בעקבות נושא שעלה בשיעור, אחת הבנות התקשרה אלי ושיתפה שהיא לעולם לא תהיה שמחה: ״עשיתי בעבר המון טעויות והיום אני משלמת את המחיר.״
הקשבתי לה והרגשתי איך הלב שלי יוצא אליה, ונזכרתי בעוד חלקיק של ימימה;
״בְּלִי הַתְחָלָה שֶׁל שִׂמְחָה לֹא תִּהְיֶה שִׂמְחָה.״
כדי לשמוח צריך התחלה של שמחה, זה כמו לא לראות את האור בקצה המנהרה, או לחילופין לראות את האור בקצה המנהרה.
טעויות העבר שייכות לעבר, אם נמשיך לאחוז בהן לא נוכל להשתחרר מהן.
יש זמן עבר ויש זמן עכשיווי, לחיות את העבר בעכשווי זו אשליה, זה נקרא בלימוד, ״ערבוב זמנים.״
זה ניפלא ואף חשוב לקחת אחריות על המעשים שלנו, בעבר ובכל זמן. חשוב גם לתקן, לשפר ולצעוד קדימה בזקיפות קומה, אך מתוך ענווה; ״נכון טעיתי, עשיתי משגים, אך החיים ממשיכים.״
לחיות את העבר כאשר אני בהווה זה כבר סיפור אחר.
הצעתי לה פשוט לכתוב במחברת (זה חלק מהלימוד) את כל המשגים שעשתה ולצידם את כל ההצלחות שרכשה.
לאחר מספר ימים היא התקשרה צוחקת ואמרה:
״זו תחילתה של שמחה״ והוסיפה: ״אני חייבת להקריא לך, כשהייתי בת 14 עשיתי… כשהייתי בת 16 עשיתי… בגיל 20 לא הקשבתי לעצת הורי והיום אני משלמת על כך ועוד.
״ההשגים: למדתי באוניברסיטה, סיימתי תואר שבחרתי, אני מוכשרת בבחירה ב… התחתנתי, יש לי בעל מקסים ו-3 ילדים מתוקים, בעבודה שלי אני מאוד מוערכת ….ועוד״.
אני מקשיבה ולא מאמינה היא סוחבת רגשות אשם מילדות בגלל משפט שנאמר לה, אני בטוחה שלא במתכוון.
בזכות הלימוד היא הבינה שהיא הייתה ״בערבוב זמנים״ וכפי שימימה אמרה:
"מִי שֶׁשּׁוֹפֶטֶת אֶת עַצְמָהּ עַל טָעוּיוֹת לֹא יְכוֹלָה לִהְיוֹת שְׂמֵחָהּ."
שנים היא שפטה את עצמה, החמירה עם עצמה, כעסה על עצמה, החסירה מעצמה, עד שהתחילה ללמוד ימימה רק אז הבינה שאפשר אחרת.
צריך לקחת את העבר ולהשאירו בעבר, תוך הבנה שילדה בת 14, 16, 20 עושה טעויות של ילדה / נערה וזה תואם גיל.
והיום כשהיא נושקת לעשור ה-4 היא גם תעשה טעויות תואמות גיל וזה בסדר, עצם ההבנה והידיעה שהיא טעתה היא תתקן (כמו כולנו מלאכים יש רק בשמים).
לפני השיחה איתי היא ראתה את המעשים שלה כשגויים, כמעכבים, לאחר השיחה היא הבינה שהיא נאחזת בתגובות שקיבלה כילדה /נערה והן לא מקדמות אותה ואף מעכבות אותה.
ואז המשיכה; ״אני ממש שמחה עכשיו, אני לא מאמינה, כמה סיפורים סיפרתי לעצמי? כמה החמרתי עם עצמי? כמה ביישתי את עצמי ועל מה? תודות ללימוד אני משחררת שנים של עצבות, והינה הגיעה סוף סוף השמחה.״
בדיוק כפי שימימה אמרה: ״בְּלִי הַתְחָלָה שֶׁל שִׂמְחָה לֹא תִּהְיֶה שִׂמְחָה.״
צריך רק לפתוח את הלב ולראות את הטוב.
ריקי לוי (.M.A בחינוך)
