותר נוקשה, פחות מכבדת את הילד ופחות מלל.
הסבים שלנו גדלו כך וגידלו כך את הורינו וההורים אותנו, כל אחד מאיתנו בדורו משך חוטי זהב מילדותו ועשה תיקון. היום תודה לאל! יש יותר שיח, יש הקשבה וגם גבולות.
אבל, עדיין כמו בכל דבר יש מקום לשיפור.
אני זוכרת בתור ילדה, את ההרגשה שסומכים עלי, שאוהבים אותי, שמקבלים אותי עם המשגים וסומכים עלי שאתקן. תחושה זו הובילה אותי להבנה שכל יום השמש זורחת מחדש והאור מתפשט ומאיר לי את הדרך בכל פעם מחדש. זיכרון הילדות שלי מאוד חיובי .
חוזרת ל ״תֵּשֵׁב לַחֲשֹׁב״ כל מבוקשו של המחנך שהילד יהיה מאושר, למול האתגרים שישנם באופן טבעי בחיים. שיהיה חברותי ויצליח לנהל תקשורת בריאה וטובה.
״תשב לחשוב״ יכול להיות כלי ניפלא רק אם ישנו תיווך מתאים תואם גיל.
ילד בגיל קטן לא ממש מבין למה הוא יושב ועל מה לחשוב.
ימימה קוראת לזה: ״תיחום והפרדה״ אנחנו עושים תיחום בין משהו שהופר.
לדוגמא: ריב בין ילדים שגלש להרמת ידיים ומפרידים את הילד המכה מהמקום כדי לאפשר לו לשנות את התנהגותו השגוייה, ולכל הנוכחים להמשיך לנהל שגרת חיים תקינה.
יש כאן מספר מרווחים
• הילד שבזכות התיווך לומד להתמודד עם אתגרים תקשורתיים וחברתיים בצורה יותר מיטבית.
• הסביבה לומדת שכאשר טועים אפשר וכדאי לצאת מהסיטואציה לקחת אויר, לחשב מסלול מחדש וניתנת הזדמנות נוספת.
• המחנכים מתבקשים להיות יצירתיים,עירניים, רגישים וברורים.
הדבר החשוב ביותר זה התיווך בהסבר תואם גיל, ולבדוק שאכן הילד הבין למה הוא יושב, ההבנה תביא לשינוי התנהגות.
הישיבה אמורה להיות לזמן קצר. החשש שאני כמחנכת/הורה כל כך שמחה שכעת שקט, שהתיווך עלול לא להתקיים בצורה נכונה.
כאשר אני מושיבה ילד ששגה אני יוצרת שקט לכמה רגעים, השקט לא תמיד מביא עימו למידה ושינוי לתווך ארוך.
אני חייבת לייצר אקלים מתאים ונכון על מנת שהילד יקבל כלים נכונים לעתיד.
בגילאים קטנים מושיבים ילדים לחשוב, בגלאים גדולים מוצאים אותם מהכיתה בכל גיל זה מביך ולא נעים.
השאלה האם הילד בכל גיל זוכה להרגיש שייך? האם ניתנת לו הזדמנות אמיתית לחזור ולהיות חלק מהקבוצה?
האם הוא באמת מסוגל לשנות את הרגליו?
אז במקום להושיב אותו בכל פעם מחדש, חשוב ובהחלט אפשרי למצוא עבורו אלטרנטיבה אחרת, לזהות את תחומי העניין שלו ולייצר סביבה תואמת. בוודאי יהיו עוד ילדים שיהנו מכל תחום חדש שיכנס לגן /לבית.
הרי בסופו של דבר לא באנו לתקן ילדים, באנו להצמיח אותם ולאפשר להם שיגרת חיים תקינה ומכבדת עם הסביבה שהם חיים בה.
כמובן שבמקרים קיצוניים חובותינו להעזר באנשי מקצוע, מטפלות רגשיות – במידה ומדובר בויסות וכו, קלנאית תקשורת – בעיית תקשורת, מרפאה בעיסוק ועוד …
ריקי לוי (.M.A בחינוך)
