באחד מימי הקיץ החמים של אוגוסט 2015 הובל דוד בלום (שם בדוי) לחדר המיון לטיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם בחיפה בעקבות קוצר נשימה כאבים בצד שמאל של החזה, בחילה והזעה מרובה. חצי שעה לאחר מכן הוא נכנס לדום לב ליבו הפסיק להזרים דם ולהעביר חמצן לאבריו החיוניים. מיד לאחר מכן קרס מוחו, המכשירים בחדר המיון לא איתרו כל סימן שיעיד כי הוא מסוגל לחוש לחשוב או לתקשר.
צוות ההחייאה בראשותו של חבר קרוב שלי מהשרות הצבאי מיהרו לטפל בדוד. הם עיסו את חזהו והשתמשו במכות חשמל ונראה היה כי האיש חצה כביכול את נקודת האל חזור. (הרפואה המקובלת סבורה שלאחר כ- 10 דקות ללא פעימות לב, המחסור בחמצן גורם נזק בלתי הפיך למוח).
אבל החבר המוכשר והעקשן שלי לא ויתר, הצוות שלו שלח מכות חשמל רבות לליבו של דוד שהאטו את התדרדרות הרקמות והגנו על המוח, דוד היה במצב של מוות קליני כחצי שעה עד שליבו חזר לפעום.
חודש לאחר מכן לאחר סדרה של צנתורים וטיפולים ייחודיים השתחרר דוד מבית החולים כשגופו ומוחו שלמים ומתפקדים היטב. דוד התגלה כאדם חם וחביב שזוכר שהיה לו מפגש מיוחד עם ישות זוהרת, חמה ורחומה שהעניקה לו בטחון אהבה ומוגנות, המפגש הזה מספר חברי הרופא הטוב שינה את דוד לחלוטין. הוא סיפר שהפסיק לפחד מהמוות הוא תיאר חווית סף מוות שכללה לרוב שלווה עמוקה, סקירה של מהלך חייו, תחושה של התנתקות מן הגוף, צפייה במתרחש מלמעלה, גם הוא סיפר על מעבר במנהרה של אור חמים ונעים שהיא בעצם חווית סף מוות שמתפרשת כחוויה רוחנית כמפגש עם האלוקים.
עצת הזהב השבועית
סיפורו האישי של דוד מעלה תהיות שאלות ורעיונות מתבקשים לגביי החיים המוות והתודעה.
• מתי המוות סופי ובלתי הפיך?
• מה קלט דוד במהלך המוות הקליני, אם אכן קלט משהו?
• היכן הייתה תודעתו כאשר מוחו היה כבוי?
לפני שהרפואה המתקדמת העזה להתערב במוות הקליני, הגבול בין החיים למוות היה חד וברור: לאחר דום לב תמיד מגיע המוות, תוך שניות המוח מאבד את תפקודיו והלב מפסיק להזרים דם בגוף. המוות נתפס אז כרגע אחד מוחלט שממנו אף אחד לא חוזר.
באמצע המאה ה- 20 עם פיתוחם של מכונות ההנשמה שדואגות להמשך תפקודם של הריאות והדפיברילטורים המפעילים מחדש את הלב לאחר שהוא נדם הדברים נעשו מורכבים יותר ולא חד משמעיים.
אפשר בטיפול נמרץ לכפות על הריאות לעבד חמצן ולכפות על הלב לפעום, אולם אם לא תעשה התערבות למניעת התנזלות התאים במוח עדיין יהיה האדם במצב של מוות קליני.
הקידמה הרפואית והחדשנות הטכנולוגית מוכיחים מעל כל ספק שהמוות אינו נקודה סופית ברורה וחדה המוות כבר אינו רגע מסוים אחד בזמן, כמו הרגע שבו מפסיק הלב לפעום, הנשימה נעצרת והמוח שובק חיים.
במשך זמן רב נוסף לעיתים אף שעות רבות אפשר להחיות מוח מת שקורר והוקפא.
במשך זמן רב נוסף לעיתים אף שעות רבות אפשר להחיות מוח מת שקורר והוקפא.
המוות הופך להיות תהליך שאפשר לעצור זמן רב לאחר שהחל.
פרופ’ קנת רינג פסיכולוג מאזור קוניטיקט (ואחד ממייסדי האגודה הלאומית לחקר חווית סף המוות) ראיין בשנת 1981 עשרות רבות של אנשים שעברו חוויות סף מוות וראה שחייהם השתנו בצורה דומה למדי. המרואיינים סיפרו שהם נעשו רוחניים יותר יצירתיים רגישים וחמים. תחושות המהות המשמעות לחיים והתכלית התעצמה בהם מאוד וכך גם הנאתם מהדברים הקטנים והיפים שבחיים.
הם גם דיווחו פה אחד שהפסיקו לפחד מהמוות מאחר שהם כבר לא מאמינים שהוא הסוף ישנו בוודאי קיום אין סופי מלהיב ומרגש שיבוא בהמשך.
ובינתיים בואו נקדש את החיים
מעת לידת האדם הוא צועד ללא הרף במסלול בטוח לקראת מותו, בכל יום שעובר אנחנו מתים במקצת. מאחר שמסכת חיינו קצובה הרי שלמעשה בכל עת מתים חלקים מאתנו. רגע הפסקת הנשימה ודום הלב אינו אלא רגע הכרזת הסיום של מסכת החיים של חלומות "ומוות בתשלומים".
אם כל חייו של האדם בחומר ובגוף הרי שכל ימיו הוא הולך מתכלה ומת, לעומת זאת כאשר החיים משלבים מחשבה גבוהה נתינה רוחניות, משמעות ותכלית נוסף להם בכל רגע ממד של נצח נצחים.
בכל בוקר עם היקיצה בתום חוויות החלומות והלא נודע אנחנו מברכים על תחיית המתים:
מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך
שבת שלום וברכה
חיים ליפא, כותב הטור על עתידנות ותעסוקת עתיד, מייסד ומפתח מודל ה-GPS האנושי לשדרוג הפוטנציאל האין סופי של המוח.
