כמה כיף לגור ליד פארק טבע- הנוף הירוק, התחושה הפסטורלית, השקט המלווה, ציוץ הציפורים ונוף צמרות העצים. כמה מפחידה המחשבה שאת השקט הזה יכולה להפר שריפת ענק. לא, זה לא תסריט אפוקליפטי, שריפה גדולה פקדה את רמת הנדיב ב-1980, שריפה אשר החלה במעיין צבי וגרמה להרס רב, שריפה אשר הייתה אירוע מכונן שהשפיע רבות על תפיסת הניהול של רמת הנדיב בכלל ועל הממשק בין הטבע והאדם במרחב.
כלקח מלקחי אותה שריפה נעשו צעדים רבים ומגוונים, אחד מהם מבוסס על ההבנה שיש לייצר אזורי חיץ, ולדלל את הצמחייה הדליקה ומקדמת האש כך שתמנע משריפה להתקדם, לו זו תתחיל באזור, ותמנע נזקים כבדים לטבע ולאדם.
כאשר פוקדים את רמת הנדיב אתגרים, ומניעת שריפה היא בהחלט אתגר, הניסיון הוא תמיד לפתור אותם במינימום התערבות ובמקסימום התחשבות בטבע- תפיסה זו הביאה לשיתוף פעולה יוצא דופן בין רמת הנדיב לבין חקלאי מקומי, תושב בנימינה, יחיעם אלטשולר, אשר מגדל עדר של פרות.
בימים אלו, כמידי שנה, עולות הפרות מבנימינה לרמת הנדיב למשך מספר חודשים. שם אוכלות הפרות את העשב, "מנקות" את השטח ומייצרות קו הגנה שימנע משריפה להתקדם.
ומה עם הפרחים והצמחים? מדהים לגלות, שהפרות אינן פוגעות בכלניות. מחקר ארוך טווח מראה כי בזכות הפרות – הכלניות גדלות בצורה טובה יותר, נהנות מפחות תחרות על משאבים וכך זוכות לגדול ולהתפתח בצורה מיטבית.
בנוסף 30 שנה של מעקב ומחקר על שיטת הרעייה הביאה לידיעה מובהקת כי רעיית בקר לא שינתה את עושר ומגוון מיני הצומח והחי. יותר מכך מחקרית נמצא כי ביחס לחברת הצומח, העושר והמגוון הגבוהים ביותר נמצאו ברוב המקרים בחלקות עם רעייה.
מה עם המטיילים? הפרות, באופן טבעי, מוסיפות לפסטורליה הקיימת ממילא בפארק הטבע. אך כמו בשמירה על הדורבנים, הצבאים והחיות האחרות ברמת הנדיב ישנה הקפדה גדולה על כבוד ושמירת מרחב טבעי לבעלי החיים, זו איננה "פינת חי" אלא פארק טבע בו אנחנו, המבקרים, אורחים בו.
גם בהקשר של הפרות- ניתן להן את המרחק והכבוד הראוי, נמנע מהליכה לצדן עם כלבים לא קשורים ונשמח על הזכות להיות כה קרובים לטבע.
אז אם ראיתן תהלוכת פרות בדרכה לרמת הנדיב, או נתקלתן בעדר פרות מלכחות דעו שהן בדרך למשימה חשובה- לשמור עלינו ועל הטבע היפה שלנו. נאחל להן רעייה מוווו צלחת.
