שאלה של חינוך – כשהילד/ה שלי אומר/ת:״אַתְּ לֹא אוֹהֶבֶת אוֹתִי״

ילדה מתוקה מביטה באמא שלה וצועקת:

״את לא אוהבת אותי!״

האם נעלבת: ״איך זה יכול להיות שבתי חושבת עלי דברים כאלה, להגיד לי שאני לא אוהבת אותה״ היא אומרת בבכי.

לפני מספר ימים פגשתי מכרה ששיתפה אותי שהבת שלה אמרה לה: ״אני יודעת שאַתְּ לֹא אוֹהֶבֶת אוֹתִי״
אני מביטה בעיניה הדומעות של האימא ושואלת: ״את אוהבת את הבת שלך?״
״ברור. אבל למה היא מרגישה ככה? קשה לי״.
האימא ממשיכה: ״אני פוחדת שהיא תגדל עם משקעים, היא בטוחה שאני לא אוהבת אותה. מה אעשה זה הורג אותי?״
הלב יוצא אל האמא ואל הילדה שלה.

כאשר ילדים אומרים: "אַתְּ לֹא אוֹהֶבֶת אוֹתִי״, הכוונה שלהם שונה בתכלית מהפרשנות שלנו, הם באותה נקודה מרגישים עצובים, לא שייכים ולכן הם מחפשים רגש חם, חיבוק ותחושת שייכות.
הם רוצים להרגיש ביטחון שהם אהובים ללא תנאי, שיש להם על מי לסמוך, ואנחנו כאן עוגן איתן עבורם בכל מצב ברוגע ובסערה.
האמירה אומנם נאמרת לנו, אבל במילים אחרות הם משתפים אותנו ברגע נתון שהם לא במיטבם והם זקוקים למילה טובה ולאישור שהם אהובים.
ישנם הורים שכל כך נעלבים שמייצרים שלא במתכוון עימות רציני ולא פרופורציונאלי למשפט שנאמר, כמובן שזה תלוי גיל הילד.

האמא ששיתפה אותי דיברה על ילדה בת 4. היא הייתה כל כך עצובה שהיא שידרה לילדה חוסר אונים. במילים אחרות לא היו לה הכוחות הרגשיים לנהל שיחה פשוטה שתחזק את הילדה ותפריח את התחושה השגויה, היא צללה לרגשות אשם ולחוסר בטחון, התערבבה עם המצוקה של הילדה והפכה שלא במתכוון שיחה בין אם לבת לשיחה כאובה בין אמא ״בת 4״ לילדה בת 4.
ומה הילדה למדה?
שכנראה היא צודקת לאמא אין תשובה, מרוב שהאמא במבוכה הילדה ״גילתה״ את האמת הכאובה, האמא מסתגרת לא עונה לעניין ולכן המסקנה: ״אַתְּ לֹא אוֹהֶבֶת אוֹתִי״.

ילדים בני 3/4/5…. מרגישים פחות אהובים ואם לא מתווכים להם נכון את העניין אז בגילאי: 13/14/15/16… ההרגשה תתעצם יותר.
כאן נכנס עניין גיל ההתבגרות:
כאשר הביטחון העצמי נמוך לאור תחושה ראשונית שאני לא אהוב/ה, ישנה תחושת דחייה ראשונית ומשמעותית מההורים ולכל זה מתווסף כישלון תקשורתי חברתי. ילדים זקוקים לבוגר אחראי חזק מנטלית שיגן עליהם:
1. מפני אתגרי העולם לא הכל ורוד וזה לא באשמת הילד.
2. מפני עצמם, אצל ילדים יש שחור או לבן אין אמצע ״זה הכל או לא כלום״.
התפקיד שלנו כהורים – כבוגרים זה, להקשיב, להבין מה הילד מבקש? ולהבין מה אני עונה ולמה אני מגיבה כך או אחרת?

מניסיון המון פעמים עניתי באופן אישי מהאוטומט לא מהשכל ולא מהרגש, מבדיקה שעשיתי מול עצמי כאשר לא הבנתי, מה הגורם שהניע אותי להגיב כך. לימים כשהתחלתי ללמוד ימימה הבנתי שאני עונה לעיתים כמו ילדה קטנה.

בלימוד ימימה זה הילדה הקטנה שבי, ומהתת מודע עולים הרגלים הישרדותיים שעזרו לי לשרוד, לעגל פינות, לשמור על עצמי.
הילדה היא זו שמנהלת לי את החיים, היא נעלבת, מתכנסת, מהססת, מצטדקת, מאשימה, מתרגשת, מרצה, ״מחזק מדומה״ שנותן תחושה ראשונית של ״אני צודקת״ אבל תוך כדי לימוד ותודות ללימוד , עושים הפרדה בין הילדה לבין הלומדת.

הלומדת היא ההווה והילדה היא העבר אז אם אני בתור ילדה מרגישה פחות אהובה זה שייך לחוויות העבר לא להווה.
אם אני בתור ילדה רגישה למשפט ״אַתְּ לֹא אוֹהֶבֶת אוֹתִי״ אני צריכה להבין את המקום הרגיש שלי למשפט זה ויחד עם זאת להתעלות על אי הנעימות ולספק לבת שלי תשובה שתחזק אותה, לא תבקר אותה על מה שאמרה, היא הילדה האמיתית בסיפור, זה גילה בהווה. היא מרגישה את אשר היא מדברת באופן טבעי ותקין, יש שנלחצים מהנאמר וצועקים על ילדה בת 4 איך היא מעיזה לחשוב ככה? היא לא מעריכה וכ״ו,
גם בזה יש טעם לפגם. אפשר להסביר ולקרב את הילדה לאמת האוהבת ללא ריחוק ופגיעות.

אני רואה את הקושי הזה גם במוסד חינוכי כאשר ילדים אומרים את שעל ליבם מתוך תסכול וכאב, איזה תגובות הם מקבלים?
אני מזמינה את כל המחנכים, הורים וילדים להבין את התדר של המילים ולא את המילים ולהצעיד את הדור הצעיר קדימה באהבה בתחושת שייכות והרבה שמחה, ובאמת לאהוב אותם כמו שהם.
לילדים יש חיישנים טובים משלהם, הם מיד ירגישו כאשר המסר אמיתי!


ריקי לוי (.M.A בחינוך)

ריקי לוי ( .M.A בחינוך)

 

 


 

שיתוף ב-

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב vk
שיתוף ב reddit
שיתוף ב tumblr
שיתוף ב whatsapp

אולי יעניין אותך גם ...

עשרות מלגאים סיימו שנת התנדבות ברחבי מועצת פרדס חנה – כרכור וזכו למלגה בסך 10 אלף ₪

ראש המועצה, הגר פרי יגור: "גאה לעמוד בראש רשות שמקדמת סטודנטים וסטודנטיות מהיישוב ובכך תומכת בדור העתיד בדרכם להשכלה גבוהה, זאת תוך מסלול של התנדבות ועשייה חברתית משמעותית אצלנו בבית. אני מודה לסטודנטים היקרים ולכל השותפים בפרויקט המלגות"

קרא עוד >